פורום אוצר החכמה

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

כדכד כתב:תודהרבה
התכוונתי למקורות רציניים ולא לספרי מעשיות

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך, הכי אמר אבוך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.

איתן כתב:

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

אם זכרוני אינו מטעה אותי - יצחק פרויס ב"הרפואה במקרא ותלמוד" לא מצא לזה מקבילות.
אבל מה בכך הלא כבר בגמרא כתוב שהגויים אינם מושפעים מגלוי:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לא עמוד ב

אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך, הכי אמר אבוך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.

אבל באמת הנחש אינו מטיל ארס גם אם ישתה מים. והארס של נחש אינו מסוכן לשתיה - אלא אם כן יש פצעים בפה או מעיים.
וכידוע שיש מחלוקת גדולה האם אפשר לחלוק על חז"ל במדעים. והאמת תורה דרכה. ואכמ"ל.

אוצר החכמה כתב:

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

באיזה נחש מדובר?

ו) גילוי, חכמים הזהירו בהרבה מקומות (ובפרט ע"ז לא והלאה) על מים מגולים, שמא שתה מהם נחש ארסי והרעיל את המים בארסו. אין אנו מכירים מציאות כזו של נחש המטיל ארס במים, וחלק גדול מן הנחשים הארסיים כלל אינו זקוק לשתיה ומקבל את הנוזלים במזונו. מחמת שחשש זה לא התבטא במציאות, ביטלוהו הקדמונים (תוספות ע"ז לה. וביצה ו. סמ"ג וסמ"ק רכה, מאירי, רמב"ן, ר"ן, רבינו יונה, הרשב"א, הרא"ה, טור יו"ד קטז, או"ה נ ט, דרכי משה יו"ד' נח), ובשלחן ערוך כתוב שמותר (ש"ע יו"ד נח קטז ש"ך מהרש"ל ב"ש ב"ח כו"פ דברי חמודות מט"י לבוש לבו"ש הגר"א). ואכן כבר בירושלמי (תרומות פ"ח) מובא שכל האיסור ב'גילוי' אינו אלא לרבן גמליאל, אבל לרבנן אין נחש מקיא ארס בשתייתו, ומותר לשתות גם אם ראו נחש שותה מן המים. באנציקלופדיה רפואית הלכתית של שטיינברג ערך נחש מובא: "ראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 179 ואילך, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע".
אך האם כל הדין הזה מיוסד על תוהו? נראה שלא, בירושלמי (תרומות פרק שמיני) מובא כי הנחש הזה שמרעיל את המים דק כחוט השערה, ולכן אינו ניכר, ומכנים אותו 'רחש'. והנה מצוי בזמננו נחש דק וארוך בשם 'נימון' (מלשון 'נימה', - שערה). הנימון מצוי מאד בחצרות ובשדות גם בזמננו, חי בעיקר מתחת לאדמה ולכן בלתי נראה, ובמיוחד: רגיל לפלוט לפעמים מתוך מאכלו, (ראה באתר האינטרנט של מגדלי הנחשים: exoticpets). הנימון אינו ארסי, אך הוא ניזון מחרקים וביציהם, ואפשר לחשוב כי במאכלו מצויים גם חרקים ארסיים, או שפליטתו גורמת לזיהום חמור. הנימון שותה מים, וסביר שכאשר הוא בשטח עירוני שבו צוברים מים מגולים הוא שותה מהם. באירופה ובארצות הקרות אין הנימון מצוי (ראה שם, ובאנציקלופדיה לבעלי חיים), ולכן התירו בפשטות את האיסור. ובזמננו לא שבו לאסרו, מכיון שהתנאים האורבניים שלנו שונים משל ימי קדם, ואינם מאפשרים לנחשים לחדור לבתים או להתקיים בין הבתים והחצרות (דומה מאד לנימון הוא ה'נחשיל').
ולפי הסבר זה מובן מאד מה שספרו חכמים על ה'רחש' שהוא נכנס ושותה וכהרף עין חוזר לחורו, ולכן הקפידו על גילוי בזמן מועט. וכן שכשרואה את האדם אינו נכנס. מכיון שהמדובר בנחש הסמוך על שלחנו של האדם וחי בחצרו, אין לו מקורות מים משלו (כפי שיש בודאי לנחשים החיים בשדות הפתוחים) והוא סמוך על מימיו של האדם, ולכן למד להכיר את טבע האדם והתנהגותו, ולהיכנס בחשאי לשתות ולהתחבא חזרה. יש לזכור שבחלק גדול ואולי רוב מהבתים בימיהם לא היה ריצוף. ראה גם את תיאורו של החוקר יהוסף שוורץ שחקר את א"י במאה ה17:
ü " נחשים בלשון ערב אלחיוי נמצאים הרבה ובפרט נחש הבית, ולפעמים הולך ושב נחש אחד בחורי הבית עם גוריו ימים ושנים... שמעתי שאירע מעשה בעיר הקודש טבריה שמת אחד על ידי ששתה מים מגולים, ומוכח ששתה מהם נחש והשליך הארס בתוכו", (תבואות הארץ).

