פורום אוצר החכמה

מעשה שהיה בשבוע האחרון, כך שמעתי.
עשה אחד פדיון הבן, ובאמצע הסעודה מצא בכיסו סלע אחד מהחמשה, ומזה התברר שנתן לכהן רק ד'.
והורה הגר"מ גרוס לפדות הבן שוב בברכה, ולעשות שהחיינו על פרי חדש (ואמר שחשיב כנזדמן לו פר"ח).

ויש כאן כו"כ נידונים, ראשית על הנתינה הלא בעיקרון אפשר לתת את הסלעים בפעמיים, לא? או שכאן לא הייתה דעתו לכך
וכן על הברכת המצוות שמברך שוב (דעיין בה"ט אבה"ע ל"ד סוסק"ט "קידושין שנעשה ע''י טעות ולא הועילה וזקוק לקדושין אחרים אינו זקוק לברכה אחרת")
ומאידך השהחיינו שאינו מחייבו בוודאי
אבל התיר פרי חדש.

כמו"כ, האם אין איזה שאלה/מח' על השיעור של ה' סלעים? באופן שיכול לצאת שד' סלעים לשיעור הגדול יצאו ה' סלעים לפי השיעור הקטן. (בפרט שעושים את המטבעות מעיקרא גדולים יותר מהנצרך, כדי שלא יתמעטו מכשיעור עם השנים)

נראה שאם התחיל הנתינה אין כאן הפסק כלל, ויש כאן חוב כלפי כהן זה ואפי' היה נותן לו אחר הרבה שנים, כך שפסק זה נראה על פניו תמוה עד מאד!

לכבוד הרה"ג פרי יהושע שליט"א
חן חן על דבריך הבהירים בכל פעם!

יש לי כמה הערות על מה שכתבת לתמוה על מה שפסק מורי ורבי הגאון ר' מרדכי גרוס שליט"א.

הנה ידוע מה שבחידושי הגר"ח בסטנסיל הסתפק מה היה לולא ההלמ"מ דכדי אכילת פרס מצטרף, האם היינו צריכים לאכול בבת אחת, או שהיה מועיל לצרף כל מה שיאכל גם בזמן גדול דהא אין שיעור זמן שיגביל. והדברים עתיקים ויש בזה סתירה בגמרות וגם בספרי הארכתי בזה בס"ד.

והנה להצד שמועיל היה לצרף גם לזמן גדול לשיעור כזית, האם נימא שגם אם אכל חצי זית של איסור, והלך לעסקיו ושכח מהענין, ושוב אכל חצי זית, מי נימא דיצטרף? מסברא נראה לי שודאי שלא יצטרף, לפי שאם הסיח דעת מהאכילה, הרי שאח"כ נחשב לאכילה חדשה. ורק אם עדיין נמצא באמצע האכילה בזה הוא דהיה מצטרף גם לזמן גדול. [ויש לבע"ד מקום לחלוק, ואינו מוחלט אצלי אך כל יותר דעתי דעת עני נוטה].

והנה לענין ה' סלעים שהתחיל לתת ובאמצע הפסיק, ואח"כ המשיך, נראה ברור שאין זה נחשב המשך למעשה המצוה הקודם שעשה, שהרי הסיח דעת, וכבר אזל לו המעשה הקודם שעשה, ואם המעשה הקודם אינו כלום, הרי שלא עשה שום מעשה מצוה. דבשלמא אם היה כונתו להמשיך כגון שכעת אין לו את הסלע החמישי, בזה מסתבר דהוי המשך אחד. אבל בגונא דמורי ורבי הגר"מ גרוס שליט"א ודאי שאינו כלום ושפיר חייב לברך שוב.

ו[color=#000000]מה שכתבת בלשונך[/color] ויש כאן חוב כלפי כהן זה ואפי' היה נותן לו אחר הרבה שנים, איני יודע זו מנין לך, וכי איזה מחוייבות יש לתת לכהן זה דוקא, וכל שלא נתן כל הה' סלעים הרי הוא כמי שלא נתן כלום ויכול לחזור בו ולתת לכהן אחר את הסלעים, וזה נראה פשוט כביעתא בכותחא. ואף מצד מחוסרי אמנה מסתבר שאין בזה.
חילך לאורייתא בברכת כהן באהבה

פרי יהושע כתב:נראה שאם התחיל הנתינה אין כאן הפסק כלל, ויש כאן חוב כלפי כהן זה ואפי' היה נותן לו אחר הרבה שנים, כך שפסק זה נראה על פניו תמוה עד מאד!

