פורום אוצר החכמה

בעת עסקי בעריכת ספרי אחד האחרונים, הגעתי למקום בו כותב האחרון בתוך פלפולו, שהדבר שהרודף אחר ארמית לבועלה אין מצילין בנפשו, שהרי הא דקנאין פוגעין בו הוי רק בשעת מעשה. וכמובן בתור עורך הספר הייתי צריך לציין את המראה מקום. אולם להפתעתי, לא מצאתי בשום מקום מפורש דין זה, ואף שברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב ה"ה כתב "ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי", ומשמע דדוקא בשעת מעשה, אולם אין זה מוכח, די"ל דבא לאפוקי רק מהאופן של פירש הבועל, וכמו שמסיים והולך "אבל אם פירש אין הורגין אותו". אבל גם ללא מקור לכאורה פשוט שהוא כדכתב מחבר הספר הנ"ל, דמאיזה טעם יהיה רשאי להצילו, הלא משום פגם הגויה פשיטא דאין מצילין, וגם מסתבר שאין היא נפגמת בזה כלל, ומשום פגם דידיה ג"כ אין מצילין שהרי הוא הרודף ואינו מקפיד על פגמו. כן היה נראה פשוט. אלא שמצאתי ברבינו ירוחם במשרים נתיב ל"א חלק ב' (דף צ"ג ע"א טור ב') שנראה מדבריו להיפך, וז"ל, "אלו מצילין אותם בנפשם ומותר להרוג אותם, כל דבר שיש בו פגם וקלון וערוה כגון נערה מאורסה ורוצח ורודף וכו'. וחייבי לאוין כגון כהן גדול שרץ אחר אלמנה, אינו ניתן להציל, או רודף אחר בהמה או מחלל שבת או עובד עבודה זרה. אבל כל חייבי בית דין וחייבי כריתות, פירוש של עריות דומיא דנערה שיש פגם וניתן להצילו בנפשו, וכן גויה כי הבועל ארמית קנאים פוגעין בו. עכ"ל. הרי שפתותיו ברור מללו דגם ברודף אחר הגויה מצילין אותו בנפשו. וצע"ג להבין את סברתו בזה, וכנ"ל.

אודה לכל מי שיאיר עיני בזה, במקור יותר ברור לזה/בביאור דעת רבינו ירוחם.

לא הבנתי מה הקושי בדברי רבינו ירוחם. אמנם ודאי שבנכרית לא שייך הדין הכללי של רודף אחר הערוה שמצילין אותו בנפשו, שהרי דין זה הוא משום פגם הנבעלת וכאן לא שייך זה, אבל עדיין יתכן שיש להרגו מדין קנאים פוגעין בו, שהרי דין קנאים פוגעים בו אינו עונש, שהרי בפירש אין פוגעים בו, אלא הוא כדי למנוע העבירה.
[ובאגרות משה אהע"ז חלק א סימן לח כתב שאין מצילין אותו בנפשו].

אולי כונת רבנו ירוחם בגוי הרודף אחר בת ישראל וס"ל דגם בזה קנאין פוגעין וממילא הו"ל בכלל עריות והוי פגם

מה שכתב שיתכן שכוונת רי"ח מדין קנאים פוגעין, לא משמע כלל מלשון רבינו ירוחם שמנאו בחדא מחתא עם שאר העריות שמצילין אותן בנפשן.

ומה שכתב שקנאין פוגעין אינו עונש שהרי אין ממיתין לאחר מעשה, אלא ע"כ שהוא מדין להצילו מן העבירה, לכאורה אינו נכון דא"כ מדוע צריך בפני י'? האם אז העבירה יותר חמורה? לכאורה לא מסתבר.

אבל הדבר שהכי מטריד אותי הוא, מדוע אף אחד לא מתייחס לזה כלל?

כמו כן אודה מאוד למי שיכול לעיין ברי"ח מהודרת הרב חזן, לראות אם יש לו נוסח אחר בדברי רי"ח. (לצערי איננו תחת ידי.)

כהן כתב:אולי כונת רבנו ירוחם בגוי הרודף אחר בת ישראל וס"ל דגם בזה קנאין פוגעין וממילא הו"ל בכלל עריות והוי פגם

אתה מתכוון שיש ט"ס ברי"ח?

כן תמה ע"ד רבנו ירוחם הפמ"ג בשושנת העמקים ריש כלל כא.

השואל מרבו כתב:מה שכתב שיתכן שכוונת רי"ח מדין קנאים פוגעין, לא משמע כלל מלשון רבינו ירוחם שמנאו בחדא מחתא עם שאר העריות שמצילין אותן בנפשן.

הרי רבינו ירוחם מפרש שהוא מדין קנאים פוגעין בו.

השואל מרבו כתב:ומה שכתב שקנאין פוגעין אינו עונש שהרי אין ממיתין לאחר מעשה, אלא ע"כ שהוא מדין להצילו מן העבירה, לכאורה אינו נכון דא"כ מדוע צריך בפני י'? האם אז העבירה יותר חמורה? לכאורה לא מסתבר.

למה לא מסתבר שהעבירה יותר חמורה בפרהסיא? ולדבריך למה קנאים פוגעין בו רק בפרהסיא?

אמנם שוב מצאתי בר"ן נדרים פ"ב א' כדבריך, שכתב [על מה שאמרו בגמ' נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא] וז"ל,

מ"ט רודף הוא. פי' אע"פ שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר אין האחר נהרג עליו מאחר שאין עושה ברשות ב"ד, דאם בא לימלך אין מורין לו. ואינו דומה לרודף שהיה רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו, שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות. והטעם בזה שזה שהוא רודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו וכשאחר בא להורגו היה לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו אין לו שיהפך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף, ולמה יפטר עליו יותר משהרג את הנרדף אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה, אבל זה שהוא בא על הכותית אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה אלא לעשות בו נקמה והבא להרגך השכם להרגו בכל שאינו מחוייב מיתת בית דין בדבר.

