פורום אוצר החכמה

לפני הכל נקדים ונאמר תורה היא וללמוד אנחנו צריכים. אנא מכם לא להמשיך בנושא.

בימים אלה מתנהל פולמוס גדול על אודות מנוח שנפטר בתאונה ולא השאיר ילדים, ולאחר שמת ביקשה המשפחה (האב והאם) הרצוצה לשאוב מזרעו ולהשתמש בזה כדי שיהיה להם המשכיות. אשת המנוח הסכימה לפעולה, כי בלית הסכמתה אין אפשרות לבצע את ההליך. לאחר מכן המשפה ביקשו להשתמש בזרע המת בפונדקאית (אישה אחרת) והאישה הראשונה שבינתיים כבר התחתנה שוב והביאה ילדים לעולם מגבר אחר - התנגדה לכך בטענה שהמנוח לא היה רוצה שישתמשו בזרעו אצל פונדקאית. ההורים פנו לבית המשפט ובית המשפט הכריע לטובתם, אך האלמנה פנתה לבג"ץ שביטל את פסק קודמיו והכריע לטובת האלמנה.

כעת השאלות הן:

1) נושא השימוש בזרע המת באחרונים (באשתו או באחרת)
2) למי הבעלות הקניינית על גופו של המת לאחר מיתתו

הבעלות היחידה ששייכת על גוף המת, הוא החובה להביא אותו לקבורה ששיך לקרוביו בדרגה ראשונה ויורשיו, דהיינו במקרה זה לאביו.

לקיחת זרע ממנו אינו נכלל בבעלות זו כאמור והיא גם ביטול של מצות קבורה בחלק זה.

חקירה מעניינת יש כאן:
אם אשת המת שנישאה בשנית מעוניינת להתעבר מזרע בעלה הראשון, האם אין בזה בעיה כמו בשל אישה שהתגרשה ונישאה בשנית שאסורה לחזור לבעלה הראשון?

כמו כן יש לדון, וזה נושא בפני עצמו - האם הפריה מלאכותית צריכה להיות דווקא באשתו, או שגם בפנויה אפשר (אם אין בזה איסור קדשה). ואם היא אשת איש, האם אין בזה איסור?

אפי' לדעת האדמו"ר ר' יאוליש מסטעמר, כ"ז אינו אלא לעניין הוולד, אבל לעניין איסורים באשה פשיטא שתלוי באנשים עצמם ולא הולכים אחר הזרע.

עי' מאמרו של הרב מרדכי הלפרין באסיא ע"ז

פרי יהושע כתב:אפי' לדעת האדמו"ר ר' יאוליש מסטעמר, כ"ז אינו אלא לעניין הוולד, אבל לעניין איסורים באשה פשיטא שתלוי באנשים עצמם ולא הולכים אחר הזרע.

הסבר את דבריך בבקשה

אסביר, בנוגע לכשרות הוולד יש שרצו לתלות במציאות, שאם הוולד נוצר מעבירה הרי הוא כממזר, [הפשטות יותר שגם היא לא כך], אבל לעניין ביאת איסור זה ודאי אינו מחמת הזרע של אחר, אלא מה שמחמת שמתחברים בעבירה, מה פשוט מזה

אם אפשר להשתמש בזרע המת ואם הילוד נחשב בן המת,
אם כך יבמה תוכל להיאסר ליבמה לאחר יבום ולכאורה דומה לגמ' שבמתו בנים לא נופלת מחדש כי אילו נשאת לא היה זה דרכי נועם, ועוד שכל יבמה הרי היא כיבמה בזמן הבחנה.

לזה מהני סברת דרכי נועם שלא ייחשב כבנו לעניין זה. [וכן האריך הרב ענבל בגבורת אנשים באריכות סי' א'].

זכורני שראיתי מאמר [איני זוכר של מי] שכתב ששאל שאלה דומה את הרע"י. ולא ענה לו - לא לכאן ולא לכאן.

ישנו כתב:לזה מהני סברת דרכי נועם שלא ייחשב כבנו לעניין זה. [וכן האריך הרב ענבל בגבורת אנשים באריכות סי' א'].

הבל הבלים הכל הבל
למה שלא תגיד שכל מעוברת לאחר מות הבעל לא יחשב כבנו ואיך בנו במציאות לא יחשב כבנו עושים אפקעינהו כמו אפקעינהו של גורן

סברת דרכי נועם לא יכולה להמציא מציאות חדשה, אלא שבמציאות גבולית שיש מקום להתייחסות אחרת מועילה סברת דרכי נועם לקבוע איך להחשיב הדבר.
וכדוגמא, סברת דרכי נועם של מתו בנים אחר מיתתו, היא לא רק סברא לא להפיל לייבום אלא סברא שנחשב כמי שהותיר בנים ונחשב שיש לו זרע כי הולכים אחר שעת מיתה, (וכלשון הגמ' נעשה מתים כחיים, ומזה לומדים ק"ו לאכילת תרומה דנעשה מתים כחיים, והיינו שכה"ג נחשבים כחיים, והולכים אחר שעת המיתה להחשיב שהותיר אחריו זרע ולא אכפת לן מה שמתו לבסוף, דלגבי המת יש ללכת אחר מה שהותיר במיתתו).
וכיוון שנתעברה באמבטי (או כפי הדרכים היום) אי"ז מציאות הכרחית שיתייחס אחריו, ור"פ כת' שהוא ספק - והיינו שזה לא ייחוס גמור אחר אביו, לזה מהני סברת דכרי נועם שלעניין זה ייחשב כאינו מתייחס אחר אביו.

