בבקשה. שו"ת הר"ן סי'
שאלה: ראובן נתן גט לאשתו כדין וכהלכה, ובשעה שהאשה היתה רוצה להנשא הוציא ראובן זה מודעא לבטל הגט ואין כתוב בה והכרנו באונסו, וגם הוא בעצמו הודה שלא היה לו שום אונס אלא דזוזי שקיל כדי לגרש, אם יש ממש במודעא זו לבטל הגט אם לא.
תשובה: תחלת כל דבר צריך אני לבאר מהו ענין המודעא ומתוך זה יתברר מודעא דהאי גיטא אי הויא מודעא אי לא ואי חיילה אי בטיל בטלה אי לא.
גרסינן בערכין פרק האומר משקלי עלי [כא ב] אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא, פשיטא, לא צריכה דעשוה וארציי, מהו דתימא בטולי קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן, מהו עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא, ובודאי פשטא דמלתא שהוא מסר מודעא שמתוך האונס יתן גט שהרי אונסין אותו, וזהו לשון מודעא שיודיע לעדים שכל מה שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו אינו אומר מרצון נפשו אלא מתוך אונסו, ולפיכך אנו צריכים שיבטל מודעא שמסר בפירוש, שאף על פי שאונסין אותו לבטלה והוא מבטלה והוא מאותן שכופין אותן להוציא אמרי' דבלביה נמי ניחא ליה, כדאיתא בפרק האמ' ובפ' חזקת זהו ענין מודעא המוזכר בתלמוד, ולפיכך אמרי' דבגיטא כגלוי מלתא בעלמא הוא, כלומר דכי אמר אנוס קושטא קאמר דמה לו לשקר, ובזביניה אף על גב דאיהו אמר אנא אניסנא לא כתבינן אפומיה דדילמא שקורי משקר, נמצאת אומר שכל המודעות כולן מטענת אונס נגעו בהם, ולפיכך כתב רש"י ז"ל בפרק חזקת גבי הא דאמרי' אי דגיטא ומתנתא גלוי מלתא בעלמא הוא דדוקא מודעא שיש בה אונס, אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה ה"ז בטל אין זה בטול, דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ליה בטול דקודם כתיבה אלא א"כ בטלו לאחר כתיבה, עכ"ל, ובודאי שזאת הסברא מחוורת שלא מצינו מודעא בתלמוד אלא באחד משני דרכים, או שכופין אותו להוציא והוא מוסר מודעא אנוס ואפי' נותן גט לאשתו שלא מרצון נפשו כההיא דערכין, או שאומר שהוא אנוס ועל דרך זה הוא מוסר מודעא ואף על פי שאין אנו יודעין אונסו מאמינין אותו בכך דגלוי מלתא בעלמא סגי כדאיתא בפרק חזקת, זהו ענין מודעא, אבל (שכל) [כל] שאינו אנוס מהו מסירת מודעא שימסור, אם תאמר שהוא מבטל הגט שעתיד לכתוב א"כ למה צריך שיבטל מודעא זו והא קי"ל חוזר ומגרש בו, כדאיתא בפרק האומר בקידושין [נט ב] ובגיטין פרק השולח [לב ב] דאיבעי לן גבי מתני' דהשולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא וכו', ואמרו התם איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו, ר"נ אמר חוזר ומגרש בו ר"ש אמר אינו חוזר ומגרש בו, והילכתא כותיה דר"נ, והא קי"ל הלכתא כותיה דר"י דאמר חוזרת, הכי השתא התם דבור ודבור הוא אתי דבור ומבטל דבור, אבל הכא נהי דבטליה לשליחותיה, גיטא גופיה מי קא בטיל, פי' דכי קי"ל כר"י ה"מ גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים דאע"ג דאיתא נתינת מעות ליד האשה ודבור דאית ביה מעשה הוא, מ"מ אין כאן מעשה נגמר כלל והרי אינה אשתו עד שלשים, ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני, הילכך אפי' לא קידשה עצמה כיון שחזרה בה מפקעת ועוקרת קדושי ראשון שאינן אלא בדבור גרידה, אבל מעשה גט זה שכבר נגמר שעשו הסופר והעדים על פיו גט כשר ראוי לגרש בו עכשו, ונמצא שאין המעשה הזה שבגט עצמו חסר כלום, אין בידו כח לבטלו, והיינו דאמרי' נהי דבטליה לשליחותיה דשליח וכו' כלומר נהי דבטולו מועיל לגבי השליחות משום שלא היה בו שום מעשה נגמר [אבל] אין בטולו מועיל לבטל הגט ואף על פי שהוא מתכוין לבטלו, ושמעי' מינה דאפי' בטלו בפירוש כגון שאמר גט זה יהא גופו כחרס או גופו של גט זה יהא (בט) [בטל] אפ"ה הרי זה חוזר ומגרש בו ואין צריך לבטל ביטולו, ולישנא נמי דאמר התם דבור ודבור הוא מוכח כן, כלומ' התם [גבי] קידושין אף על גב דאית ביה קצת מעשה כיון שאין לאותו מעשה שום גמר, כדבור גרידה חשבינן ליה ואתי דבור דחזרתה ומבטל דבור, אבל הכא לא אתי דבורו שמבטל את הגט בדבור בעלמא ומבטל מעשה דהיינו גופו של גט שנכתב לשמו ולשמה, נמצאת למד שכל המוסר מודעא בלא אונס לבטל את הגט אין מודעתו מודעא כדי שיצטרך לבטלה.
