הודעהעל ידי דבק » ג' נובמבר 29, 2016 9:31 am
היכא דקים ליה בגוויה אין הכוונה מדין נאמן עלי כבי תרי, דנאמן עלי כבי תרי הוא דין נאמנות. וזה בוודאי אינו יכול לעשות לקולא.
ואילו בת ר"ח קים לי בגווה אי"ז נאמנות שהרי מפורש בגמ' דלא קרעי' שטרא אפומה, דהיינו שאי"ז אלא דררת ספק כדי לעשות מיפך שבועה או רעותא בשטר. [ודמי קצת לדין מרומה].
והנידון של קים לי בגווייה באיסורים לכאו' אין הכוונה מדין נאמנות, ופשיטא שאם יהיה הכחשה של אחר נאמן לא ייחשב כע"א בהכחשה.
וסברא זו באיסורים היא בהלכות ספקות, דכל ספק דאו' הוא במקום שלבו נוקפו אבל בל"ה אי"צ להחמיר כמבואר בכתובות כ"ב: וברש"י שם, [וכן נהוג עלמא דבמקום שמסתפק אם אמר הזכרה בתפילה אין נוהגים בכללי ל' יום אלא במקום שלבו נוקפו אבל אם ברי לו שאמר אף אם אין לו ידיעה ברורה מקילים]. ולכן במקום שיש לו אחר שסומך עליו אינו חושש בספק משום שאין לבו נוקפו אבל אי"ז דין נאמנות.