א' זעירא כתב:

אוצר החכמה כתב:

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

באיזה נחש מדובר?

הרב ענבל באדיבותו שלח לי את הקטע הרלוונטי:

ו) גילוי, חכמים הזהירו בהרבה מקומות (ובפרט ע"ז לא והלאה) על מים מגולים, שמא שתה מהם נחש ארסי והרעיל את המים בארסו. אין אנו מכירים מציאות כזו של נחש המטיל ארס במים, וחלק גדול מן הנחשים הארסיים כלל אינו זקוק לשתיה ומקבל את הנוזלים במזונו. מחמת שחשש זה לא התבטא במציאות, ביטלוהו הקדמונים (תוספות ע"ז לה. וביצה ו. סמ"ג וסמ"ק רכה, מאירי, רמב"ן, ר"ן, רבינו יונה, הרשב"א, הרא"ה, טור יו"ד קטז, או"ה נ ט, דרכי משה יו"ד' נח), ובשלחן ערוך כתוב שמותר (ש"ע יו"ד נח קטז ש"ך מהרש"ל ב"ש ב"ח כו"פ דברי חמודות מט"י לבוש לבו"ש הגר"א). ואכן כבר בירושלמי (תרומות פ"ח) מובא שכל האיסור ב'גילוי' אינו אלא לרבן גמליאל, אבל לרבנן אין נחש מקיא ארס בשתייתו, ומותר לשתות גם אם ראו נחש שותה מן המים. באנציקלופדיה רפואית הלכתית של שטיינברג ערך נחש מובא: "ראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 179 ואילך, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע".
אך האם כל הדין הזה מיוסד על תוהו? נראה שלא, בירושלמי (תרומות פרק שמיני) מובא כי הנחש הזה שמרעיל את המים דק כחוט השערה, ולכן אינו ניכר, ומכנים אותו 'רחש'. והנה מצוי בזמננו נחש דק וארוך בשם 'נימון' (מלשון 'נימה', - שערה). הנימון מצוי מאד בחצרות ובשדות גם בזמננו, חי בעיקר מתחת לאדמה ולכן בלתי נראה, ובמיוחד: רגיל לפלוט לפעמים מתוך מאכלו, (ראה באתר האינטרנט של מגדלי הנחשים: exoticpets). הנימון אינו ארסי, אך הוא ניזון מחרקים וביציהם, ואפשר לחשוב כי במאכלו מצויים גם חרקים ארסיים, או שפליטתו גורמת לזיהום חמור. הנימון שותה מים, וסביר שכאשר הוא בשטח עירוני שבו צוברים מים מגולים הוא שותה מהם. באירופה ובארצות הקרות אין הנימון מצוי (ראה שם, ובאנציקלופדיה לבעלי חיים), ולכן התירו בפשטות את האיסור. ובזמננו לא שבו לאסרו, מכיון שהתנאים האורבניים שלנו שונים משל ימי קדם, ואינם מאפשרים לנחשים לחדור לבתים או להתקיים בין הבתים והחצרות (דומה מאד לנימון הוא ה'נחשיל').
ולפי הסבר זה מובן מאד מה שספרו חכמים על ה'רחש' שהוא נכנס ושותה וכהרף עין חוזר לחורו, ולכן הקפידו על גילוי בזמן מועט. וכן שכשרואה את האדם אינו נכנס. מכיון שהמדובר בנחש הסמוך על שלחנו של האדם וחי בחצרו, אין לו מקורות מים משלו (כפי שיש בודאי לנחשים החיים בשדות הפתוחים) והוא סמוך על מימיו של האדם, ולכן למד להכיר את טבע האדם והתנהגותו, ולהיכנס בחשאי לשתות ולהתחבא חזרה. יש לזכור שבחלק גדול ואולי רוב מהבתים בימיהם לא היה ריצוף. ראה גם את תיאורו של החוקר יהוסף שוורץ שחקר את א"י במאה ה17:
ü " נחשים בלשון ערב אלחיוי נמצאים הרבה ובפרט נחש הבית, ולפעמים הולך ושב נחש אחד בחורי הבית עם גוריו ימים ושנים... שמעתי שאירע מעשה בעיר הקודש טבריה שמת אחד על ידי ששתה מים מגולים, ומוכח ששתה מהם נחש והשליך הארס בתוכו", (תבואות הארץ).