ואדרבה תסביר אתה למה סברת דרכי נועם מועילה לפטור מייבום ולא לעניין מעוברת.

ואגב בעניין האפקעינהו של גורן, עקרונית אין בו שום בעיה וכפי שכת' כל הראשונים בגיטין שיכולים ממזרים להיטהר כה"ג ואדרבה טוב שיטהר ממזרים [עיי"ש רמב"ן].
הבעיה הייתה שנפסק כרבי שהביטול חל ושלא עושים אפקעינהו. והוא עשה ביטול של שניים זה שלא בפני זה ונסמך על שיטות שלא נפסקו להלכה.

דרכי נועם משמש להוכחת כלל בגדרי מצוות הייבום,
הכלל הוא שנפילה לייבום היא בשעת מיתת הבעל בלבד.

הכלל נלמד מכך: שלא יתכן שהתורה תחייב אלמנה נשואה בהיתר ובאושר, ולפתע מתו בני בעלה הראשון ותתחייב בייבוםותיאלץ לעזוב את בעלה, כי זה נוגד את הכלל של דרכי נועם, ומזה מוכח הכלל שרק רגע המיתה הוא המחייב בייבום
זה הוכחה לגדרי המצווה לא משהו פרטני איננו יכולים לומר, טוב אם הן נשואים באושר אז היא לא חייבת בייבום אבל אם היא עדיין לבדה בודדת וסורה חייבת בייבום,
התורה דרכיה מצד עצמם דרכי נועם ומכלל זה חכמי ישראל הביאו ראיות לגדרי המצווה בכללותה.
אבל לא שחלילה באופן פרטני נשנה את המצוות, זה כבר לא דרכיה.

בגמ' מבואר שהטעם הוא 'נעשה מתים כחיים' ולומדים מזה גם לעניין אכילת תרומה.

"נעשה מתים כחיים" זה ההו"א של הגמ' בביאור הדין, אבל סיום הסוגי' היא שזה מצד דרכי' דרכי נועם, וכמש"כ בתבונה לעיל.
(ואמנם לגוף הגדרת הדין בדיני ייבום, כידוע שזה מח' ראשונים עי' תוס' ב' ע"א וראשי הישיבות האריכו בזה).

עי' שוב בגמ'.
[אחרי דרכי נועם הגמ' רצתה ללמוד בק"ו לתרומה ולמדה מפסוק שלא עושים מתים כחיים].

ישנו כתב:עי' שוב בגמ'.
[אחרי דרכי נועם הגמ' רצתה ללמוד בק"ו לתרומה ולמדה מפסוק שלא עושים מתים כחיים].

צודק, טעיתי.
(אם כי כעת אצטרך לעיין שוב עפי"ז בכל מה שייסדו הרא"ו והגרא"ק במח' הראשונים שם)

1.הגמ' נשארת שביבום מתים כחיים מדרכי נועם ולגבי ייבום מביאה את הפסוק שלא אמרינן ולד מן הראשון כולד מן השני
2. זו טעות נפוצה בדבריהם הרא"ו והגרא"ק דנים בצורות שונות האם דין נאסרה ודרכי נועם זה היינו הך, ומדרכי נועם נלמד דין נאסרה.
או שהם שתי דינים, שבאחות אישה וצרתה שעת הנפילה הוא שעת מיתה ואז נאסרה ולא בעינן לדרכי נועם. ובמתו בניו (מתים כחיים) שעת הנפילה במיתת הבנים ולא קודם, ואז אין נאסרה בשעת נפילה ששעת מיתה היה כמו בחיי בעלה ולזה בעינן דרכי נועם שנפילה שייך רק בשעת מיתה (ובקובה"ע בדעת הרשב"א שיתכן היכי תמצי שיופקע מצוות ייבום ויותר איסור אשת אח)
אבל זה ברור שנלמד מזה הגדרת דין הייבום או דין נאסרה בשעת נפילה או הדין שאין נפילה לאחר מיתה