מה השייכות? הרי הוא התכוון בברכה רק לנתינה שנותן בשעת מעשה, אז נכון שהכל המשך אחד אבל הברכה לא חלה רק על מה שהתכוון, מלבד שכבר הסיח דעתו מקיוםן המצוה, אז איך הברכה תעלה על הנתינה השניה.
אלא שיש לדון האם מעשה מצוה שמורכב משני נתינות ולא בירך על הנתינה השניה האם זה מחייב ברכה בפני עצמה.
[דוג' אדם בדק חמץ, ושוב נזכר שצריך לבדוק מקום נוסף שלא היה בדעתו בשעת הברכה וכבר הסיח דעת מהברכה, האם נאמר שהברכה תעלה גם על הבדיקה הנוספת?].

עוד יהודי כתב:

פרי יהושע כתב:נראה שאם התחיל הנתינה אין כאן הפסק כלל, ויש כאן חוב כלפי כהן זה ואפי' היה נותן לו אחר הרבה שנים, כך שפסק זה נראה על פניו תמוה עד מאד!

מה השייכות? הרי הוא התכוון בברכה רק לנתינה שנותן בשעת מעשה, אז נכון שהכל המשך אחד אבל הברכה לא חלה רק על מה שהתכוון, מלבד שכבר הסיח דעתו מקיוםן המצוה, אז איך הברכה תעלה על הנתינה השניה.
אלא שיש לדון האם מעשה מצוה שמורכב משני נתינות ולא בירך על הנתינה השניה האם זה מחייב ברכה בפני עצמה.
[דוג' אדם בדק חמץ, ושוב נזכר שצריך לבדוק מקום נוסף שלא היה בדעתו בשעת הברכה וכבר הסיח דעת מהברכה, האם נאמר שהברכה תעלה גם על הבדיקה הנוספת?].

בעיני לא צריך להגיע לזה הברכה אינה על הנתינה, אין מצות נתינה, יש חוב לכהן ובכך מתחיל לפרוע את החוב, ואתכם השלום והברכה

אכן כן, אבל הברכה לא התייחסה אלא לפריעת ד' הסלעים הראשונים ולא לפריעת החוב של הסלע האחרון.
והמברך יתברך בכפל כפליים.....

אולי סברתכם שאין הברכה כלפי פריעת החוב שלא מצאנו בה חיוב ברכה, אלא על מעשה הפדייה, ואם אכן ננקוט שיש כאן פדיה שידוע הגר"א שולל זאת, אולם עכ"פ אפשר שלכו"ע יש כאן מעין צורת פדיה, ועל כך מברכים ולפי זה צדק המורה שיש לברך שוב, ואצא שוב בברכה לאוהבי תורתיך.

ושוב יש להתפלפל למ"ד דאיכא חצי שיעור במצוות האם מברכין ,,,,

לגבי עצם הפדייה כבר נשתברו הקולמוסים על הנוסח דמאי בעית טפי דבפשטות אין כאן פדיון ממש ,וכ"ש לדעת הגר"א ,
אמנם בפסוקי התורה משמע דהוי פדיון ממש ,כָּל-פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה--יִהְיֶה-לָּךְ: אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה, אֵת בְּכוֹר הָאָדָם, וְאֵת בְּכוֹר-הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה, תִּפְדֶּה. טז וּפְדוּיָו, מִבֶּן-חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה, בְּעֶרְכְּךָ, כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

איני כעת בסוגיא
אבל מה מתפלפלים
הלא מפורש שאפשר לתת לכמה כהנים, וכ"ש לתת בכמה פעמים. [צריך לעיין במנחת אברהם בכורות דף ד' ע"ב, ואינו תח"י כעת]
רק יתכן שכאן גרע כיון שהוא סילק דעתו, ולא חשב לשלם עוד, אבל מ"מ זה סברא רחוקה וגם זה היה בטעות,

סו"ד דצ"ע לע"ע ההוראה לברך.