א' זעירא כתב:

אוצר החכמה כתב:

א' זעירא כתב:הרב יהושע ענבל בספרו "תורה שבעל פה" נוטה להחמיר אף בזמן הזה, מפני שכיום ידוע שסוג הנחש השותה משקים מגולים קיים עדיין בארץ ישראל כבימי חז"ל.

באיזה נחש מדובר?

הרב ענבל באדיבותו שלח לי את הקטע הרלוונטי:

ו) גילוי, חכמים הזהירו בהרבה מקומות (ובפרט ע"ז לא והלאה) על מים מגולים, שמא שתה מהם נחש ארסי והרעיל את המים בארסו. אין אנו מכירים מציאות כזו של נחש המטיל ארס במים, וחלק גדול מן הנחשים הארסיים כלל אינו זקוק לשתיה ומקבל את הנוזלים במזונו. מחמת שחשש זה לא התבטא במציאות, ביטלוהו הקדמונים (תוספות ע"ז לה. וביצה ו. סמ"ג וסמ"ק רכה, מאירי, רמב"ן, ר"ן, רבינו יונה, הרשב"א, הרא"ה, טור יו"ד קטז, או"ה נ ט, דרכי משה יו"ד' נח), ובשלחן ערוך כתוב שמותר (ש"ע יו"ד נח קטז ש"ך מהרש"ל ב"ש ב"ח כו"פ דברי חמודות מט"י לבוש לבו"ש הגר"א). ואכן כבר בירושלמי (תרומות פ"ח) מובא שכל האיסור ב'גילוי' אינו אלא לרבן גמליאל, אבל לרבנן אין נחש מקיא ארס בשתייתו, ומותר לשתות גם אם ראו נחש שותה מן המים. באנציקלופדיה רפואית הלכתית של שטיינברג ערך נחש מובא: "ראה בספרו של פרויס, בתרגומו של רוזנר, עמ' 179 ואילך, שאין להלכות אלו הסבר מדעי ידוע".
אך האם כל הדין הזה מיוסד על תוהו? נראה שלא, בירושלמי (תרומות פרק שמיני) מובא כי הנחש הזה שמרעיל את המים דק כחוט השערה, ולכן אינו ניכר, ומכנים אותו 'רחש'. והנה מצוי בזמננו נחש דק וארוך בשם 'נימון' (מלשון 'נימה', - שערה). הנימון מצוי מאד בחצרות ובשדות גם בזמננו, חי בעיקר מתחת לאדמה ולכן בלתי נראה, ובמיוחד: רגיל לפלוט לפעמים מתוך מאכלו, (ראה באתר האינטרנט של מגדלי הנחשים: exoticpets). הנימון אינו ארסי, אך הוא ניזון מחרקים וביציהם, ואפשר לחשוב כי במאכלו מצויים גם חרקים ארסיים, או שפליטתו גורמת לזיהום חמור. הנימון שותה מים, וסביר שכאשר הוא בשטח עירוני שבו צוברים מים מגולים הוא שותה מהם. באירופה ובארצות הקרות אין הנימון מצוי (ראה שם, ובאנציקלופדיה לבעלי חיים), ולכן התירו בפשטות את האיסור. ובזמננו לא שבו לאסרו, מכיון שהתנאים האורבניים שלנו שונים משל ימי קדם, ואינם מאפשרים לנחשים לחדור לבתים או להתקיים בין הבתים והחצרות (דומה מאד לנימון הוא ה'נחשיל').
ולפי הסבר זה מובן מאד מה שספרו חכמים על ה'רחש' שהוא נכנס ושותה וכהרף עין חוזר לחורו, ולכן הקפידו על גילוי בזמן מועט. וכן שכשרואה את האדם אינו נכנס. מכיון שהמדובר בנחש הסמוך על שלחנו של האדם וחי בחצרו, אין לו מקורות מים משלו (כפי שיש בודאי לנחשים החיים בשדות הפתוחים) והוא סמוך על מימיו של האדם, ולכן למד להכיר את טבע האדם והתנהגותו, ולהיכנס בחשאי לשתות ולהתחבא חזרה. יש לזכור שבחלק גדול ואולי רוב מהבתים בימיהם לא היה ריצוף. ראה גם את תיאורו של החוקר יהוסף שוורץ שחקר את א"י במאה ה17:
ü " נחשים בלשון ערב אלחיוי נמצאים הרבה ובפרט נחש הבית, ולפעמים הולך ושב נחש אחד בחורי הבית עם גוריו ימים ושנים... שמעתי שאירע מעשה בעיר הקודש טבריה שמת אחד על ידי ששתה מים מגולים, ומוכח ששתה מהם נחש והשליך הארס בתוכו", (תבואות הארץ).