ואם לחשך אדם לומר כי אמרי' אין בידו לבטל גופו של גט ה"מ לאחר שנכתב משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה, אבל קודם שנכתב כיון שעדיין לא נעשה מעשה יכול הוא לבטלו, וכיון שכן זה המוסר מודעא בלא אונס קודם כתיבת הגט מודעיה מודעא וגופו של גט בטל הוא הילכך בעינן דמבטל ליה למודעא, הא ודאי בורכא דודאי אין אדם יכול [לבטל] דבר שלא בא לעולם אלא מפני שיכול להביאו לעולם וכדאמרי' בפרק האומר [קדושין סב א] כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, הכא נמי אם לאחר שיכתוב הגט אין בידו לבטל את גופו היאך יבטלנו קודם שיכתב, ה"ל כההיא דרב אושעיה [שם /קדושין ס"ב/ ע"ב] הנותן פרוטה לאשתו וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דאינה מקודשת משום נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה, הכא נמי נהי דבידו לכתוב גט לאשתו בידו לבטלו, לומר שנכתב כדי שתאמר שאף קודם שנכתב יכול לבטלו, כבר נתברר לפי דרך זה שהמוסר מודעא לבטל גופו של גט כל זמן שהוא מודה שאינו אנוס אין בדבריו כלום, שאפי' אחר שיבא לעולם אינו יכול לבטלו כ"ש קודם שנכתב.
אבל יש לחוש למי שגורס שם בפרק השולח גיטא גופיה מי קא בטליה, דמשמע דדוקא משום דלא משמע דלבטולי גיטא קא מכוין הוא דאמרי' חוזר ומגרש בו הא בטלו בפירוש מתורת גט בטל הוא שבידו לבטלו, וכיון שכן אף זה המוסר מודעא אף על פי שאינו אנוס הרי הוא מבטל גופו של גט והרי הוא מבטל מעכשיו מתוך שבידו לבטלו לאחר שנכתב, ואף על פי שאין הגירסא זו מחוורת ראוי לחוש לה שכן דעת הר"מ במז"ל שכתב בחבורו [פ"ו מהל' גרושין הכ"א] השולח גט לאשתו ביד שליח ובטל הגט הרי הוא חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה ביד הבעל ובטלו, וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם ע"כ, ואעפ"כ יש לי לדון שאפי' לדעת הרב ז"ל שאמר שאפי' לאחר שנכתב יכול לבטלו קודם שנכתב אין בטולו בטול דלאחר שאמר כך כתבו סופר וחתמו עליו עדים שאין בידו להביאו לעולם דמי יימר דמזדקקי ליה סופר ועדים, ודמיא למאי דאמרי' בפרק האומר [קדושין סב א] איתביה האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הרי בידו, א"ל גר נמי לאו בידו דאמר ר"י גר צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה שלשה, אלמא כל שהוא תלוי בדעת אחרים לאו בידו הוא, אבל יש לנו מקום לספק בזה דילמא שאני התם דמצריך בי דינא הילכך לאו בידו הוא דבני עליה מועטים הם אבל הכא דבהדיוטות סגי ליזל לשוקא ולישכח כמה, וראיה לדבר מיהא דאמרי' בסוף כירה [שבת מו ב] גבי הא דאמרי' דטעמיה דר"ש דאמר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן משום מי יימר דמזדקקי ליה חכם, התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי בג' הדיוטות הכא מי יימר דמזדקק ליה חכם, אלמא כל היכא דבהדיוטות סגי ליה בידו הוא, דדוקא גבי חכם או גבי בי דינא אמרי' דילמא לא מזדקקי ליה אבל גבי הדיוטות לא, אפ"ה איכא למימר דה"מ גבי התרת נדרים כיון דבהדיוט סגי ולית להו טרחה בהכי ודאי מזדקקין ליה, אבל סופר ועדים דאית להו למטרח ולמכתב גיטא והאי לאו בידו הוא שהרי לא יכתבוהו חנם הלכך [מנ"ל] למימר דמזדקקי גבי, ודמיה למאי דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ עג ב] אמר רב חמא האי דיהב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה וכו' רב אסי אמ' אפי' יין סתם לא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרב אסי מ"ש מיהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם בידו הכא לאו בידו, אלמא אף על פי שיין סתם מצוי הוא כיון שתלוי בדעת אחרים לאו בידו מקרי, הכא נמי כיון שבדעתם של סופר ועדים הדבר תלוי ויש להם חסרון שצריכים לפנות מעסקיהם ולכתוב גט בהכשר לאו בידו הוא, דכי היכי דאמרי' הכא דילמא לא מזבני ליה הכא נמי דילמא לא מתגרי ליה, הילכך כל שבטל גופו של גט קודם שנכתב אין בטולו בטול ואף על פי שבידו לבטלו לאחר שנכתב לדעת הר"ם ז"ל אין בידו להביאו לעולם וכדכתיבנא.
