מדוע חילקה התורה באיסור מולך בין שאר איסורי הפרשה?

[עקביה]

בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח) ישנה רשימה של איסורי עריות. בסוף הרשימה נמצאים: 1. איסור מולך. 2. משכב זכור. 3. משכב בהמה.

על כך קשה לי: 1. מדוע נכנס לשם איסור מולך, לכאורה הוא לא ממין העניין. 2. מדוע הוא נמצא בין איסורי עריות לבין השניים האחרונים ולא לאחריהם, האם יש לתורה כוונה מיוחדת להפריד ביניהם כדי ללמד משהו?

לא מצאתי במפרשים מי שעמד על כך, ואודה מאד על מידע או רעיון בעניין.

[מה שנכון נכון]

ראה ברבנו בחיי ורקאנטי שרצה לסמוך ע"ז לאש"א, כמו שמצינו בעוד מקומות שנדמין זל"ז.
[כמדומני גם שי"ל שמשכב זכור היה ממנהגי עעו"ז, ואינו מענין עריות אלא בא אגב המולך, ואולי גם משכב בהמה, או שנגרר אחר מש"ז. ולא עינתי כעת].

[עקביה]

ראה ברבנו בחיי ורקאנטי שרצה לסמוך ע"ז לאש"א, כמו שמצינו בעוד מקומות שנדמין זל"ז.

בסדר. אבל למה את השניים האחרונים הביא אחרי מולך, היה לו להביאם לפני אש"א, שהרי הם עניין משכב.

[כמדומני גם שי"ל שמשכב זכור היה ממנהגי עעו"ז, ואינו מענין עריות אלא בא אגב המולך, ואולי גם משכב בהמה, או שנגרר אחר מש"ז. ולא עינתי כעת].

לפ"ז אינו אסור מדאורייתא אלא כאשר הוא נעשה בהקשר של ע"ז. האמנם??

[מה שנכון נכון]

א. אין כאן קושיא. קודם איסורי ביאת נשים, ואח"כ שאר איסורי ביאה.
ב. הרמב"ם כותב שטעם הרבה איסורים הוא בגלל שהיה ממנהגי ע"ז, כגון בו"ח, דם, שעטנז, הקפת הראש ועוד ועוד, ואפ"ה אסורים תמיד. כך שאין כאן חידוש בכיוון. [אלא שכאמור צריך לבדוק אם מצינו כן גם לגבי מש"ז].

[עקביה]

א. אם כל העניין הוא הסמכת מולך לאש"א אפשר היה לסדר זאת בראש הרשימה. יש רושם שיש כאן עניין לחלק.
ב. הרמב"ם נתן טעם זה מדעתו, ופשוט שטעם שהוא נותן לא יעלה ולא יוריד כלפי איסור דאורייתא. כאן, אם זו כוונת התורה, הרי זה כאילו היא עצמה נותנת טעם לאיסור, וא"כ האיסור צריך לנהוג רק במקום ששייך הטעם.

[איש_ספר]

תירוץ אין באמתחתי, אבל פלא שלא נזכר כאן שקושיא זו היא כנראה מי שהביאה את המתרגם לתרגם: ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא.

[עקביה]

איזה מתרגם? אונקלוס מתרגם 'למולך'. כוונתך למי שמשתקין אותו בנזיפה (מגילה כה:)?

[איש_ספר]

אכן כוונתי לזה וכבר ידוע שכעי"ז במיוחס ליונתן.

ומן זרעך לא תתן בתשמישתה לציד בת עממין למעברא לפולחנא אוחרא ולא תפיס ית שמא דאלהך אנא יי:

[ביליצר]

רש"י מגילה כה ״האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך ־ לא תבא על הכותית ותוליד בן לע"ז

[עליך עיננו]

בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח) ישנה רשימה של איסורי עריות. בסוף הרשימה נמצאים: 1. איסור מולך. 2. משכב זכור. 3. משכב בהמה.

על כך קשה לי: 1. מדוע נכנס לשם איסור מולך, לכאורה הוא לא ממין העניין. 2. מדוע הוא נמצא בין איסורי עריות לבין השניים האחרונים ולא לאחריהם, האם יש לתורה כוונה מיוחדת להפריד ביניהם כדי ללמד משהו?

