ברמב"ם הל' איסורי ביאה פט"ו הי"ט: "אשת איש שהיתה מעוברת . . שהי' בעלה במדינת הים הרי זה בחזקת ממזר, ואם אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר. . ואין העובר משתהה במעי אמו יתר על שנים עשר חדש". ובשו"ע אהע"ז סי' ד סי"ד: "האשה שהי' בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש. ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר ["שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא" (טור שם בשם בה"ג)] וכיון דפלוגתא הוא, הוי ספק ממזר". וברמ"א שם: "אבל תוך י"ב חדש אין לחוש, דאמרינן דאשתהי כל כך במעי אמו". ובחלקת מחוקק שם ס"ק י הביא שיטת התוס' (נדה לח, א ד"ה שיפורא גרים) דס"ל דאין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו תשעה חדשים שלמים כל אחד שלשים יום. וכ"כ בב"ש שם סקי"ז.
האיך נקטינן בזה"ז במי שהי' במאסר וכיו"ב פחות מיב חודש שלימים וילדה אשתו [דלא שייך לצרף בכה"ג שיטת הבה"ג], האם אומרים שנשתנו הטבעים ואין אפילו מיעוטא דמיעוטא שמשתהה יותר מיו"ד חדשים, או לא. ואיך יש להסביר הלכה זו?