פורום אוצר החכמה

אני מברר את האם יש חובה על האדם מדאוריתא להתרחק מסכנת נפשות באופן שיש רוב שאין סכנת נפשות.
אשמח לכל ראיה/מידע/תוספת/בירור/וכו' בענין.


יש"כ בתקווה כי ה' אלוקינו יאיר עינינו לדעת רצונו ולעובדו באהבה

אולי יש ראיה מ'ספק דאורייתא לחומרא'?

אבל בשביל מה צריך בכלל ראיה לכזה דבר פשוט?!

סברא ל"ל קרא?

יאיר כתב:אולי יש ראיה מ'ספק דאורייתא לחומרא'?

אבל בשביל מה צריך בכלל ראיה לכזה דבר פשוט?!

סברא ל"ל קרא?

לא הבנתי הראיה מסד"א לחומרא.

והיה אפשר להבין שהתורה חייבה את האדם ליזהר במקום סכנה ודאית ולא במקום חשש רחוק, אמנם אם ירצה יזהר אבל אינו מחויב.

גמרא ערוכה בחולין דף ט ע"ב שאפילו חשש רחוק מאד שמוצאים נקב בפרי ויש חשש שנחש נשכו בדיוק במקום נקב שבסכנה חוששים לזה אפילו שבאיסור לא חיישינן שבמקום נקב ניקב, הא לך שמקום סכנה עוד חמור טפי ממקום איסור אף לגבי ספק

שלמה בן חיים כתב:גמרא ערוכה בחולין דף ט ע"ב שאפילו חשש רחוק מאד שמוצאים נקב בפרי ויש חשש שנחש נשכו בדיוק במקום נקב שבסכנה חוששים לזה אפילו שבאיסור לא חיישינן שבמקום נקב ניקב, הא לך שמקום סכנה עוד חמור טפי ממקום איסור אף לגבי ספק

כמ"ש "סכנתא חמירא מאיסורא" ואם באיסור אמרינן 'ספק דאורייתא לחומרא' כ"ש וק"ו בסכנה וא"כ אפילו בחשש רחוק של פיקוח נפש/סכנת נפשות צריך "להחמיר" (כמ"ש מפורש שלא יעבור תחת סולם רעוע [אפילו אם כבר עברו מיליון תחתיו] או ישתה ממקור חשש סכנה ואפילו קטן וכו') ולא להסתכן.

כמובן שכל זה כשאינו לצורך מסויים, אחרת יהיה אסור אפילו לעבור את הכביש...

שלמה בן חיים כתב:גמרא ערוכה בחולין דף ט ע"ב שאפילו חשש רחוק מאד שמוצאים נקב בפרי ויש חשש שנחש נשכו בדיוק במקום נקב שבסכנה חוששים לזה אפילו שבאיסור לא חיישינן שבמקום נקב ניקב, הא לך שמקום סכנה עוד חמור טפי ממקום איסור אף לגבי ספק

אכן כם אני רציתי להוכיח משם, אלא שהרמב"ם הטור והשו"ע כותבים שאיסור סכנה משום גילוי הוא דרבנן, וא"כ כל דברי הגמ' מדרבנן. (והטעם לכאו' שזה מדרבנן כי זהו חשש רחוק)

עיין פאה פ"ד מ"א וב'.

תוכן כתב:עיין פאה פ"ד מ"א וב'.

האם תוכל לפרש הדברים?

מעיקר הדין הפאה מתחלקת בביזה, היינו כל עני בוזז כמה שהוא יכול. אבל בדלית ובדקל מכיון שיש חשש סכנה יש ילפותא דבעל הבית מחלק, ובתנאי שעני אחד לפחות רוצה בה. אבל אם כל העניים של אותו מקום רוצים לבוז, מותר להם. כך כתוב במשנה. ונראה לפרש, דאע"ג דאסור להכניס עצמו לספק סכנה, וכדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא, וספיקא דאורייתא לחומרא, אבל משום פרנסה מותר לסכן עצמו.

תוכן כתב:מעיקר הדין הפאה מתחלקת בביזה, היינו כל עני בוזז כמה שהוא יכול. אבל בדלית ובדקל מכיון שיש חשש סכנה יש ילפותא דבעל הבית מחלק, ובתנאי שעני אחד לפחות רוצה בה. אבל אם כל העניים של אותו מקום רוצים לבוז, מותר להם. כך כתוב במשנה. ונראה לפרש, דאע"ג דאסור להכניס עצמו לספק סכנה, וכדאמרינן חמירא סכנתא מאיסורא, וספיקא דאורייתא לחומרא, אבל משום פרנסה מותר לסכן עצמו.

אין על זה תשובה באגר"מ שבשביל פרנסה מותר להסתכן? איזה זכרון עמום עולה בי.

יעויין ב"מ קיב ע"א על "ואליו הוא נושא את נפשו" וברש"י.

מה שנכון נכון כתב:יעויין ב"מ קיב ע"א על "ואליו הוא נושא את נפשו" וברש"י.

כמדומני שיש גם תשובה בנוב"י לגבי צייד

בברכה המשולשת כתב:

מה שנכון נכון כתב:יעויין ב"מ קיב ע"א על "ואליו הוא נושא את נפשו" וברש"י.

כמדומני שיש גם תשובה בנוב"י לגבי צייד

אכן כן יש תשו' על הנוב"י ובאג"מ. מהחזו"א משמע לא כדבריהם.

בפשטות לכאו' לא הכונה לאיזה היתר מיוחד שנתחדש בפסוק שאפשר להיכנס לסכנה לצורך פרנסה, אלא יש חשש מועט שהאדם יכול להכניס את עצמו איליו כמו היוצא לדרך (ברכות נח) אף שהדרכים בחזקת סכנה. וכן הנכנס לבית המרחת (ברכות ס.) וכדו'.
יתכן וזהו דוקא לצורך ולא סתם, וא"כ יש היתר של צורך ולאו דוקא של פרנסה. ויתכן שאפי' בסתמא כיון שהחשש רחוק מאד ואין דרך בנ"א לחוש אליו, אבל עדיין זה יותר חשש מכ"מ. וצ"ע.

יעוין גם בסוף ספר הכוזרי
ומשמע שזה מדין מנהגו של עולם