אתה כל הזמן חוזר על 'הגדרת דיני ייבום', אבל אם זה היה דיני ייבום לא היה מקום ללמוד ק"ו לתרומה, כי אם הלימוד הוא שאשה נופלת לייבום רק בשעת מיתת בעלה ולא לאחר מכן, מה זה עניין לתרומה שתאכל במתו הבנים. [ולכן זה גם לא 'גילוי' על דיני ייבום של התורה, אלא לימוד הגדרת המצב שמזקיק את הייבום].
והנושא הוא לא הגדרת דיני ייבום, אלא הגדרת יחס האשה ובניה אל מול הבעל, כי וודאי לא נחשב שבניו חיים אחר מיתתם, אבל בשעה שהבעל עזב את העולם הניח אחריו זרע, והשאלה היא איך להגדיר את יחס האב אליהם, האם לפי המצב כעת שאין לו בנים וממילא אשתו נופלת לייבום, או דילמא כיוון שבמיתתו הניח בנים חשבי' לאדם זה כהניח אחריו זרע ולא אכפת לן מה שהיה לאחר מותו.
וכיוון שלעניין ייבום זה לא דרכי נועם ע"כ להגדיר שהיחס למת נקבע כפי שעת מיתה.
וממילא יש ללמוד גם לעניין אכילת תרומה, שנחשבת האשה כקשורה עם הבעל ע"י שהניח בנים ממנה, וזה יש לקבוע כפי שעת מיתה.

בקובץ תשובות הר' אלישיב העיר שמי ששמה בבנק זרע אז היות ויש דין 'עיין לה' אז צריך לחשוש ליותר מג' חדשים.

ישנו כתב:אלא הגדרת יחס האשה ובניה אל מול הבעל, כי וודאי לא נחשב שבניו חיים אחר מיתתם, אבל בשעה שהבעל עזב את העולם הניח אחריו זרע, והשאלה היא איך להגדיר את יחס האב אליהם, האם לפי המצב כעת שאין לו בנים וממילא אשתו נופלת לייבום,

מסכים עם הבחנתך איך להגדיר את יחס האב אליהם, האם לפי המצב כעת שאין לו בנים בהקשר של מצוות הייבום

סלקא דעתך כתב:בקובץ תשובות הר' אלישיב העיר שמי ששמה בבנק זרע אז היות ויש דין 'עיין לה' אז צריך לחשוש ליותר מג' חדשים.

מעניין וחשוב לציין את העובדה שגם במקרה ואפשר לשאוב זרע לאחר מיתה, זה רק כל עוד האשכים קימים בצורה ראויה שנשנאר בהם תאי זרע חיים , לאחר כמה ימים מהמוות זה כבר לא שייך.
אמנם קיים מושג של שכפול כמו בכבשה דולי למי שמכיר, לקיחת גרעין תא רגיל לא זרע מזכר או מנקבה והזרקת גרעין זה לביצית המרוקנת מהחומר הגרעיני. אמנם אז זה לא אב וגם מבחינה רפואית זה תאום זהה ולא כמו בן.

בתבונה כתב:

סלקא דעתך כתב:בקובץ תשובות הר' אלישיב העיר שמי ששמה בבנק זרע אז היות ויש דין 'עיין לה' אז צריך לחשוש ליותר מג' חדשים.

מעניין וחשוב לציין את העובדה שגם במקרה ואפשר לשאוב זרע לאחר מיתה, זה רק כל עוד האשכים קימים בצורה ראויה שנשנאר בהם תאי זרע חיים , לאחר כמה ימים מהמוות זה כבר לא שייך.
אמנם קיים מושג של שכפול כמו בכבשה דולי למי שמכיר, לקיחת גרעין תא רגיל לא זרע מזכר או מנקבה והזרקת גרעין זה לביצית המרוקנת מהחומר הגרעיני. אמנם אז זה לא אב וגם מבחינה רפואית זה תאום זהה ולא כמו בן.

יותר חשוב לציין שאפשר לשמר את זה לזמן ארוך - באמצעי שימור.
ובמקרה שעליו נפתח האשכול הזה, זרע המנוח נשמר כ-12 שנים עד היום, ועדיין ראוי לעיבור, ועל כך מתנהל הפולמוס המשפטי המתנהל בימים אלה.

על מקרה שיש זרע תקין בנק הזרע ציטטו את תשובות הר' אלישיב

יש תשובה ארוכה בענין זיקת יבות וחליצה בבן הנולד מזרע האב לאחר מיתתו להגר"ש עמאר נדפס בכנס הדיינים 2013

אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה'

כל השאלה מיבום נראית מופרכת מעיקרא, האם נבוא לאסור אישה מעשית דבר שיתכן שאינו כדין כלל הן מחמת חיוב קבורה הן מחמת שמי יתיר לנו לעשות כן להתערב במעשה הבריאה וליצור ילד באופן לא טבעי ללא אבא, ואם קרה במקרה כגון נתעברה באמבטי, לא יתכן שתיאסר האישה לבעלה מכוח דבר שבאופן נורמלי לא עשוי אפי' להיוודע, וכל זה בכלל הסברא של דרכי נועם שהעלו כאן, דהיינו שהתורה קבעה משפטיה על הנורמלי והישר.