א' זעירא כתב:מה כל כך מוזר?
ה'בית יוסף' (שהשו"ע הוא קיצורו) נכתב בבולגריה ולא בצפת.
הבית יוסף לא היה אמור לדעת על נחשי הנימון המצויים בארץ, כפי שרבבות תושבי ארץ ישראל מסתמא אינם יודעים על קיומם, וכפי שאת שאר פסקיו סמך על פסקי הראשונים גם מבלי לבדוק אם נשתנו הטבעים עשה כן גם בנוגע למשקים מגולים.

כדכד כתב:א. למיטב ידיעתי כל השו"ע נכתב בצפת (או בביריה) ולא בחו"ל.
ב. היום ראיתי את הרי"ץ גיאת המובא בטור או"ח רע"ב לאסור לקדש על יין מגולה והוא מביא בין השאר ממר רב שמואל הלוי שכותב שכיום רובא דאינשי לא קפדי ושותים יין מגולה ולכן מברכים בפה"ג אך לא מקדשים. מכאן יש ללמוד שאולי האיסור הוא תלוי בקפידת האנשים אולי כדאיתא בערבי פסחים: דלא קפיד לא קפדי בהדיה?
עוד יש ללמוד מכאן שגם במקומם של הרי"ץ גיאת והרב שמואל הנ"ל לא חששו לאיסור שתיית משקים מגולים.

אפשר כתב:

כדכד כתב:א. למיטב ידיעתי כל השו"ע נכתב בצפת (או בביריה) ולא בחו"ל.
ב. היום ראיתי את הרי"ץ גיאת המובא בטור או"ח רע"ב לאסור לקדש על יין מגולה והוא מביא בין השאר ממר רב שמואל הלוי שכותב שכיום רובא דאינשי לא קפדי ושותים יין מגולה ולכן מברכים בפה"ג אך לא מקדשים. מכאן יש ללמוד שאולי האיסור הוא תלוי בקפידת האנשים אולי כדאיתא בערבי פסחים: דלא קפיד לא קפדי בהדיה?
עוד יש ללמוד מכאן שגם במקומם של הרי"ץ גיאת והרב שמואל הנ"ל לא חששו לאיסור שתיית משקים מגולים.

ספר הב"י התחיל בבולגריה והסתיים בצפת כשלשים שנה לפני פטירת הב"י, וכמו שכותב בעצמו בסיום חו"מ. השו"ע התפרסם רק בשנים שלאחר מכן, במשך כעשרים שנה, [עי' מבוא השו"ע מהד' פרידמן תאריכים מדוייקים], כך שבעצם כל השו"ע יצא לאור כשהב"י היה בצפת, אבל יש הסתברות גבוה שנכתב בצמוד לחיבור הב"י, וא"כ חלקו יתכן ונכתב בחו"ל. אבל בכ"א לא מעניין, כי היה כשלשים שנה בא"י, ויש מספיק זמן לתפוס חילוקי המקומות ושרציהם השכיחים עמו בבית.
ולומר שהמחבר טעה, עד כמה שידוע לי זה לא דרכו של הרב ענבל, ממילא הוא לא מתרץ את השאלה.

עזריאל ברגר כתב:

כדכד כתב:תודהרבה
התכוונתי למקורות רציניים ולא לספרי מעשיות

הרב להמן הוא לפענ"ד מקור רציני, כלומר: אפשר להוכיח מהמעשה הזה שהרב להמן סבר שיש מקום להחמיר בזמננו/בזמנו של רבי יוסלמן.

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

כדכד כתב:

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

א. בקשתי מקורות ולא סברות
ב. מדברי הפוסקים המבארים מדוע בשתית משקים מגולים התירו כשבטל הטעם משא"כ באיסורים אחרים שחז"ל אסרו ולא התירו משום שבטל הטעם מוכח שלא כדבריך, שכן הפוסקים כותבים שידוע לנו שכל הטעם הוא מחשש להמצאות נחשים הרי שכשידוע שאין נחשים בטל האיסור.