ויש לשואל שישאל היכי קאמרי' לאו בידו הא בידו לכתוב בכתב ידו וליתנו לה בפני עדים, דהא קי"ל כר' אלעזר, נמצא שכתיבת הגט בידו היא, הילכך אף כשהוא מבטל קודם כתיבתו הוי בטולו בטול וראוי שיחול בין כתיבת הגט לחתימת העדים, ונמצא (כשחתמו) [שחתמו] העדים על גט פסול שבטולו חל בכתיבת הגט שהיה בידו, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, אף אנו נשיב ונאמר אעפ"י שבידו להביאו לעולם כיון דבאותו דבר שבא לעולם לא היה בידו להביאו לאו בידו מקרי, והילכך אף על פי שבידו לכותבו, כיון שלא מידו נכתב אלא מידו של סופר, וכתיבתו של סופר אינה בידו נמצא שמתחילה לא היה בידו להביאו לאותו ענין שבא הילכך לאו בידו מקרי, ויש לי ע"ז ראיה ברורה כמו שאבאר. ועוד אני אומר שאם ירצה אדם לומר שכתיבתו של סופר בידו הוא דשכיחי ספרי דמתגרי, אפ"ה הכא לאו בידו שהרי האשה נותנת שכר כדאיתא בפרק ג"פ [ב"ב קסח א], נמצא שאע"פ שבידו לכתוב הגט ולפרוע שכר משלו אין בידו לכוף האשה שתפרענו, נמצא שגט זה בא ברשותו בענין שלא היה בידו, וכל שהוא כן אף על פי שבידו היה להביאו לרשותו בענין אחר, כיון שלא בא לרשותו באותו צד וענין שהיה הוא יכול להביאו לעולם לאו בידו מקרי, וראיה לדבר מדאמרי' בפ' ד' נדרים [נדרים כח ב] גמ' הרי נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וכו' אמר בר פדא פדאן חוזרות וקודשות עד שיקצצו, (ונקצצו) [נקצצו] פודאן פעם אחת ודיו, ופירושו דכיון דאפי' נקצצו צריכים פדיון ודאי האי דקאמר עד שיקצצו ליכא למימר דעד שיקצצו צריכים פדיון מכאן והילך לא דקדושה שבהם לא פקעא בכדי, אלא ודאי ה"ק עד שיקצצו יהיו קדושות אף על פי שפדאן יחזרו לקדושתן, וכי אמר הכי מהני שהרי בידו לפדותם ולחזור להקדישם וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואמ' התם /נדרים/ [ל א] ל"ש אלא שפדאן הוא אבל פדאום אחרים אין חוזרות וקודשות, וטעמא דמלתא דכשפדאם הוא באו לרשותו באותו ענין שהיה בתחילה בידו, אבל פדאום אחרים שאחרים הם שהביאו אותם לרשותו אף על פי שהוא זכה בהם מ"מ הם הביאום לרשותו ודרך קנייה הוא דבר שלא בא לעולם שלא היה בידו מתחילה, וכך פירשוה רבנן קמאי ז"ל, אלמא אף על גב שמתחילה היה בידו להביאם לרשותו, כיון שלא הביאם הוא אלא אחרים דבר שלא [בא] לעולם הוא ואין הקדישו נתפס בהם, הכא נמי במאן דמבטל גיטא אף על פי שבידו לכתוב גט לאשתו מ"מ גט זה האשה פורעתו ואין בידו להביאו בענין זה לרשותו, הילכך לאו בידו מקרי, והו"ל כשפדאום אחרים דמי שהאשה היא שהכניסתו לרשותו, וכדאמר' בפרק המביא תנין [גיטין כ א] אמר ר"ח יכילנא למפסלנהו לכולהו גיטי דעלמא, אמר ליה רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבא דילמא אקנוי אקנו לה רבנן, ואף על גב דכדרך דילמא אתמר עקר הוא, הילכך גט זה כפדאום אחרים דמי שהאשה היא שהכניסתו לרשותו ולאו בידו מקרי, נמצא שאין מסירת מודעתו בטול לענין גופו של גט כלל כיון שבטלו קודם שיכתב דדבר שלא בא לעולם הוא, ואם יחלוק אדם עלי ויאמר דדילמא כל שבידו להביאו ברשותו ועכשו בא ברשותו בידו מקרי ואף על גב שהביאום אחרים לרשותו, ופדאום אחרים שאני משום דאיכא שעתא דלא היה בידו להקדישם משפדאום אחרים עד שהכניסום לרשותו, מה שאין כן במבטל גט ואח"כ הכניסתו האשה שלא כאן זמן שלא היה יכול לבטלו, ליתא דפדאום אחרים סתמא קאמר דמי לא עסקי' שפדאום בשבילו שנמצא' משעת הקדשו עד עכשיו שנפדו בידו להקדישן, שכל זמן שלא פדאום אחרים בידו לפדותם ולהקדישם, ולאחר שפדאום כבר באו לרשותו, ואפ"ה אמרי' דפדאום אחרים אינם חוזרות וקודשות משום דכל שבאו לרשותו בענין שלא היה בתחילה בידו לאו (שבידו) [בידו] מקרי, וסתמה קאמר ושנויי דחיקי כי האי לא משנינן ואי דייקי לא תנינן
