העובר עבירה עם תפילין עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא

[נהר שלום]

ראיתי מדרש פסקתא רבתי [הובא באוצר המדרשים על תרי"ג מצוות] שהעובר עבירה עם תפילין עובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.
מי יכול להרחיב בעניין?

[שומע ומוסיף]

נ"ל פשוט דאין הכוונה שעובר ממש על "לא תשא", אלא זהו בדרך הרמז שכשמניח תפילין ה"ז נחשב ששם ה' עליו כמו שדרשו חז"ל על הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", דקאי על תפילין שבראש, והנה ברמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין הכ"ה)כתב: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין. ובחינוך (מצוה תכא) כתב: משרשי המצוה. לפי שהאדם בהיותו בעל חמר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החמר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל, תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכן בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו, ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשמרה משכנה הרע, פן יקום עליה ויהרגה, אחר היותו בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום ברוך הוא לזכותנו אנחנו עם הקדש, וצונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו, והתפלין בידנו ובראשנו, והכל להזכירנו למען נחדל מעשק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו, ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט, א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפלין מה שזכרנו נצטוינו עליהם (מנחות לו, ב) לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה, בני, ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרנו, האל ברחמיו יהי בעזרנו, וישמרנו, אמן.
נמצא שהעובר עבירות עם התפילין הרי הוא בבחינת נושא שם ה' לשוא, שהרי כל מטרת התפילין להזכירו שלא יעבור עבירות, וזה עובר עבירות עם שם ה' שעליו.
ומצינו בזוהר הרבה פעמים שדורש על כל מיני עבירות פסוקים שלכאורה אינם קשורים, כגון שהכועס בשבת, עובר על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", והכל כנ"ל שזהו על דרך הרמז, כנלענ"ד.
דרך אגב המקור הוא פסיקתא רבתי כה ופיסקא קודם נדרש פסוק זה על הנוטל שררה ואין הוא ראוי לה.