מש"כ הרה"ג מן השורה שליט"א
לא ברור כונתך כלל, דאף שנימא שאפשר לתת לכמה כהנים, אך פשוט שהברכה היא רק כאשר מקיים את המצוה, וזה בנתינת ה' סלעים וכל שלא נתן ליכא לקיום המצוה ועל מה חלה ברכתו?

רון כתב:לכבוד הרה"ג פרי יהושע שליט"א
חן חן על דבריך הבהירים בכל פעם!

יש לי כמה הערות על מה שכתבת לתמוה על מה שפסק מורי ורבי הגאון ר' מרדכי גרוס שליט"א.

הנה ידוע מה שבחידושי הגר"ח בסטנסיל הסתפק מה היה לולא ההלמ"מ דכדי אכילת פרס מצטרף, האם היינו צריכים לאכול בבת אחת, או שהיה מועיל לצרף כל מה שיאכל גם בזמן גדול דהא אין שיעור זמן שיגביל. והדברים עתיקים ויש בזה סתירה בגמרות וגם בספרי הארכתי בזה בס"ד.

והנה להצד שמועיל היה לצרף גם לזמן גדול לשיעור כזית, האם נימא שגם אם אכל חצי זית של איסור, והלך לעסקיו ושכח מהענין, ושוב אכל חצי זית, מי נימא דיצטרף? מסברא נראה לי שודאי שלא יצטרף, לפי שאם הסיח דעת מהאכילה, הרי שאח"כ נחשב לאכילה חדשה. ורק אם עדיין נמצא באמצע האכילה בזה הוא דהיה מצטרף גם לזמן גדול. [ויש לבע"ד מקום לחלוק, ואינו מוחלט אצלי אך כל יותר דעתי דעת עני נוטה].

והנה לענין ה' סלעים שהתחיל לתת ובאמצע הפסיק, ואח"כ המשיך, נראה ברור שאין זה נחשב המשך למעשה המצוה הקודם שעשה, שהרי הסיח דעת, וכבר אזל לו המעשה הקודם שעשה, ואם המעשה הקודם אינו כלום, הרי שלא עשה שום מעשה מצוה. דבשלמא אם היה כונתו להמשיך כגון שכעת אין לו את הסלע החמישי, בזה מסתבר דהוי המשך אחד. אבל בגונא דמורי ורבי הגר"מ גרוס שליט"א ודאי שאינו כלום ושפיר חייב לברך שוב.

ו[color=#000000]מה שכתבת בלשונך[/color] ויש כאן חוב כלפי כהן זה ואפי' היה נותן לו אחר הרבה שנים, איני יודע זו מנין לך, וכי איזה מחוייבות יש לתת לכהן זה דוקא, וכל שלא נתן כל הה' סלעים הרי הוא כמי שלא נתן כלום ויכול לחזור בו ולתת לכהן אחר את הסלעים, וזה נראה פשוט כביעתא בכותחא. ואף מצד מחוסרי אמנה מסתבר שאין בזה.
חילך לאורייתא בברכת כהן באהבה

יש לי לעי' בדבריך הברוכים, אמנם נכון שמה שכתבתי כלפי כהן זה אינו מדוייק כי יכול לתת גם לכהן אחר, אולם מהכי תיתי שיוכל לקחת מה שנתן לו, האם זה היה בטעות?.

ולעניין הסחת הדעת, אילו הברכה הייתה רק כלפי קיום סילוק פריעת החוב, היה מקום לדון שעכ"פ הברכה הקודמת בוודאי לא הייתה לבטלה, ומה שאח"כ ממשיך גם היה מקום לדון שמלכתחילה בפריעת חוב יש מושג של תשלומים וכדו', ואין כאן הסח הדעת, במקרה הנוכחי אולי כיון שהייתה כאן טעות יש להחשיב כהיסח הדעת, אבל כנראה שמורך ורבך אחז שבכלל הברכה היא על צורת הפדייה ולא על החוב ולפי זה אין מקום כלל לדון כדברי.