וכנראה נחלקו רבינו ירוחם והר"ן בטעם דין קנאים פוגעין בו, האם הוא משום עונש או משום הצלה מאיסור.

שש ושמח כתב:

השואל מרבו כתב:מה שכתב שיתכן שכוונת רי"ח מדין קנאים פוגעין, לא משמע כלל מלשון רבינו ירוחם שמנאו בחדא מחתא עם שאר העריות שמצילין אותן בנפשן.

הרי רבינו ירוחם מפרש שהוא מדין קנאים פוגעין בו.

השואל מרבו כתב:ומה שכתב שקנאין פוגעין אינו עונש שהרי אין ממיתין לאחר מעשה, אלא ע"כ שהוא מדין להצילו מן העבירה, לכאורה אינו נכון דא"כ מדוע צריך בפני י'? האם אז העבירה יותר חמורה? לכאורה לא מסתבר.

למה לא מסתבר שהעבירה יותר חמורה בפרהסיא? ולדבריך למה קנאים פוגעין בו רק בפרהסיא?

אמנם שוב מצאתי בר"ן נדרים פ"ב א' כדבריך, שכתב [על מה שאמרו בגמ' נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא] וז"ל,

מ"ט רודף הוא. פי' אע"פ שברשות הוא עושה וגם שהוא מצווה בדבר אין האחר נהרג עליו מאחר שאין עושה ברשות ב"ד, דאם בא לימלך אין מורין לו. ואינו דומה לרודף שהיה רודף אחר רודף להציל שאם נהפך והרגו שודאי נהרג עליו, שאותו הרודף ברשות ב"ד הוא עושה שאם בא ליטול רשות. והטעם בזה שזה שהוא רודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו וכשאחר בא להורגו היה לו לעמוד בעצמו שלא ירדוף אחר זה להרגו אין לו שיהפך להרוג הבא להרגו כדי שיציל הנרדף, ולמה יפטר עליו יותר משהרג את הנרדף אין לו אלא שישב ולא יעבור עבירה, אבל זה שהוא בא על הכותית אין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה אלא לעשות בו נקמה והבא להרגך השכם להרגו בכל שאינו מחוייב מיתת בית דין בדבר.

וכנראה נחלקו רבינו ירוחם והר"ן בטעם דין קנאים פוגעין בו, האם הוא משום עונש או משום הצלה מאיסור.

א] לכאורה כוונת רי"ח דכיון דקנאים פוגעים בו ממילא הוי ערוה וממילא איכא להדין דקנאין פוגעין בו.

ב] לכאורה בפרהסיא אין עצם העבירה יותר חמורה אלא דאיכא חילול השם בדבר, וכי על חה"ש גם נאמר מצילין? (אני יודע שאפשר להתווכח על זה.)

ג] יישר כח!

המשך לאות א'. וכעין שכתב הרמב"ן ס"פ בן סורר לענין יהרג ואל יעבור.

מה שנכון נכון כתב:כן תמה ע"ד רבנו ירוחם הפמ"ג בשושנת העמקים ריש כלל כא.

יישר כח! (למה אני לא מצאתי את זה כשחפשתי ב"אוצר"? - זה היה לפני הרבה זמן, אינני זוכר איזה מילים הקשתי.)

אבל בכל אופן, האם יש מקור יותר ברור לדברי האחרון הנ"ל?

יעויין בספר זכרון הרב (ספר הזכרון לגרי"ד מבוסטון) במאמר בנושא הצלת הרודף ממעשה העבירה

בברכה המשולשת כתב:יעויין בספר זכרון הרב (ספר הזכרון לגרי"ד מבוסטון) במאמר בנושא הצלת הרודף ממעשה העבירה

לפו"ר ל"מ שמתייחס שמה לנדון בועל ארמית. (ושמא כוונת כבודו רק לנושא באופן כללי?)

השואל מרבו כתב:

בברכה המשולשת כתב:יעויין בספר זכרון הרב (ספר הזכרון לגרי"ד מבוסטון) במאמר בנושא הצלת הרודף ממעשה העבירה

לפו"ר ל"מ שמתייחס שמה לנדון בועל ארמית. (ושמא כוונת כבודו רק לנושא באופן כללי?)

אכן כן

אני לא מבין לכאו' את הקשר בין קנאים פוגעין בו להצלה בנפשו. שהרי קנאים פוגעין בו הוא דין כלפי עובר העבירה גופו, משא"כ מצילים הוא כלפי החפצא של המעשה איסור דהייינו המניעה מעשיית האיסור ולא כלפי האדם העובר העבירה. ולפי"ז דין זה שמצילים אותו בנפשו הוא רק כשזה ההיכ"ת למנוע את האיסור.

שיר ורננים כתב:אני לא מבין לכאו' את הקשר בין קנאים פוגעין בו להצלה בנפשו. שהרי קנאים פוגעין בו הוא דין כלפי עובר העבירה גופו, משא"כ מצילים הוא כלפי החפצא של המעשה איסור דהייינו המניעה מעשיית האיסור ולא כלפי האדם העובר העבירה. ולפי"ז דין זה שמצילים אותו בנפשו הוא רק כשזה ההיכ"ת למנוע את האיסור.

לאיזה חלק בדיוק מהדברים הנ"ל דבריך מתייחסים?