נתחיל בקושיות:
1. הרמ"א מזכיר הרבה: וכן נוהגין, לא נהגו כן. וקשה, איזה מין מדד זה , כשאנו מבקשים לדעת מה התורה ציותה ?
2. מה הפירוש ה"הלכה", לדוגמא: כשיש מחלוקת ת"ק ור"ש והלכה כת"ק, מי היא סמכות העל מעל שני התנאים האלו שקבעה את ההלכה. והאמת, שהדעה שהתקבלה בין החכמים או בציבור שומרי תורה ומצוות, היא ההלכה. וא"כ ההלכה נקבעת לפי המנהג שנוהגים ישראל, וזה כמו שהקשינו בקושיא 1: מה הסמכות של העם לקבוע את ההלכה, הרי לא מדובר בגדולים ובחכמים יותר מהתנאים שחלקו, להיפך, מדובר בתלמידיהם ובקטנים מהם ?
3. איך יתכן שנער בן י"ג שנה או חילוני שעכשיו חזר בתשובה מחוייב בכל המצוות, הרי ידיעותיו הם מועטות והוא צריך הרבה שנים לקבל מושגים בד' חלקי שו"ע ? כלום נאמר שהוא עובר כל ימיו על עבירות ורק הוא אנוס, והקושיא מתעצמת, שאפילו הגדולים שבכל דור טעו בהלכות, או שלא כיוונו לדעה הנכונה שנפסקה להלכה. ואין סוף לידיעת התורה. א"כ שייך לומר שהשי"ת ציוה עלינו דברים שהם למעלה מהשגתינו, והלא לא ניתנה תורה למלאכי השרת. וגם מי שממלא חובתו במצוות ידיעת התורה לפי דרגתו ותנאיו לא יימלט שלא ייכשל בהלכה.
וכשהתבוננתי וליבנתי דבר זה עם הרבה ת"ח, התברר, שהמקור לכך הוא מש"כ בי"ג עיקרים: "אני מאמין באמונה שלימה שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו עליו השלום"
זאת אומרת , שמעיקרי התורה והדת היא אמונה זו, שלא ייתכן שייטוש ה' עמו ויהודים לא ידעו ולא ילכו בדררך התורה. וכמו שאמר רשב"י, כי לא תישכח מפי זרעו.
וכן זה המודד הכי טוב לקבוע כמו מי לנהוג, מה התקבל בעם ישראל. והשורש של "מנהג" ו"הלכה" הוא שורש אחד, וע"ד משל, אבא יכול לתאר לעצמו שהוא קובע חוקים וכללים בהנהגת ביתו, מה שקובע בעיקר זה מה שמיושם בשטח ולא הניסוח של ההוראות. ובנמשל אצל הקב"ה זה קצת שונה, כיון שהוא קרא מראש מה יהא עד סוף כל הדורות, לכן מתחילה כשניסח את ציוויי התורה וקבע את המצוות הפרטים והדקדוקים, הכול היה כפי שישראל יבינו ויקבלו זאת לבסוף, ואיך שהם יישמו את המצוות במציאות.
ולפי זה נראה לענ"ד לחדש עוד. שגם מי שטועה בדבר הלכה, אבל הוא מצידו קיבל עליו עול תורה ולומד הלכות כפי יכולתו. הוא דומה לאב שרואה שבנו קטן מידי ולא מצליח לרדת לסוף דעתו ועושה הפוך מכוונתו, אז הוא אומר: טוב שיעשה כך, העיקר שהוא מכוון ומתאמץ כפי יכולתו לעשות רצוני, ומזה יש לו נחת רוח. וא"כ יהודי כזה אינו בגדר אנוס אלא אין כאן ציווי כלל. והתורה נתנה רשות לפסוק הלכה גם כנגד בת קול מן השמים כי "לא בשמים היא". שקיום המצוות הוא לפי דעתו, (כמובן רק כשמבטל דעתו לדעת תורה).