מי יבאר דברי הפמ"ג?

[איש_ספר]

בשו"ת מגידות סי' פז דן הפמ"ג בכיכר שנגעה בו חלה, שצריך להסיר מהכיכר כדי נטילה, אבל בשבת אינו יכול להסיר כי רוצה שלימה ללחם משנה, אם מותר להשאל על החלה. וכתב שאסור משום שחשוב מתקן, ואע"פ שנשאלים על נדרים בשבת לצורך השבת, שאני נדרים שאינו תיקון, שהגברא איתסר חפצא לא איתסר, אבל חלה שהחפץ אסור, שאילה חשובה תיקון.

והרי כמובן לא אישתמיטיה מהפמ"ג אפילו לפ"ש, שנדרים איסור חפצא... ומה כוונתו איפוא?

חשבתי שאולי כוונתו שההיתר של נדרים הוא בגברא שעוקר דיבורו, ואילו ההיתר של החלה הוא בחפץ, אבל מלבד שהוא דחוק בלשונו, זו מנין? ומה בין שאילה על נדר לשאילה על חלה? ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

ופלא על המהדיר הנכבד שליט"א שהערותיו החשובות מעטרות את כל הספר וכאן מילא פיו מים.

אשמח לעזרה !

שמא יש למישהו את המהדורה החדשה ויוכל לבדוק אם יש שם תוספת?

רצ"ב דברי הפמ"ג משו"ת מגידות

מגידות.PDF

(364.66 KiB) הורד 185 פעמים

[סטפנסקי]

אולי איסור נדרים כיון שהחפצא של האיסור הוא בל יחל דברו חשיב יותר בגברא משא''כ חלה שהאיסור מתייחס לחפצא עצמו

[צופר הנעמתי]

לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

[איש_ספר]

לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

[סגי נהור]

בנדר מהות החפץ אינה משתנה ע"י השאלה (כשם שאינה משתנה ע"י הנדר) אלא סר האיסור לאדם זה, ואילו בחלה משתנה מהות החפץ ויוצא מהקדש לחולין.
נראה שזו גם כוונת משיב הקודם.

[פלתי]

אולי אפשר ליישב כך. דהנה בנדר אע"פ שהוא איסור חפצא, מ"מ ודאי גם איסור גברא יש בו וכמ"ש הר"ן בנדרים (יח,א) שהרי אסור בו משום לא יחל דברו. והנה בנדר גם אילו החפץ עצמו לא היה נאסר, מ"מ שייך בו איסור גברא דלא יחל, וכמו שמצינו בנדר בלשון שבועה שאסר עצמו על החפץ ואסור מדין יד. דהתם החפץ עצמו אינו אסור רק הגברא אסור משום לא יחל דברו. אלמא איסור גברא אינו תלוי באיסור שעל החפץ כלל.
וא"כ בנדרים דנשאלים בשבת, היינו משום איסור גברא שבו, שאין בזה תיקון בחפץ כלל, רק ממילא כיון דהותר הנדר הותר גם האיסור שבחפץ.
משא"כ בחלה, כיון שכל עצמו של איסור אכילה אינו אלא מחמת האיסור שבחפץ, ואילו לא היה איסור בחפץ לא היה שייך בו איסור על הגברא לאוכלו. לכן אסור להתיר משום דמתקן החפץ.

[רון]

לכאורה הביאור פשוט,
דבנדר, כל האיסור חפצא דאית ביה הוא עד כמה שיש למי לאסור [ולמשל אם האוסר מת תו לא שייך ביה האיסור חפצא], ולכן כשדנים אם החפצא ניתקן דנים כלפי הגברא, משא"כ בחלה שיש לה דינים מצד עצמה, בזה שפיר חשיב תיקון

[צופר הנעמתי]

לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

פספסתי את השורה הזאת בדבריך, ועמך הסליחה. ומ"מ אינני רואה כאן דוחק בלשון, ונראה לי פשוט שכך כוונתו.
רק מה שיש לדון אם זה רק מצד מה שאסור על כל העולם או מצד שחלה היא שם ואיסור בפ"ע וכמו שכתבו כאן למעלה, ונ"מ לאוסר על כל העולם. ולכאורה מסברא בעלמא היה נראה לומר שיחשב תיקון כיון שמ"מ עכשיו אינו ראוי לכלום.

[איש_ספר]

לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

פספסתי את השורה הזאת בדבריך, ועמך הסליחה. ומ"מ אינני רואה כאן דוחק בלשון, ונראה לי פשוט שכך כוונתו.
רק מה שיש לדון אם זה רק מצד מה שאסור על כל העולם או מצד שחלה היא שם ואיסור בפ"ע וכמו שכתבו כאן למעלה, ונ"מ לאוסר על כל העולם. ולכאורה מסברא בעלמא היה נראה לומר שיחשב תיקון כיון שמ"מ עכשיו אינו ראוי לכלום.

יש"כ ! ותודה רבה מאד לכל הכותבים המנעימים ומחכימים!

[אפשר]

כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ דקונם כלל יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

[בתבונה]

כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

קדמוך פלתי ורון
להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

[אפשר]

כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

קדמוך פלתי ורון
להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

לענ"ד פירושי שונה מפירושם, דו"ק ותשכח.

[בתבונה]

כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

קדמוך פלתי ורון
להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

לענ"ד פירושי שונה מפירושם, דו"ק ותשכח.

עיקר דבריהם אף שלא הרחיבו לבאר, שבחלה הוחל שם חלה על החפצא ומכח זה האיסור, בניגוד לנדר שהאיסור הוא מכח הנדר.
ואם כן גם בקונם חל שם הקדש ומכח זה האיסור, ובודאי בקונם כללי שלאחר שהוא ממון הקדש יהיה מעילה מדין כל הקדש [ודו"ק ותשכ"ח וד"ל ואכמ"ל וכו']

[ישראל אליהו]

לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

פספסתי את השורה הזאת בדבריך, ועמך הסליחה. ומ"מ אינני רואה כאן דוחק בלשון, ונראה לי פשוט שכך כוונתו.
רק מה שיש לדון אם זה רק מצד מה שאסור על כל העולם או מצד שחלה היא שם ואיסור בפ"ע וכמו שכתבו כאן למעלה, ונ"מ לאוסר על כל העולם. ולכאורה מסברא בעלמא היה נראה לומר שיחשב תיקון כיון שמ"מ עכשיו אינו ראוי לכלום.

אפשר שאף אם אסר על כל העולם, מ"מ עדיין החפץ אינו אסור בעצם, משא"כ חלה שאסורה בעצם.

[בתבונה]

כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

רמב"ם הלכות מעילה פרק ד הלכה ט

יש מעילה בנדרים, כיצד האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אף על פי שהיא מותרת לאחרים, לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד, אמר ככר זו קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון, היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה על מנת לאכלה מעל לפי כולה, על מנת להורישה מעל לפי טובת הנייה שבה.