לא מצאתי במפרשים מי שעמד על כך, ואודה מאד על מידע או רעיון בעניין.

עי' ברש"ר הירש כאן שביאר למה איסור מולך מוזכר בין עריות משום שמה שמביא את האדם לאיסור זה כי סבור שילדיו שייכים לו,וע"ז אומר הקב"ה ולא תחלל את שם אלוקיך אני ה' ילדיכם שייכים לי הפקידו אותם בידי והדריכו כ"א מהם בדרכי,ודוקא ענין זה חותם את איסורי עריות שאדם מבין שכל קיום המין הוא לצורך הבריאה ולא לצורך עצמו,ומי שלא הבין זאת הרי זה חילל את ה'.
וע"ע ברמב"ן שכ' וז"ל ועל דרך האמת ישראל זרע קודש הנולדים בבית ה' וזה טעם "אשר ילדו לי" והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול ע"כ
וע"ע בספר תוספת ברכה שהק' כנ"ל (והוסיף שמשמע שהוא רק דרך אגב שהרי עיקר הציווי מובא באריכות בפ' קדושים) ותי' עפ"י דרכו שזה דרך ברכה והבטחה,שאם יהיו זהירים בעניני עריות וזרעם יהיה זרע טהור אז יהיו ניצולים מעבירה של מולך על דרך הפסוק ורגלי חסידיו ישמור.והוסיף לבאר שענין זה שייך דוקא על עריות כי הבנים שנולדו באיסור ופסול פחות חביבים על אביהם, ולכן יכולים לבוא לידי איסור הנ"ל.

[עקביה]

ייש"כ.

עי' ברש"ר הירש כאן שביאר למה איסור מולך מוזכר בין עריות משום שמה שמביא את האדם לאיסור זה כי סבור שילדיו שייכים לו,וע"ז אומר הקב"ה ולא תחלל את שם אלוקיך אני ה' ילדיכם שייכים לי הפקידו אותם בידי והדריכו כ"א מהם בדרכי,ודוקא ענין זה חותם את איסורי עריות שאדם מבין שכל קיום המין הוא לצורך הבריאה ולא לצורך עצמו,ומי שלא הבין זאת הרי זה חילל את ה'.

אמנם לשיטתו יותר היה מתאים לכתוב איסור מולך לאחר הבטחת זרע או משהו מעין זה.

וע"ע בספר תוספת ברכה שהק' כנ"ל (והוסיף שמשמע שהוא רק דרך אגב שהרי עיקר הציווי מובא באריכות בפ' קדושים) ותי' עפ"י דרכו שזה דרך ברכה והבטחה,שאם יהיו זהירים בעניני עריות וזרעם יהיה זרע טהור אז יהיו ניצולים מעבירה של מולך על דרך הפסוק ורגלי חסידיו ישמור.והוסיף לבאר שענין זה שייך דוקא על עריות כי הבנים שנולדו באיסור ופסול פחות חביבים על אביהם, ולכן יכולים לבוא לידי איסור הנ"ל.

צ"ע מי פוגש את המולך עד שיצטרך ברכה שיינצל ממנו.

[עקביה]

בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח) ישנה רשימה של איסורי עריות. בסוף הרשימה נמצאים: 1. איסור מולך. 2. משכב זכור. 3. משכב בהמה.

על כך קשה לי: 1. מדוע נכנס לשם איסור מולך, לכאורה הוא לא ממין העניין. 2. מדוע הוא נמצא בין איסורי עריות לבין השניים האחרונים ולא לאחריהם, האם יש לתורה כוונה מיוחדת להפריד ביניהם כדי ללמד משהו?

לא מצאתי במפרשים מי שעמד על כך, ואודה מאד על מידע או רעיון בעניין.

באשכול אחר, איני זוכר היכן, הובא על שאלה זו תירוץ נפלא מספר 'טעמא דקרא' לרח"ק.
הוא אומר שהגמ' בסנהדרין (סד:) לומדת מפסוק שגם המעביר זרע פסול שלו למולך, חייב.
ומעתה י"ל שלכן כתבה התורה איסור מולך כאן, לאחר איסורי עריות, ללמד שגם על בן הבא מהן יש איסור להעביר למולך. ולכן הקדימתו לזכר ובהמה, שהרי מהם אין זרע.