ועכשו אשוב ליישב הגירסא ולפרש ולזכות דברי הרב ז"ל לפי שיראה בתחילת העיון שיראה דינו מן המתמיהים היאך אפשר שיוכל הבעל לפסול גט שנעשה בהכשר ולומר שיראה כחרס, וכי ס"ת שכתבו בהכשר בידו לפוסלו שלא יהא ראוי לקרות בו, אף גט זה שנכתב בהכשר היאך הוא יכול לפוסלו ושלא יהא חוזר ומגרש בו זה בודאי דבר של תימה וצריך ביאור, ומתוך זה יתבררו [דבריו] בדרך אחרת מזו שכתבתי, שאפי' הרב יודה שהמוסר מודעא בלא אונס ופסל גופו של גט קודם שנכתב אין מודעתו מודעא שיהא צריך לבטלה בפירוש וכנזכר לעיל בטעמו של דבר, שזה שאומר בגט שנכתב שיהא גופו בטל אינו מבטל הקלף והכתיבה, וכיון שכן הוא היאך יאמר שלא יהא גט, אלא מהו מבטל שליחות הסופר והעדים שכתבוהו וחתמוהו ברצונו והרי הוא כעוקר אותו שליחות או אותו רשות שנתן להם ושיהא אותו הגט כאלו נכתב שלא לרצונו, וא"ת כיון שכבר עשו הם שליחותם היאך הוא יכול לבטלו, תשובתך סבור הרב ז"ל שהמעשה הזה של כתיבת הגט הרי הוא כנותן מעות ליד האשה, שכשם שאותו המעשה לא נגמר עד לאחר שלשים, כך אותו שליחות או רשות שנתן להם לא נגמר ולא היה לו חלות עד שיגרש בו את האשה, שלהניחו בביתו או לצור ע"פ צלוחיתו אינם צריכים שליחות, אלא מהו שליחותם או רשות שנתן להם שיכתבו גט שיגרש בו האשה, וכיון שכן כל זמן שלא גרש לא חל שליחותייהו ולא עשה פירות ואף על פי שהם עשו המוטל עליהם אין שליחותם אלא כדיבור גרידא, ואף על פי שעשה מעשה כנתינת מעות ליד האשה, ולפיכך אין הדין זה אלא בגט שנכתב כיון שנפסל מפני שהוא סבור שהוא כדבור גרידא במה יחזור ויכשרנו, אבל מי שמבטל גופו של גט שעתיד ליכתב ואנו יודעים שאין לו שום אונס או שהוא מודה בכך, שאין יכול לבטול גופו של גט אלא שליחותם של עדים, וכל מה שאמר אח"כ לפלוני שיכתוב ופלוני ופלוני שיחתמו כבר נתבטל ממילא כל מה שאמר ואין צריך שיבטל דבריו הראשונים בפירוש, כיון שהוא עושה בהפך מה שאמר שלא מחמת האונס כלל כבר נתבטלו דבריו הראשונים מאליהם, ולפיכך אין מסירת מודעא בלא אונס צריכה בטול שאם בכלל מסירת מודעתו בטל גופו של גט כבר נתבטל בטולו כשיצוה לכתוב אחר שאין כאן אונס, וכן אם הוא מבטל שליחות העדים בפירוש כל שעשאם אח"כ שלוחים נתבטלו דבריו הראשונים מאליהם כיון שהוא עושה הפך ממה שאמר ואינו אנוס כל זמן שהוא זכור בטולו הראשון, שאם אינו מבטל מה שאמר למה אמר לסופר שיכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו והרי אינו אנוס בכך, אלא ודאי במעשה הזה בלבד בלא בטול אחר עוקר דבריו הראשונים, וכדאמ' בפ"ג דנדרים [כג ב] הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כולה יעמד בר"ה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לידור כל השנה כולה הרי הן בטלין ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר עקריה לתנאי וקיימיה לנדריה, אלמא כל שהוא עושה מעשה הפך דבריו הראשונים הרי הן בטלין אף על פי שלא בטלם בפי', וכיון שכן המוסר מודעא בלא אונס כגון שהוא מבטל השליחות שהוא עתיד לעשות בין שליחות של סופר בין שליחותם של עדים, ואח"כ אמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו כבר נתבטל ביטולו הראשון מאליו, דדבורא בתרא לר' יוחנן דאמר חוזרת חשיב כמעשה, וכל שעשה הפך מדבריו הראשונים ממילא הם בטלים, וכדאמר