בכל הברכות של הדיוט

כתב הרב פרי יהושע שליט"א:
אולי סברתכם שאין הברכה כלפי פריעת החוב שלא מצאנו בה חיוב ברכה, אלא על מעשה הפדייה, ואם אכן ננקוט שיש כאן פדיה שידוע הגר"א שולל זאת, אולם עכ"פ אפשר שלכו"ע יש כאן מעין צורת פדיה, ועל כך מברכים ולפי זה צדק המורה שיש לברך שוב, ואצא שוב בברכה לאוהבי תורתיך.

אולי קצת ראיה שהברכה איננה על פריעת החוב או קיום מצות מתנות כהונה, שכן למיטב זכרוני הרשב"א בתשובות מבאר למה לא מברכים ברכה על מצות צדקה, כי אולי לא יקבל העני ואז נמצאת ברכתו לבטלה. לפ"ז קשיא, אם נאמר שמברך ברכת פדיון הבן על מצות הנתינה לכהן, מי יימר שיקבל, ונמצאת ברכתו לבטלה.
אך אם נאמר שהברכה קאי על מעשה הפדיון, או "מעין צורת פדיה" כפי שכתבת, אזי אולי אפשר להבין שזה לכאורה בעיקר מתייחס לאב הפודה, ואולי ואולי אף הכהן מחויב לעזור לו בזה, ולכן אפשר לברך.
ודפח"ח

לא ראיתי בעיון דבריכם, מ"מ זו חקירה ישנה בכל ברכת המצוות אם הברכה או על המעשה
בספר חידושי הגרי"ד בתחילתו יש סימן על זה

אליהו בן עמרם כתב:כתב הרב פרי יהושע שליט"א:
אולי סברתכם שאין הברכה כלפי פריעת החוב שלא מצאנו בה חיוב ברכה, אלא על מעשה הפדייה, ואם אכן ננקוט שיש כאן פדיה שידוע הגר"א שולל זאת, אולם עכ"פ אפשר שלכו"ע יש כאן מעין צורת פדיה, ועל כך מברכים ולפי זה צדק המורה שיש לברך שוב, ואצא שוב בברכה לאוהבי תורתיך.

אולי קצת ראיה שהברכה איננה על פריעת החוב או קיום מצות מתנות כהונה, שכן למיטב זכרוני הרשב"א בתשובות מבאר למה לא מברכים ברכה על מצות צדקה, כי אולי לא יקבל העני ואז נמצאת ברכתו לבטלה. לפ"ז קשיא, אם נאמר שמברך ברכת פדיון הבן על מצות הנתינה לכהן, מי יימר שיקבל, ונמצאת ברכתו לבטלה.
אך אם נאמר שהברכה קאי על מעשה הפדיון, או "מעין צורת פדיה" כפי שכתבת, אזי אולי אפשר להבין שזה לכאורה בעיקר מתייחס לאב הפודה, ואולי ואולי אף הכהן מחויב לעזור לו בזה, ולכן אפשר לברך.
ודפח"ח

גם אני חשבתי על ראיה זו, אבל בפריעת חוב יש פחות הסברא הזו, גם כי הכהן עצמו עושה מצוה ובודאי לא ינמע את הנותן מלקיים מצותו, כך שכאן מכל הבחינות סברא זו תופסת פחות.

לעומקו של דבר כתב:לא ראיתי בעיון דבריכם, מ"מ זו חקירה ישנה בכל ברכת המצוות אם הברכה או על המעשה
בספר חידושי הגרי"ד בתחילתו יש סימן על זה

לא הבנתי ברור החקירה, האם הכוונה על הקיום או על המעשה?

שתי שאלות כעין השאלה הנ"ל:
מי שתכנן מעיקרא לשמוע ט' קולות בט' שעות ביום מסתמא מברך לפני התקיעה הראשונה בשביל כל התקיעות. אבל מי שתכנן לשמוע ט' קולות מיד ונתברר שג' קולות האחרונים היו פסולים וצריך לחזור ולשמוע שוב, לא צריך לברך? הרי הברכה חלה על התקיעות הראשונות שאותם תכנן לשמוע מיד.

כעין זה, הקורא מגילת אסתר לסירוגין יצא, ואם קרא כדרכו ונתברר שדילג על מילים המעכבות וכדו' וצריך לחזור על חצי מגילה, האם צריך לחזור מההתחלה? והאם צריך לשוב ולברך?

