התורה היא חוק המלך. וחוק המלך אמור לכלול גם את הדינים המובנים מאיליהם, ולקבוע עונשים כאלו ואחרים למפיריהם. ומי שעובר עליהם עובר לא רק על דין מוסר, אלא על מצוות המלך. כנ"ל מי שמקיים דין שהוא "מוסרי". לא כן אם לא היה צוו.
נ.ב. בפרט משום שכידוע בעל חובות הלבבות החזיק מאד מרס"ג... אז...
ספר האמונות והדעות מאמר ג
וכיון שאמרתי זה הכלל בשני חלקי המצות, והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מה היה הצורך לשלוחים ולנביאים. כי שמעתי כי יש אנשים שאומרים כי אין לבני אדם צורך לנביאים, וששכליהם מספיקים להם להישירם במה שיש בהם מן הטוב ומן הרע. ושבתי אל מבחן האמת וראיתי בו, שאם היה הדבר כמו שאמרו, הבורא יודע בו יותר מהם ולא היה שולח שלוחים, כי איננו פועל מה שאין לו ענין. ואחר כך הסתכלתי בענין, ומצאתי צורך הברואים אל השלוחים צורך גדול, לא מפני המצות השמעיות בלבד, להודיע אותם, אך מפני המצות השכליות, כי המעשה בהם לא ישלם כי אם בשלוחים, שיעמידו בני אדם עליהם. ומזה שהשכל דן בהודאה לאל על טובתו, ולא שם גבול להודאה ההיא, לא ממאמר מזמן ותכונה, והצטרכו לשלוחים. ושמו לו גבול, וקראוהו תפלה. ושמו לו עתים ומאמרים מיוחדים ותכונה מיוחדת ומגמה מיוחדה. ומזה שהשכל הרחיק הנאוף, באין בו גבול מושם, האיך תהיה האשה נקנית לאיש, עד שתשוב כאשת איש. היהיה זה בדבור בלבד, או בממון בלבד, או ברצון אביה בלבד, או בעדות שנים, או עשרה, או בקבוץ אנשי העיר בזה, או בסימן שיסמנו עליה, שירשמוה ברושם. ובאו הנביאים ואמרו: במהר ושטר ועדות. ומזה כי השכל מרחיק הגנבה, ואין בו איך יהיה הממון ברשות האדם, עד שיהיה קונהו מדרך המלאכה, או מדרך הסחורה, או מדרך הירושה, או מדרך ההפקר, כמו ציד הבר והים, או בתת הדמים יתקיים המקח, או בתפישו המקח, או בדבור בלבד, ושאר מה שיפול בשער הזה מן הספקות שהיא ארוך ורחב. ובאו הנביאים בכל שאר מהם בדין פוסק. ומזה הערכת החבלות, כי השכל רואה לשער הנזק, ולא שם לשעורו גבול; אם בתוכחה בלבד, או בקללה עמה, או בהלקאה גם כן. ואם היה בהלקות, כמה שיעורו, וכן הקללה והתוכחות, או שלא יספיקו ממנו כי אם בהמיתו, ואם עונש כל מזיק אחד, או קצתם אינו דומה לקצתם. ושמו הנביאים לכל אחד מהם תשלום ידוע, ושתפו קצתם עם קצתם בענינים, ושמו לקצתם תשלום ממון. ובעבור אלה הדברים אשר ספרנו, והדומה להם, הוצרכנו לשליחות הנביאים, כי אם היינו מונחים לעצתנו, היינו חולקים בדעותינו, ולא היינו מסכימים על דבר, ועוד בעבור השמעיות כאשר בארתי.
נ.ב.ב.תוספתא שבועות פ"ג ה"ו:
חנניא בן כינאי אומ' וכיחש בעמיתו אין אדם כיחש בעמיתו עד שכופר בעיקר פעם אחת שבת ר' ראובן בטבריא ומצאו פולוסיפות אחד אמ' לו איזה הוא שנאוי בעולם אמ' לו זה הכופר במי שבראו אמ' לו היאך אמ' לו כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף לא תגנב לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד הא אין אדם כופר בדבר עד שכופר בעיקר ואין אדם הולך לדבר עבירה אלא א"כ כפר במי שציוה עליה:
נ.ב.ב. יש שאלה ידועה מה קודם למה - המוסר או הצוו הא-להי. וכבר דשו בה רבים.