[יהודהא]

בפרשת אחרי-מות (ויקרא יח) ישנה רשימה של איסורי עריות. בסוף הרשימה נמצאים: 1. איסור מולך. 2. משכב זכור. 3. משכב בהמה.

על כך קשה לי: 1. מדוע נכנס לשם איסור מולך, לכאורה הוא לא ממין העניין. 2. מדוע הוא נמצא בין איסורי עריות לבין השניים האחרונים ולא לאחריהם, האם יש לתורה כוונה מיוחדת להפריד ביניהם כדי ללמד משהו?

לא מצאתי במפרשים מי שעמד על כך, ואודה מאד על מידע או רעיון בעניין.

באשכול אחר, איני זוכר היכן, הובא על שאלה זו תירוץ נפלא מספר 'טעמא דקרא' לרח"ק.
הוא אומר שהגמ' בסנהדרין (סד:) לומדת מפסוק שגם המעביר זרע פסול שלו למולך, חייב.
ומעתה י"ל שלכן כתבה התורה איסור מולך כאן, לאחר איסורי עריות, ללמד שגם על בן הבא מהן יש איסור להעביר למולך. ולכן הקדימתו לזכר ובהמה, שהרי מהם אין זרע.

--------------------
טעם זה. ותירוץ למהות הקשר לכאן מפורש במשך חכמה ראה להלן.
א.
ולעניין איסורי העריות בכלל ,הרי ברמבם הנימוק הוא המשך גישתו לחוש המישוש שהוא נחות ובזוי וכו.
" הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק מט) איסור העריות - העניין בכולן למיעוט התשמיש ותיעובו, ולהסתפק ממנו במועט שבמועט…
והעריות בכללותן כוללן עניין אחד… שכל אחת מהן מצויה עם האדם תמיד בביתו, והיא קלה להימצא לו וקרוב להשיגה, ואין טורח במציאתה… ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה, כלומר שמותר לישא אותה ויהיה בה רק איסור היותה בלתי-נשואה, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות עמהן תמיד.
וכיוון שנאסרה ביאתן לגמרי והורתענו מכך בהרתעות חמורות… ושאין שום דרך לביאתן של אלו, הושג הביטחון מן הגישה אליהן, ובטלו ההרהורים בהן.

וע"כ חולק בחריפות הרמבן: " סוד מסודות היצירה".
.."וזה טעם חלוש מאוד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור הימצאן עמו לפעמים, ומתיר שיישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.
ומה יזיק אם יישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ע"ב), ויישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נישואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מ"ה, יח).
ואין בידינו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה…"

ב.
ובמשך חכמה כאן בפרשת העריות מפליא לחדש ולדייק בשינויי הלשון ועיי"ש.
1.
..ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. עיין ראב"ע. ויתכן כי דרך הגדולים מהערבים, אשר ברצונם שלא ישכח שמם או שם משפחתם והם אינם ראוים להוליד יקחו להם רע נאמן מכסה סוד ויצוו עליו להיות עם אשתו ולהוליד בן, למען יקרא שמו על המיוחס לבנו וישאר שמו לזכרון,
לזה מנעה התורה אף מזה, אף כי הוא לרצון הבעל, ולזה אמר עמיתך, כי הוא ממתיק סוד עמו, ול"ת שכבתך לזרע להיות לו להבעל לזרע. ורדפה התורה אחר היצר בכל הדרכים. ואם יהיה לך זרע כזו, דהם ממזרים גם ע"ז אני מזהיר ומזרעך לא תתן למולך, אף דהמה ממזרים.

2.
...ערות אביך לא תגלה. יונתן פירוש דזו אזהרה לבת שלא תגלה ערות אביה. והכונה אע"ג דמורא האב עליה לא תשמע לו וחייבת שרפה. ובגמ' למדו לבתו מלמודים אחרים. ויתכן משום דמצאנו בנות לוט שהן עשו כן לכן כתבה התורה אזהרה לנשים ופשוט.

