הרמב"ם בפיהמש"נ פ"ט מזבחים על המשנה שלאחר חצות לא מחזירים אברים שפקעו.
ז"ל: 'ומה שאמר קודם חצות ולא אמר כל הלילה לפי שאמר הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואילו אמר כל הלילה לבד היה משמעו עד הבקר ולפי שאמר אח"כ עד הבקר אמרו שהוא רמז להרחקה מן הבקר הוא מה שאמרו עד הבקר תן בוקר לבקרו של לילה ועל כן אמרו עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה כמו שביארנו בתחילת ברכות'.
ולא הבנתי כלל איך קישר דין דאורייתא שחצות עושה עיכול, לסייג דרבנן להרחיק את האדם מן העבירה.
גם הגר"א מקשר את שני הדינים בשנו"א ריש ברכות:
'הקטר חלבים כו' הם נמי מצותן לכתחילה עד חצות [דלא כרש"י שם] וכן כתב רמב"ם וכן משמע בזבחים פ"ט איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהן כו' ומה שהביא הגמרא הת"כ שמעלין אף לאחר חצות היינו עפ"י דין תורה אבל מצותה עד חצות' עכ"ל הגר"א.
ולא הבנתי כלל מה הביא מהסוגיה בזבחים שעוסקת בדין דאורייתא?
אודה מאד למי שיבאר לי דבריהם.