מצאתי חידוש נפלא בענין 'מוטב יהיו שוגגין' בספר 'אוצר המלך' על הרמב"ם להגה"ק מהר"צ הכהן זצ"ל (פ"ו מהל' דעות ה"ז, דף לא:).
הוא מביא שם את דברי הרא"ש (ביצה רפ"ד) בשם בעל העיטור לחלק בין דבר המפורש בתורה לבין דבר שאינו מפורש בתורה, ולאחר שמביא כמה אחרונים שהקשו ע"ז, הוא מיישב דבריו, וכותב בתו"ד:
"דבודאי לא יעלה על הדעת כלל אף באיסור תורה החמור כשנודע לנו שאף אם נגיד להם אלף פעמים לא יאזינו וגם אין בכחינו לכופם ולעונשם, איך יעלה על לב האדם לאמר דעם כל זה נמחה בהם, על מה ולמה. אלא הרא"ש ז"ל מיירי היכי שיש בידינו כח לכופם וידינו תקיפה על העוברים וכההיא דהני נשי דאכלו ביוהכ"פ עד חשיכה, דעלה קאי הרא"ש דידנו תקופה על הנשים לעונשם ולהפרישם, אלא שאחר כל העונשים אם יוכלו לאכול באין רואה יאכלו בשאט נפש, כי אך יראת העונשים עברה ראשם לבלתי לאכול בפרהסיא, בזו אמרינן דבדבר שאין מפורש בתורה אין לנו למחות בהם. אבל בדבר המפורש בתורה כתב הרא"ש בשם בעל העיטור בדקדוק לשון דמחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי, דיש לנו לעונשם ולמחות בהם עד שיפרשו ממעשיהם מחמת יראת העונש, והגם שבהחבא יעשו זר מעשיהם, מ"מ עלינו לעשות מה שנוכל באיסור המפורש ולא להניחם שוגגים כדי שלא יהיו מזידין, אבל ודאי במקום שאין ידינו תקיפה ואפי' אם נמחה בהם לא נפרשם, כי אין בנו כח לעונשם עד דפרשי, א"כ מה יועילו מחאתינו ומדוע נשוים מזידין".