מה שאני מבין בכל זה, שאפי' מצוה שאפשר לעשותה חלק חלק בפנ"ע, מכ"מ כשכוונתו לעשותה ביחד ומברך תחילה על דעת כן ולבסוף נתברר שעשה רק חצי מצוה ברכתו היא לבטלה.

לעומקו של דבר כתב:כמו"כ, האם אין איזה שאלה/מח' על השיעור של ה' סלעים? באופן שיכול לצאת שד' סלעים לשיעור הגדול יצאו ה' סלעים לפי השיעור הקטן. (בפרט שעושים את המטבעות מעיקרא גדולים יותר מהנצרך, כדי שלא יתמעטו מכשיעור עם השנים)

אינני בקי בשיעורים, אבל נראה מעט מוזר לומר שד' סלעים של השיעור הגדול מכילים ה' סלעים של השיעור הקטן.

פרי יהושע כתב:

לעומקו של דבר כתב:לא ראיתי בעיון דבריכם, מ"מ זו חקירה ישנה בכל ברכת המצוות אם הברכה או על המעשה
בספר חידושי הגרי"ד בתחילתו יש סימן על זה

לא הבנתי ברור החקירה, האם הכוונה על הקיום או על המעשה?

כן

לעומקו של דבר כתב:

פרי יהושע כתב:

לעומקו של דבר כתב:לא ראיתי בעיון דבריכם, מ"מ זו חקירה ישנה בכל ברכת המצוות אם הברכה או על המעשה
בספר חידושי הגרי"ד בתחילתו יש סימן על זה

לא הבנתי ברור החקירה, האם הכוונה על הקיום או על המעשה?

כן

תנו מקור אחד לדוגמא אם אפשר?

חידושי הגרי"ד סימן א

בענין ברכת המצות

הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות ה"ח כתב כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון, עכ"ל. והקשה מו"ר הגרי"ד סאלאוויציק זצ"ל דכפה"נ שהברכה על קיום המצוה ולא על מעשה המצוה, ל"ל להרמב"ם להאריך כ"כ, ולכאורה נראה מהרמב"ם שהברכה נתקנה על מעשה המצוה ולא על קיום המצוה ולזה הוצרך הרמב"ם לבאר דדוקא בעשיה שע"י מקיים המצוה מברך ולא בעשיית חפצא של מצוה. והנה בהלכה ה' כתב הרמב"ם העושה מצוה ולא ברך אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת מברך אחר עשייה ואם דבר שעבר הוא אינו מברך, כיצד הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחילה חוזר ומברך אחר שנתעטף וכו', ואם אפשר לברך על קיום המצוה ל"ל לטעמא דעשייתה קיימת, ותיפו"ל שצריך לברך עובר לעשייתו על קיום דלהבא, ובע"כ דהברכה נתקנה על מעשה מצוה ולא על קיום מצוה, ולכך כתב הרמב"ם דכיון שעשייתה נמשכת שפיר שייכא הברכה על מעשה המצוה. ומה"ט א"ש הא דשליח מברך, ואף על גב דלית לי' שום קיום מצוה מ"מ הרי עושה המעשה מצוה.

אולם הרע"א בתשובה סימן ט' דן בנכנס לגור בבית שיש בו מזוזה אם מברך על קיום המצוה, וכן בחוזר לביתו אחרי זמן שלא דר בו באופן דחשיב הפסק ואין הברכה בשעת קביעות המזוזה יכול לחול על הזמן של עכשיו אם חוזר ומברך, ומבואר מדבריו דנתקנה ברכה על קיום המצוה וגם בלא שום עשיה צריך לברך, אלא שהביא מהברכי יוסף שהברכה נתקנה רק על שעת קביעות המזוזה וקיום מצוה גרידא בלי מעשה מצוה אינו טעון ברכה, עכ"ד מורי זצוק"ל.
(גבורת יצחק פורים סי' מא)