3.
ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה.
יתכן שכפל המאמר להורות, אשר לא יקל האב אם יעד אמתו העבריה לבנו, אשר בידו היה ליעדה לעצמו,
וכסף הראשון, אשר נתן לאביה, לקדושין הוא נתן ולא בירר אז אם לו או לבנו ואולי בנו לא נולד עדיין ובדעתו, שגם אחרי כן ברצונו ליקח אותה ממנו, הוא נתן והוא יקחנה [והכי אמר בקדושין י"ז סד"א לא לבטלו הני הלכתא מינה ותהא יוצא ביובל, יעו"ש],
לכן קאמר אשת בנך היא, כיון שהיא מסורה לאישות בנך [ובפרט למאן דסבר יעוד נשואין עושה] לא תגלה ערותה. ודו"ק.

4.
ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה.
ויתכן דמגלה הטעם דגבי יהודה, שבניו שמשו שלא כדרכה, ובן נח לא קני אשה בביאה שלא כדרכה,
ולא היו נשי בניו כמו שכתב הפר"ד דרוש א', אבל בישראל שצריכה גט לא תגלה ערותה. ולכך כתב עונש גבי כלתו ולא חשש לכבוד יהודה, כמו שחששה שלא כתבה עונש גבי אחות אשה ודודתו כדברי ראב"ע. ודו"ק.

[שמואל דוד]

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=46&t=39827

[ונתנו ידידים]

אברבנל

ואמנם אמרו במקו' הזה ומזרעך לא תתן להעביר למולך נזכר כאן אף על פי שא"ז מכלל העריו' לשתי סבות. הא' לפי שעבודת המולך היתה ממעש' ארץ כנען כמו העריו' אשר זכר שהיו הכנעניי' פרוצי' בהן ולכך באה הזהרתו עם העריות להיות' דברים מיוחדי' ומורגלי' בארץ ההיא. והב' לפי שהית' עבודתו ענין זנות והוצא' הזרע לבטל' כמו שכיבה עם בהמה והזכור ולכן זכר' אותו התורה בשם זרע שנא' ומזרעך לא תתן להעביר למולך כי מפני שהיו נותני' בניה' ובנותיה' לשרוף באש הי' כאלו השחיתו דרכם והוציאו זרעם לבטל' במה שהולידו לריק והפסידו זרעם בידיהם. ולכך נזכר כאן וסמך אליו איסור שכיבת הבהמ' והזכור

תולדות יצחק

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה, וכו' ונראה שמה שסמך לזה ומזרעך לא תתן להעביר למולך, לומר אם נולדו לך בנים מאשת עמיתך אותו הזרע יבוא לעבוד למולך, שאלו הבנים לא יהיו אלא מצד הטומאה ומצד השטן ויהיה מחלל את השם, ולזה אמר וחללת את שם אלהיך, וג"כ נאמר טומאה במולך למען טמא את מקדשי, ולפי שהעובד מולך הוא לתכלית הצלחה, אמר שלא יצליח ויהיה כשוכב עם זכר, שלא יבוא משם הצלחה ובנים והוא כשוכב עם בהמה שאינה עושה פירות, ולזה סמך לזה ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה.