התם בפ' האומר [קדושין נט ב] וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה אם שלה קדמו קדושיה קדושין ואם של שלוחה קדמו קדושיו קדושין, אלמא כל ששלה קדמו אף על פי שלא בטלה דבריה הראשונים שנתנה רשות לשלוחה לקדשה כיון שעשתה הפך ממה שאמרה לו ממילא בטלה דבריה הראשונים, הכא נמי כל שבטל הגט שעתיד לכתוב ולא מחמת האונס ואח"כ צוה לכותבו הרי הוא גט כשר אף על פי שלא בטל המודעא שמסר בפירוש, ואם יאמר לך אדם שאני התם דאשה זו אף על פי שנתנה רשות לשלוחה לקדשה לו בטלה הקידושין שעתידה לקבל ולפיכך אינה צריכה לבטל דבריה אלא שתעשה בהפך ממה שאמרה, אבל זה שהוא בטל השליחות שעתיד לעשות אף כשחזר ועשאו הרי הוא בטל אם לא בטל מודעתו בפירוש, אף אנו נאמר לו א"כ אפי' בזביניה מודעא דלא ידעי באונסיה מהניא, דאע"ג דלא אניס הרי בטל שליחותם של עדים שלא יכתבו את השטר אלא בשליחותו אפי' הם יודעים שאמת הדבר שפלוני מכר שדה פלונית לפלוני, דאמרי' בפרק גט פשוט [ב"ב קעא א] גבי הא דתניא עדים מקרעין את השטר וכותבין שטר אחר מזמן ראשון, בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא אלא עדים שעשו שליחותם איך חוזרים ועושים שליחותן, הרי שאינם אלא שלוחים של מלוה או של מוכר שאפי' אמר להם זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר, ואי אמרת בגט כשבטל שליחות העדים אפי' בלא אונס צריך הוא לבטל הבטול ובלאו הכי אין שליחותם שליחות, אף בזביני צ"ל כן, דכל היכא דלא אניס לענין שליחות העדים גט וזביני שוין בדבר, נמצאת אומר שאפי' בזביניה כשלא ידעי באונסיה מודעיה מודעא, אלא ודאי עקר המודעא מחמת שאינו מתרצה בדבר ולא מחמת ביטול שליחותם של עדים כלל, אלא מפני שהוא מגלה דעתו שהוא אנוס בנתינת הגט ונאמן הוא בכך משום דמה לו לשקר הא לאו זוזי שקיל, הילכך אי שקרא קאמר ל"ל למיהב גיטא ולממסר עליה מודעא, אי בעי לגרושי יגרש בלא מסירת מודעא ואי לא בעי לגרושי לא יגרש כלל, אלא ודאי קושטא קאמר וכמו שאני עתיד להאריך בזה לפנינו, ומ"ש הר"ם ז"ל שאם אמר כל גט שאכתוב /מהיום/ ועד כ' שנים ה"ז בטל זו היא מסירת מודעא על הגט, כך הוא דעתו שאחר שאמר כן יש לנו להבין מדבריו שאנוס הוא, ונמצאת אומר לפי דרך זה שאין אנו צריכים לבטול מודעא אלא באחד משני דרכים, או שאנו כופין אותו להוציא כאותם שכופין אותם להוציא שאנו צריכים שיבטל מודעותיו בפירוש, או שהוא מוסר מודעא ואומר שהוא אנוס וראוי להאמינו בכך משום מ"ל לשקר, אבל מחמת בטול שליחות הסופר והעדים שלא באונס אין צריך לבטל בטוליו כלל.
ולפיכך (איני) [אני] אומר בנדון זה שלפנינו דאי הויא האי מודעא במודעא גרידתא ולא ידעי סהדי באונסיה, לא צריכנן לכולהו בטולי דידיה שאין ראוי להאמינו בגט זה במאי דאניס, דליכא למימר ביה מה לו לשקר כיון דזוזי שקיל וכמו שיתבאר זה לפנינו, מאי אמרת הא בטל שליחות סופר ועדים כבר הכרענו למעלה שמכיון שצוה לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו נתבטלו כל בטוליו מאליהם, ולפיכך אין אנו צריכים בנדון זה שלפנינו להכניס ראשינו במחלוקתם של ראשונים כשמסר מודעא על הבטול או לא, שבכגון זה לא נחלקו אלא בכגון ההיא דערכין דאיכא אונסא, וראיתי שמחמירים ואומרים דכל שבטל שליחות העדים והסופר ר"ל שלא יכתבו מדעתו וכשחזר ואמר כתבו מדעתכם משמע, ואפי' לזה הדעת כל שפירש ואמר מדעתי, אני אומר שאין צריך לבטל דבריו הראשונים אלא שיבאר שהוא רוצה שיכתבוהו מדעתו ועושה אותם שלוחים וכותבין, ואין בדבר זה ספק ובית מיחוש.