כתב הרב פרי יהושע שליט"א
גם אני חשבתי על ראיה זו, אבל בפריעת חוב יש פחות הסברא הזו, גם כי הכהן עצמו עושה מצוה ובודאי לא ינמע את הנותן מלקיים מצותו, כך שכאן מכל הבחינות סברא זו תופסת פחות

אשתדל להבהיר בכמה נקודות:
א. הצד שהגדרת כביכול שזו פריעת חוב, איננו מדויק לכאורה, כי לפני שהתחיל לתת למה שיהיה פריעת חוב, וכי הוא חייב חוב ממוני כלשהו לכהן זה, וגם לא לשבט הכהונה.
ב. יותר נכון להגדיר את הצד הזה - כמצות "מתנות כהונה".
ג. ואם נאמר כך אין לכאורה טעם יותר חזק שלא יסרב לקבל מאשר מצוות צדקה לעני, שהרשב"א חושש שמא לא יקבל.
ד. אדרבה ואדרבה, אם נניח כדבריך שההגדרה הנכונה יותר כ"פריעת חוב", וכי המלווה בחוב רגיל יש עליו מצוה לקבל במקביל למצות הפורע.

יישר כוח על דברי הרב עומקו של דבר על דברי מו"ר הגרי"ד זלה"ה. אולם בסופו של דבר נראה הברכה על מעשה המצווה, וכבר הביאו מהגר"ח מהא דשליח מברך, [ולעניין רעק"א והמזוזה, אולי היה ניתן לומר שסבר שאף הכא חשיב כעשייתה קיימת אולם פוק חזי וכו']. אבל אין זה שייך לנידון של מה יסוד הברכה שזה כתב הריטב"א פסחים להוסיף כוונה במצווה ולפי זה עכ"פ עיקרה משום הקיום, ומכל מקום השליח מברך כיון שאי אפשר לברך אלא על המעשה, ואם כן משמע שהעיקר שעכ"פ המצווה עצמה נעשית עם כוונה ועוד אפשר לעיין ולהבהיר הדברים, בברכת התורה.

אליהו בן עמרם כתב:כתב הרב פרי יהושע שליט"א
גם אני חשבתי על ראיה זו, אבל בפריעת חוב יש פחות הסברא הזו, גם כי הכהן עצמו עושה מצוה ובודאי לא ינמע את הנותן מלקיים מצותו, כך שכאן מכל הבחינות סברא זו תופסת פחות

אשתדל להבהיר בכמה נקודות:
א. הצד שהגדרת כביכול שזו פריעת חוב, איננו מדויק לכאורה, כי לפני שהתחיל לתת למה שיהיה פריעת חוב, וכי הוא חייב חוב ממוני כלשהו לכהן זה, וגם לא לשבט הכהונה.
ב. יותר נכון להגדיר את הצד הזה - כמצות "מתנות כהונה".
ג. ואם נאמר כך אין לכאורה טעם יותר חזק שלא יסרב לקבל מאשר מצוות צדקה לעני, שהרשב"א חושש שמא לא יקבל.
ד. אדרבה ואדרבה, אם נניח כדבריך שההגדרה הנכונה יותר כ"פריעת חוב", וכי המלווה בחוב רגיל יש עליו מצוה לקבל במקביל למצות הפורע.

חן חן על המו"מ של הלכה

א)בגמ' קידושין מבואר שיש שיעבוד נכסים, ואם כן הוה כפריעת חוב שלא כמתנות כהונה מסוימות.

ב) לא מסתבר כל כך שכהן לא יקבל המתנה, כי אפי' בכלל "שונה מתנות יחיה" צריך תלמוד אם הוא בכלל זה [וצריך תלמוד כעת בסוגי' ריש זרוע לחיים], ולא ראינו מעולם כהן שימנע מלקבל כסף של פדיון הבן, לכל היותר ישיבו בחזרה כמתנה לילד, משא"כ צדקה רבים העניים שמשלכים יהבם לבורא העולם, ואפי' ביקש הממון שמא יתחרט כי פתאום יתבייש וכדו', כאן הכהן מרגיש שהוא מסייע למצווה אם לא למעלה מכך [דמצינו הו"א שמברך שהחינו ולא מצינו זאת במי שמקבל הנאה, וכבר כתב בזה כמדומני הפרי צדיק בפ' בא שהכהן נעשה שותף].