בסברת הסמ"ע באשלד"ע

[מנחם-כהן]

בדין 'אין שליח לדבר עבירה' אשר יסודו מסברת 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים' (קידושין, מב, א). ידוע מ"ש הסמ"ע שהוא סברא של המשלח אשר אומר שסבור הייתי שהשליח לא יבצע את השליחות, וממילא חסר במינוי השליחות.

וצ"ע:

א) מה אכפת לן שהמשלח טוען שלא חשב שהשליח יבצע את מעשה השליחות, היות שכיון שאמר במפורש בפיו היפך מחשבתו זו, אין מחשבתו כלום והווי כדברים שבלב ו"דברים שבלב אינם דברים" (קידושין, מט, ע"ב).

ודוחק רב לתרץ שבטוחים אנו שיש יותר "גמירות דעת" במחשבתו ושזהו מחשבות שבלב כל אדם דכשאומר אינו מתכוין כי יש חזקה ד"דברי הרב ודברי התלמיד" שאי הכי מדוע אמר בכלל לשליח לבצע זאת השליחות?!

ואולי יש באמת לבאר - אף שקצת דחוק זהו במילים - שאין כוונת הסמ"ע לומר שהמשלח לא חשב שהשליח יבצע השליחות אלא שהכוונה היא שודאי שהמשלח חשב שהשליח יבצע השליחות (שהרי כך אמר לו בהדיא!) אלא שלא חשב שיש בכהאי גוונא דיני שליחות, וחשב שבכהאי גוונא השליחות לא תיוחס אליו, וממילא הווי חור מסוים במינוי השליחות.

ב) הנה הגמ' במסכת קידושין (שם) לומדת מגזרת הכתוב שיש דין "שליח לדבר עבירה" בטביחה, מכירה ובמעילה, ולכאורה זהו צ"ע שבאם המשלח חושב שהשליח לא יבצע כלל את שליחותו מה שייך לרבות שבאלו כן יש שליח לדבר עבירה, והרי המשלח לא חשב שהשליח יבצע שליחות זו, וחסר במינוי?

ואלי י"ל בדוחק רב, שאחרי שהתורה גזרה שיש בזה שליח, ממילא לא יכול המשלח לומר 'סבור הייתי' שהרי ידע מפסוק התורה. וזה דוחק רב מאוד.

ואשמח לשמוע מחברי הפורום!

[מאיר סובל]

על ראשון ראשון:

א) דברים שבלב אינם דברים, כלל זה נאמר כשהמחשבה היא מול מעשה שיש בו כשלעצמו חלות, אבל אמירה בפה לשליח ביחס למה שחושב באותו זמן בלבו אינה נחשב שעשה מעשה מנוגד למחשבתו שבלב.

ב) המחשבה שלא יקיים אינה "חסרון במינוי" אלא חסרון ביחס התוצאה והפעולה שנפעלת בידי השליח - למשלחו.
חידוש התורה בטביחה ומכירה ומעילה שאי"צ בזה יחוס חזק של השליח למשלח כבכל שליחות אחרת, ומספיק בכזו שגרם המשלח מאמירתו ששליח יצבע מעילה או טו"מ.

[מנחם-כהן]

תדוה!

אבל:

א) סוכ"ס, לא ברור לי, מהיכא-תיתי שמחשבתו חזקה יותר מדיבורו המפורש? לדעתי זה דחוק.

ב) מדוע אין כאן חסרון במינוי, סו"ס הוא לא באמת התכוון שהשליח יבצע את השליחות, וא"כ מה תועיל גזירת-התורה? - לא הבנתי את דבריך "המחשבה שלא יקיים אינה "חסרון במינוי" אלא חסרון ביחס התוצאה והפעולה שנפעלת בידי השליח - למשלחו".

[מאיר סובל]

א) ברקע הבסיסי של דברים שבלב אינם דברים, צריך לזכור שזה נאמר כאשר יש כריתת קנין וכדו' בין שני בני אדם, והנה אחד מהם מחזיק במצב חלותו של הקנין והשני בא ורוצה לבטל מחמת דברים שבלב. על זה נאמר שביחס לדבר שכבר התבצע א"י לבטלו אלא בצורת תנאי מראש, אומדנא ברורה שבליבו ובלב כל אדם וכדו', אבל אין לזה כח לעקור חלות מעשה של קנין וכדו'.

אולם מינוי שליחות אין כאן שני בעלי דין לפנינו בכלל. יש התייחסות רק לגבי המשלח, אם נפעלה בקשתו ע"י השליח האם זה מתייחס אליו או שלא? וזה מובן מאוד שביחס האדם לעצמו מחשבתו היא כלי משמעותי כמו דיבור שהשמיע לאזני אחר.
נכון שבתוצאה קורה פה מצב שהשליח שלא חלה שליחותו לדבר עבירה - הוא עובר את העבירה, אבל עצם המינוי אינו חלות בין השליח למשלח בכלל. ודוק.


ב) מתוך התשובה א' אפשר להמשיך להבין את הב' ג"כ.

[מנחם-כהן]

סליחה אבל אינני מבין.

מה פשט "יש התייחסות רק לגבי המשלח, אם נפעלה בקשתו ע"י השליח"? כיון שזה דבר-עבירה המשלח לא התכוון ככל למעשה ותוצאת השליחות, הוא 'צחק' עם השליח.

וכיון שכך כיצד ניתן להאשים את המשלח מהתורה?

[מאיר סובל]

משפט זה שציטטת כוונתי נאמר לגבי כל השליחויות, לא על שלד"ע.
שליחות אינה מסוג הדברים שאפשר לדון עליהם בגדרי דברים שבלב אינם דברים וכמשנת"ל.