ועתה אפרש דברי הרב בעל העטור ז"ל כדי שלא יתקשה אדם מדבריו על מה שכתבתי, וזה לשונו: מודעא דמאן אי דגיטא ודמתנתא גלוי מלתא בעלמא הוא, ש"מ מכי אמר לסהדי דלא ברעות נפשאי יהיבנא לגיטא ומתנתא לא צריך לברורי מאי אונסיה, דכיון דלא שקיל מידי אף על גב דליכא אונסא אחרינא אלא דלא גמר לאו כלום הוא, ומיהו אף על גב דאמר רוצה אני בעי לבטולי דידיה דידעי ודלא ידעי כדאיתא בערכין אלו דבריו, ויש לשואל שישאל ויאמר כיון דלא בעי במודעא דגיטא אונסא מה מסירת מודעא יש, אי בטל שליחותם של עדים (ואף על פי) [ואעפ"כ] הוצרך הרב ז"ל שיבטל כל מודעות שמסר, נמצינו למדין שמי שמבטל שליחותם של עדים אף על פי שאינו אנוס כלל וחזר ועשה אותם שלוחים לא מהני עד שיבטל דבריו הראשונים בפירוש, וכיון שכן בנדון זה שלפנינו אף על פי שאין אנו מאמינין באונסו כיון דזוזי שקיל מ"מ הרי בטל שליחות הסופר והעדים ויצטרך שיבטל מודעתו בפי', וזה כבר מסר מודעא על הבטולים, נמצא שאנו צריכים למחלוקתם של ראשונים כשבטל כל הבטולין אי מהנו בטולים אחרים או לא, ולפי שזו הסברא נדחית למעלה בראיות ברורות, אפשר דברי בעל העטור ז"ל, כבר ידוע ומפורש הוא בתלמוד שכל אדם נאמן הוא במה שבידו כיון שיש לו רשות להעמיד אונסו על כרחינו, וזהו ענין מגו ומה לי לשקר, והיסוד לכל אלו הדינין הוא הפה שאסר הוא שהתיר ואמרי' בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כב א] אמר רב אסי מנין להפה שאסר מן התורה שנאמר [דברים כב טז] את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש אסרה הזה התירה, ואקשי' למה ליה קרא סברא הוא, הוא אסרה הוא שרי לה, ולפיכך אנו אומרים אי דגיטא ומתנתא גלוי מלתא בעלמא הוא שהרי בידו שלא לגרש וליתן מתנה, ואין לנו ג"כ לומר דשקורי משקר דמה לו לשקר הא לאו זוזי קא שקיל, ודמיה לההיא דפרק הניזקין [גיטין נד ב] תנו רבנן היה עושה בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו, היה עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שעשיתי עמך נתפגלו נאמן, אבל אמר לו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפלגו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו שורת הדין אינו נאמן, מ"ש רישא ומ"ש סיפא, אמר אביי כל שבידו נאמן, הכא נמי כיון שהוא אמר שמה שיתן גט אלא מתוך האונס אנו מאמינים אותו בכך דמה [לו] לשקר, והרב הנזכר עליו השלום מחדש ואומר אף על גב דלאו אניס כיון דאמר דלאו בדעתיה למיתן גיטא וכשיגרש יוציא שלא לרצונו, גיטי לאו גט עד דמבטיל ליה למודעיה, לאו מפני בטול שליחותם של עדים אלא מפני הנאמנות שיש לו בכך, הילכך היו עדים בדבר שכשמוציא אינו מוציא לרצונו ואינו אלא כמשחק בה ופסול, שכבר הודיע לנו שאותו הגט שיתן אינו נותנו לרצונו, ונאמן בכך כיון דלא זוזי שקיל, ואנן סהדי דלא גמר ומגרש, ואף על פי שאינו אנוס אנו יודעין שאינו מתרצה, וראוי להאמינו בכך ואי גמר ומגרש אמאי קאמר דלא ניחא ליה, וא"ת כמו שאשר אמ' דלא ניחא ליה והאי דמגרש משום דמצחק בה, נימא דניחא ליה, וא"ת אמאי מסר מודעא מפני שרוצה לקלקלה לא לצחק בה, דהא כי מהמנת ליה דלא ניחא ליה אתה צ"ל שהוא נתן לה גט כדי לצחק שהרי אינו אנוס. תשובתך, ע"כ צריך אתה להאמינו בהא דאמר דלא ניחא ליה משום דאי בעי אמר אניס ומהמנת ליה, ובו לא תקשי לך אמאי נותן גט שהרי הוא אומר שהוא אנוס, אף כשאומר שאינו אנוס ואף על פי כן אינו מתרצה נאמן הוא בכך, ואף על פי שיתן גט אינו אלא כמצחק בה, וכל זה מצד נאמנותו ולא מפני בטול שליחות של עדים כלל זו היא סברת הרב בעל העיטור, ויש מחכמי הדורות שלפנינו שהקשו עליו וכי לא ידעינן דגמר בדעתו מאי הוי הא קי"ל בפרק האיש מקדש [קדושין מ"ט ב] דדברים שבלב אינם דברים, בשלמא כי אמר אניסנא הוי הודאתו בנתינת הגט אינה כלום שהודאה מתוך כפיה לאו כלום היא ואנן הא מהמנינין ליה דקושטא קא טעין, אבל כי אמר דלא אניסנא אלא דבלביה לא ניחא ליה דברים שבלב נינהו, וכי תימא כיון דמסר מודעא הויין להו דברים שבפה, ליתא דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר [שם /קדושין/ נט ב] אתי דבור ומבטל דבור, וכ"ש היכא דאיכא מעשה כי הכא, א"כ הא בטל ליה לדבורא קמא כיון דיהב גיטא מדעתיה ול"ל לבטוליה למודעא. ואני אומר בפירוק קושיא זו דכי אמרינן [דדברים שבלב אינם דברים] כי ההיא דפרק האיש מקדש דאמרי' [שם /קדושין/ מט ב] וכולן אף על פי שאמרה בלבי היה לי להתקדש לו אינה מקודשת, דהכא בשעת קידושין לא מוכחא מילתא דבלבה היה להתקדש לו אף על פי שהוא עני או אף על פי שאין לו שפחה מגדלת אלא אפכא מוכח דהא אתני בהדיא ע"מ שאני עשיר [ע"מ שיש לי שפחה מגדלת], ומסתמא דאיהי נמי על דעת כן קבלה קדושיה, הילכך אף כי אמרה בתר הכי בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת שדברים שבלב אלו עכשו היא אומרת אותם, אבל בשעת הקדושין אף על פי שבלבה היו לא היו מעשיה מוכיחין כן ולפיכך אינה מקודשת, ויש בגמי בזה עוד מטענות אחרות מקמי דק"ל דברים שבלב אינם דברים, אבל כל שבשעת מעשה אנו מכירין שעל דעת כך הוא עושה כן לאו דברים שבלב נינהו דהא קי"ל דאזלינן בתר אומדנא כדאמרן בפרק מי שמת [ב"ב קמו ב] מאן תנא דאמרי' דאזלינן בתר אומדנא, אמר רב נחמן ר"ש בן מנסיא הוא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו וכו' ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה (שאלמ) [שאלמלי] היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן, והיינו נמי דקי"ל כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, והיינו דאמרי' [גיטין סז ב] נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים וכו', דאע"ג דלא קאמר מידי כיון שאנו יודעין בבירור שבלבו של זה שנכתוב גט הוי כאלו אמר בפיו, והיינו נמי דאמרי' [שם /גיטין/ עא א] חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו', ואף על גב דלא קי"ל הכי דהא אמרו התם בפרק מי שאחזו [שם /גיטין/ עב א] קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב, דוקא חרש שאינו מדבר ואינו שומע דדעתיה שבישתא היא, והיינו דתנן בפרק הניזקין [גיטין נט א] חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין, וה"ט דשטר מברחת [כתובות עט א] דאע"ג דשמואל מורה הוראה הוא אי אתי לידיה מקרע קרע ליה, וטעמא דמלתא משום דאף בשעת המתנה מעשיה מוכיחין דבלבה לא גמרא ומקניא ואינה עושה אלא כדי להבריח נכסיה מבעלה, וטעמא דאמרי' כל שאנו מכירין בשעת מעשה מה שבלבו לאו דברים שבלב נינהו, ואף זהו שכתבתי, זו נראה בדעתי סברת הרב בעל העטור ז"ל, וקרוב לענין שפירשתי בדברים שבלב כתב רמב"ן ז"ל בריש פרק האשה שנפלו לה נכסים ומשם למדתיו.
ומ"מ לדברי כולם כל זה מצד הנאמנות מאמינים בו וסומכים עליו שהוא עושה על דעת זה שאמר הוא עושה, אבל מחמת בטול השליחות או הגט כל שצוה אח"כ לעשות אינו צריך בטול אחר כמ"ש למעלה, וכל מה שנחלקו הראשונים במסירת מודעא על הבטול אינו מפני שיסתפקו דלא ליתיה דבור אחרון ומבטל כמה דבורים, דודאי אפי' (בטוליו) [בטול] אין אנו צריכים, אלא עקר מחלוקתם מפני נאמנותו של זה, ונתלה מחלוקתם לפי דעתי בהאי דערכין [כא ב] דאע"ג דאמר רוצה אני בעינן שיבטל המודעא, ואמאי לא אמדי' דעתיה כי אמר רוצה אני דבלביה נמי ניחא ליה משום מצוה לשמוע דברי חכמים כי היכי דאמר כי מבטל ליה למודעיה, משום דאע"ג דאמר רוצה אני אין הוכחה שנתרצה, שהוא מסר מודעא שמה שיאמר רוצה אני ויתן גט אינו אלא מפני האונס שב"ד אונסין אותו, ועכשו ג"כ כשיתן גט ויאמר רוצה אני על דעת הראשונה הוא עושה, מה שאין כן כשמבטל המודעא שמסר שכיון שהוא מהפך דבריו הראשונים אף על פי שאנו יודעין באונסו אומדין שנתרצה כדי לשמוע דברי חכמים, ובמוסר מודעא גרידתא הוא בעצמו, שכיון שאנו מאמינים אותו במה שאומר שמה שיתן גט אינו אלא מתוך האונס או לדברי הרב בעל העטור ז"ל שהודיע לנו (במה) שלא יתרצה במה שיאמר אח"כ רוצה אני, מה בכך והרי כבר אמר שמה שיאמר רוצה אני אינו אלא מתוך האונס או שאינו מתרצה ואינו אלא כמשחק בה ונאמן הוא בכך כמו שכתבתי, הילכך בעינן שיבטל מודעתו בפירוש ולפיכך יש בזה מקום ספק אמר מסר מודעא