פורום אוצר החכמה

צופר הנעמתי כתב:לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

איש_ספר כתב: ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

איש_ספר כתב:

צופר הנעמתי כתב:לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

איש_ספר כתב: ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

צופר הנעמתי כתב:

איש_ספר כתב:

צופר הנעמתי כתב:לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

איש_ספר כתב: ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

פספסתי את השורה הזאת בדבריך, ועמך הסליחה. ומ"מ אינני רואה כאן דוחק בלשון, ונראה לי פשוט שכך כוונתו.
רק מה שיש לדון אם זה רק מצד מה שאסור על כל העולם או מצד שחלה היא שם ואיסור בפ"ע וכמו שכתבו כאן למעלה, ונ"מ לאוסר על כל העולם. ולכאורה מסברא בעלמא היה נראה לומר שיחשב תיקון כיון שמ"מ עכשיו אינו ראוי לכלום.

אפשר כתב:כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

בתבונה כתב:

אפשר כתב:כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

קדמוך פלתי ורון
להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

אפשר כתב:

בתבונה כתב:

אפשר כתב:כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

קדמוך פלתי ורון
להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

לענ"ד פירושי שונה מפירושם, דו"ק ותשכח.

צופר הנעמתי כתב:

איש_ספר כתב:

צופר הנעמתי כתב:לא הבנתי כ"כ הקושיא. פשוט שאם אדם נדר מכיכר הגם שנדרים איסור חפצא מכל מקום בהתרה אין תיקון בכיכר כי אין האיסור אלא עליו מצד נדרו, משא"כ בחלה שהוא איסור חלה בכיכר עצמו ובשאלה נתקן הכיכר.

יש"כ. מן הסתם כוונתך למש"כ כאן?

איש_ספר כתב: ואולי כוונתו, שהחפץ אינו אסור אלא לנודר ולכן אינו חשוב תיקון משא"כ חלה שאסורה לכולם? גם זה קשה להעמיס בלשונו.

פספסתי את השורה הזאת בדבריך, ועמך הסליחה. ומ"מ אינני רואה כאן דוחק בלשון, ונראה לי פשוט שכך כוונתו.
רק מה שיש לדון אם זה רק מצד מה שאסור על כל העולם או מצד שחלה היא שם ואיסור בפ"ע וכמו שכתבו כאן למעלה, ונ"מ לאוסר על כל העולם. ולכאורה מסברא בעלמא היה נראה לומר שיחשב תיקון כיון שמ"מ עכשיו אינו ראוי לכלום.

בתבונה כתב:

אפשר כתב:כמדומה שקשה לחלק בין אם הנדר אסור על האדם לבדו לחלה שאסור אכו"ע, דהא איכא נדר כללי שחל אכו"ע, ובאמת דבנדרים לה אמרו לדעת ר"מ קונם כללי יש בו מעילה.
אבל נראה החילוק עפמש"כ הראשונים לגבי נזיר, והוא ברא"ש ריש נדרים, וראשונים שם יז ע"א, ובריטבא שבועות, שנזירות אינו איסור תורה, אלא איסור גברא, כמו חזיר נבילה וכו', וטעמם דהוי איסור גברא משום שהאדם מקבל עליו רק שם נזירות, אבל הוא לא מקבל כל דיני נזירות ומעולם לא אסר עצמו על ענבים או מלטמא למת, אלא זה התורה מטילה על האדם בהיות עליו שם נזירות [כוונתם באיסור גברא הוא דהדבר אסור מצד עצמו ממילא בלא שהגברא יטיל דינים על החפץ, עי' ריטבא קידושין נד], וה"נ החילוק בין נדר לחלה, נדר האדם מפרט האיסור, וכל האיסור נשען על דיבורו גרידא, נמצא שבשאלה כאילו לא דיבר, אבל בחלה יש שלב נוסף, דע"י שקרא לו שם חלה חל בו דינים, כל דיני חלה ומתנה לכהן וכו', ונמצא שחל בחפץ מכח שם חלה, ולא מצד דיבורו, ונמצא שע"י נטילת דיבורו בשאלה הנה בכוחו גם להסיר דיני החלה שחלו אח"כ מחמת הדיבור על החפצא, ודו"ק.

להלכה יש מעילה בקונמות* גם בקונם פרטי, אלא שרק לקונם כללי יש פדיון,
על כל פנים בקונם חלים דינים על החפץ, דין מעילה ובקונם כללי ממון הקדש (רש"י וראש נדרים ל"ג) ודין פדיון, ולכן לכאורה החילוק הוא בין דבר שאסור לכולם שאז התרת הנדר כמתקן.
ואפשר לפלפל ולומר שדין מעילה בקונם פרטי הוא דין הנובע מדיני איסור הנדר ולא מדיני החפץ, אבל בקונם כללי חל דין בחפץ והופך להקדש.
ולכן לכאורה גם קונם כללי הפמ"ג אוסר להתיר בשבת גם לצורך שבת

רמב"ם הלכות מעילה פרק ד הלכה ט

יש מעילה בנדרים, כיצד האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אף על פי שהיא מותרת לאחרים, לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קודש אלא לזה בלבד, אמר ככר זו קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון, היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה על מנת לאכלה מעל לפי כולה, על מנת להורישה מעל לפי טובת הנייה שבה.