ואענה חלקי אף אנכי דל דעה.
הנה ידוע דברי האבן עזרא על הפסוק ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע שפירושו לפריה ורביה, ואע"ג שאסור ניאוף באשת איש גם באופן דלית בי' הולדת בנים, מ"מ כונת הקרא הוא אפי' לזרע, ומלטמאה בה ילפי' שאסור בכל ענין. (אגב מידי שמתי עיוני ראיתי שכמה וכמה מן הראשונים והאחרונים ציטטו גם בפסוק שלאחריה 'ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה' וטעו לחשוב שגם הכא כתיב לזרע, ולהנ"ל תמוה ביותר דלא שייך הוא כלל.]
והרמב"ן כתב ע"ז 'ואפשר שאמר "לזרע", להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם'. וכ"כ החינוך והאריך במצות לא תנאף וז"ל 'משרשי מצוה זו, כדי שיתיישב העולם כאשר חפץ השם, והשם ברוך הוא רצה שיהיו כל עניני עולמו עושין פירותיהן כל אחד ואחד למינהו ולא שיתערבו מין במין אחר, וכן רצה שיהיה זרע האנשים ידוע של מי הוא ולא יתערבו זה עם זה. ועוד ימצאו כמה הפסדין בניאוף שתהיה סיבה לבטל כמה ממצוות האל עלינו, שצונו בכבוד האבות ולא יוכרו לבנים עם הניאוף. ועוד יהיה כשלון במה שנצטוינו גם כן לא לבוא על האחות ועל הרבה נשים, והכל יעקר בסיבת הניאוף, שלא יכירו בני אדם קרובותיהן, מלבד שיש בענין הניאוף עם אשת איש צד גזל שהוא דבר ברור שהשכל מרחיקו, גם כי הוא סיבה לאיבוד נפשות, כי ידוע הדבר בטבע בני איש שמקנאים על ניאוף בת זוגם עם אחרים, ויורדין עם הנואף עד לחייו, וכמה תקלות מלבד אלה.'
ולפ"ז יש לבאר דתרי איסורי יש בזה א' לזרע דהיינו לערב הזרעים וב' לטמאה בה דהיינו כל חלקי הניאוף יש בו משום גזל (ואין צריך לפרשו אפי' לזרע).
ויתכן דזהו ההמשך של העברת המולך ולא הביא שאר עניני ע"ז שהם ג"כ חילול השם ותועבה כי הרי בפרשת עריות איירי, אלא כיון שהזכיר אשת איש שאיסורו הוא מה שמעביר זרעו לאדם אחר הביא ג"כ איסור מולך שאיסורו הוא ג"כ מה שנותן זרעו לאלוהים אחרים. ועי' רמב"ן שאיסור מולך הוא גם שלא כדרכו, ויתכן דהיינו כנ"ל שהאיסור אינו מצד מה שעובד ע"ז אלא מה שנותן מזרעו לאלוהים אחרים.

ובאשכול אחר ראיתי תגובה זו https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=55411&p=698197&hilit=%D7%A9%D7%95%D7%97%D7%98%D7%99+%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D#p698197

לא שמעתי שמעו ואיני משומעי לקחו. אולם לענ"ד הכוונה, כי על ידי פגם הברית, "שוחטי הילדים", מעבירים את בנם למולך ומקריבים אותו לעבודה זרה, שמזה נשפע חיות החיצונים כנודע (ועל כן יש בו משום עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים גם יחד).
ועל ידי זיעה של מצוה נתקן החטא, כידוע מהאר"י, ונשחטים אותם ילדי עבודה זרה, וחוזרת חיותם לקדושה, והרי זה כאילו מערבים מדמם במצות...

ואני לדאבוני אין לי עסק בנסתרות אבל מדבריו למדתי שאיסור מולך הוא מה שפוגם בזרעו וא"כ תואם הוא את דברי, ויתכן ג"כ ששייך הוא לאיסור בהמה וזכר הבאים אח"כ שהוא ענין של מוציא זרע לבטלה.

[יהודהא]

אכן כוונתי לזה וכבר ידוע שכעי"ז במיוחס ליונתן.

ומן זרעך לא תתן בתשמישתה לציד בת עממין למעברא לפולחנא אוחרא ולא תפיס ית שמא דאלהך אנא יי:

-----------------
ראוי להוסיף שהמובן לפירשי שם יוצא שהת"י מפרש שלא כחזל !
רשי מגילה כה.
האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך : לא תבא על הכותית ותוליד בן לע"ז:
משתקין אותו בנזיפה: שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב"ד על המזיד בהתראה:

אולם מפרשי התרגום הסבירו את כוונת הת"י שתואם לדברי חזל כדעת ר ישמעל - ולפי המובא בערוך [ערך אדם א']: שכוונת המשנה לגנות למי שאומר שאסור לתת מזרעו לאומה ידועה המעבירים מזרעם למולך..ומתוך דבריו משתמע שלשאר האומות עכו"ם שאינם עובדים למולך הדבר מותר.

ונגד דעה זו יוצאים חזל , שתמיד אסור לבוא על הכותית, בין אם הם עובדים למולך ובין העובדים לשאר ע"ז, והיינו כדברי ר ישמעל שם :
האומר ומזרעך לא תתן להעביר וכו':
תנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לע"ז הכתוב מדבר".
וממילא מיושבים הדברים הקשים כפי שהובאו לעיל.