ואמר שמה שיבטל מודעא אינו מתוך האונס, מה יש לו לומר עוד שנבין ממנו שנסתלק אונסו, והרי כל מה שהוא יכול לומר אינו אלא כאומר רוצה אני למודעא גרידתא, דכי היכי דקאמרת התם דלא מהני משום שאין הוכחה לדבריו לסלקו מאונסו ולדברי הרב בעל העטור ג"כ מפני שאין כאן הוכחה שחזר ונתרצה, אף במוסר מודעא על הבטולין וחזר ובטלן כיון שהוא נאמן מתחילה על הודעותיו אין הוכחה בבטוליו שנסתלק אונסו או שחזר ונתרצה, זה מה שראוי לחוש בכך ואין כאן עסק באתי דבור ומבטל דבור כלל, זה לפי דעתי מה שחשש הר"מ ז"ל וכתב אם אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שמבטל בו המודעא הרי זה בטל, וכתב אחרי כן גט ונתנו לה, אף על פי שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל, א"כ מאי תקנת דבר זה, שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותם הדברים בטל זה הגט הרי הן בטלין, והוא אומר כן, סבור הרב ז"ל שכפי מה שאנו אומרים במי שכופין אותו להוציא ומסר מודעא ובתר הכי אתרצי לא מהני עד דמבטל ליה למודעא, ואף על גב דבעלמא אתי דבור ומבטל דבור הכא שאני מפני שאנו יודעין באונסו צריכים להכיר מדבריו שחזר ונתרצה ולפיכך בעינן עד שיבטל לה בפירוש, אבל במוסר מודעא בגט בעלמא ועל הביטולין ג"כ ואמר שיהיו בטלין בין שמפרש שמחמת אונס בין שאינו מתרצה וכדעת הרב בעל העטור, כיון שהוא נאמן בכך איזה הוכחה אתה מוציא מדבריו שחזר ונתרצה כשבטל בטוליו, והרי הכל אינו אלא כאומר רוצה אני במודעא גרידתא, לפיכך תקן שיאמר שכל הדברים שגורמים פסול הרי הם בטלים, וכונת הרב בזה שאם מסר מודעא על זה הלשון כיון שאין אנו יודעין באונסו ראוי שנדון שהוא מתרצה שהוא אומר עכשו הפך מדבריו הראשונים, שעד עכשו הוא מחזר לפוסלו ועכשו הוא מכשרו, ועוד שהרי הכשיר הגט והתנה לנו בכל מה שבידו לעשות שחזר בו מאותן הבטולין ומכונתו הראשונה, ואין ספק שזה מספיק לבטל כל מודעי ומודעי דמודעי, ששם בערכין שאמרו קמ"ל עד דמבטל ליה, לאו על מודעא ידועה אמרו אלא מפני חשש של מודעות, ובאמת שראוי לחוש למסור מודעא על הבטול כמו שיש לחוש למודעא גרידתא, שזה שכופין אותו להוציא כיון שאתה חושש שמסר מודעא על הגט כך אתה צריך לחוש שמסר מודעא על הבטול, ואף על פי כן העלו בגמ' דבבטול סגי, ואף על פי שידענו באונסו בתחילה ואפשר ג"כ שמסר מודעא על הגט ועל הבטולין, (וכיון) [כיון] שחזר ובטלן אנו דנין שנתרצה אף בשאר גיטי, ומסר מודעי ומודעי דמודעי אף על פי שאתה מאמין באונסו כל שחזר ובטלן יש לנו לדון שנסתלק אונסו או שחזר ונתרצה, כך דעת התלמוד נוטה בדברים האלו.
והרשב"א ז"ל חשש עוד בדבר להחמיר, ותקן שיפסול כל עד שיעיד על פסול הגט, ודעתו ז"ל שזה מספיק לפסול כל מודעא שמסר ואי אתו תו סהדי לא מהמנינן להו, וכיון שאינו יכול לקלקלה בב"ד אף בידי שמים אינו מקלקלה וגמר ומבטל לכולהו מודעי, והביא ראיה מיהא דאמרי' בפרק מי שאחזו [גיטין עו ב] גבי הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום ואקשי' וליחוש שמא פייס, אמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומר נאמנת עלי שלא פייסתי, וזו הראיה אפשר היא למי שגורס בה כל זמן, שהרי אם פייס הגט פסול הוא ובאומר נאמנת עלי שרי ליה, אלמא כיון דמהימנא תו לא מפייס ולא מבטל גיטא אף על גב דבידו הוא, כיון דלא אמר ע"מ ולא מעכשו, הכא נמי כיון דפסלינהו לסהדי ודאי מבטל ברצון נפשו מודעי ומודעי דמודעי דמסר, אבל למי שגורס בה ע"מ והיא גירסת הגאונים ז"ל יש לי לידון הרבה אחר ראיה זו, דהתם הרי הוא מגרשה בגט כשר ואי בעי מגרשה מעכשו והרשות בידו, וכיון דקא מתני כל זמן שאעבור ונאמנת עליו, הרי מגרשה מעכשיו ע"מ שתאמר שעבר מכנגד פניה שלשים יום ושתהא היא נאמנת לומר לא פייס ולא בא, ואי אתו סהדי דמסהדי דפייס ובא דמהימני טפי מינה, מ"מ הוי גיטא דהכי אתני איהו ובדידיה קאי למשדייה האי תנאה דבעי בגיטא, הילכך כל זמן שהיא אומרת לא בא ולא פייס הרי זו מגורשת היא ואף על גב דידעי דמשקרא, דדמי האי תנאה למאן דמתני ע"מ [שתלכי או על מנת שלא תלכי או שירדו גשמים].