אודה מאוד למי שיועיל לי במ"מ בענין דלהלן:
הנה בכל מקום שאנו הולכים אחר הכרעות של רוב / חזקה / ניזיל בתר בתרא / וכו' הוא בין בנדון של איסור ל"ת, ואפי' שיש בו כרת, או מיתה ביד"ש.
ולעומת זאת מצאנו מקומות שאע"ג שאנחנו בדרך כלל מסתמכים על הכרעעות הללו, מ"מ כשבנדון יש כרת או מיתה ביד"ש אנו נמנעים מלהסתמך ע"ז, (עכ"פ מדרבנן) דוגמא לדבר: א. דעת הר"ח בפסחים ז. לענין היתר אכילה של פת שעיפשה בפסח, כמש"כ הבאוה"ל בסי' תמו' דאע"ג שלענין לאו אזלינן בתר בתרא, (ואינו עובר בב"י, ומותר באכילה אחר הפסח לר"י) מ"מ בפסח אסור באכילה דאית ביה כרת. ב. דברי רש"י בחולין קל"ד לענין חלה כיון דאית בה מיתה ביד"ש.
יש עוד דוגמאות לענין הזה? ובמה הם שונים משאר המקומות.