אנושי כתב:יש תוס' איני זוכר כעת לצערי הרב היכן

בראנסוויל כתב:

אנושי כתב:יש תוס' איני זוכר כעת לצערי הרב היכן

ע"ז דף לה ע"א ד"ה חדא.

אוצר החכמה כתב:למה צריך לשאול הסטוריונים הלא בגמרא מבואר שהגויים לא הקפידו על גילוי.

כדכד כתב:

עזריאל ברגר כתב:

כדכד כתב:תודהרבה
התכוונתי למקורות רציניים ולא לספרי מעשיות

הרב להמן הוא לפענ"ד מקור רציני, כלומר: אפשר להוכיח מהמעשה הזה שהרב להמן סבר שיש מקום להחמיר בזמננו/בזמנו של רבי יוסלמן.

הרב להמן היה רב רציני אך מספורי המעשיות שלו א"א להוכיח כלום שהרי השר מקוצי לא היה שר כלל אלא נקרא כן ע"ש ראשי התבות של שמו

איתן כתב:

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

אם זכרוני אינו מטעה אותי - יצחק פרויס ב"הרפואה במקרא ותלמוד" לא מצא לזה מקבילות.
אבל מה בכך הלא כבר בגמרא כתוב שהגויים אינם מושפעים מגלוי:
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לא עמוד ב

אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך, הכי אמר אבוך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.

אבל באמת הנחש אינו מטיל ארס גם אם ישתה מים. והארס של נחש אינו מסוכן לשתיה - אלא אם כן יש פצעים בפה או מעיים.
וכידוע שיש מחלוקת גדולה האם אפשר לחלוק על חז"ל במדעים. והאמת תורה דרכה. ואכמ"ל.

האיסור לשתות מים מגולים קיים גם אצל הערבים: "כאשר הלילה יורד - כסה את כליך"[123].
...
הרמיפון טוען שמקור אזהרתו של פיתגורס לגבי מי נחשים הוא מן היהודים [128].
הערות:
[123] Hammer, Fundgruben des Orients, 1 fol 375
[128] יוסף בן מתיתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון כב: "והאחד הטובים היה הרמיפוס והוא סופר נאמן בדברי הימים, ובראשון לספריו על דבר פיתאגורס מספר לנו האיש הזה כי אמר פיתאגורס אחרי מות אחד מתלמידיו... ולא ישתה מי צימאון (הערה בשולי הגליון של שמחוני: "כנראה מים שאובים שנמצאו זמן רב בכלי או במי אגמים"), ועל זה מוסיף הרמיפוס כדברים האלה: "כל זאת עשה פיתאגורס ודבר (פיתאגורס) כי חקה את דעות היהודים וקבל אותן לעצמו".

אנושי כתב:יש תוס' איני זוכר כעת לצערי הרב היכן [ויתכן לקראת סוף ברכות] שכהיום אין אנו נוהגים לחוש לגילוי וכמדו' כ"פ השו"ע
מאידך בחוגי מרן זלל''ה מחמירין כפה''נ ע''פ וכ''ה דעת הגר''א כללית לכל תקנות חז''ל שיש טעמים לא ידועים

הרואה כתב:

כדכד כתב:

הרואה כתב:שאלתי לכמה ממכרי הבקיאים בדברי ההסטוריונים והחוקרים אותם, שאלה פשוטה:
האם הגויים שחיו כאן ובבבל לפני 2000 שנה הקפידו לא לשתות משקים מגולים משום סכנה?
אם הקפידו - יש מקום לדון האם זה שייך היום.
אם לא הקפידו - צ"ל שהטעם של חז"ל לא היה רק עניין הסכנה המוחשית, וא"כ צריך להחמיר גם כיום.
ידידי החוקרים השיבוני שלא שמעו מעולם שהגויים הקפידו על גילוי.
אך אשמח לשמוע את דעתם של חוקרים גדולים יותר ממכרי החובבניים.

א. בקשתי מקורות ולא סברות
ב. מדברי הפוסקים המבארים מדוע בשתית משקים מגולים התירו כשבטל הטעם משא"כ באיסורים אחרים שחז"ל אסרו ולא התירו משום שבטל הטעם מוכח שלא כדבריך, שכן הפוסקים כותבים שידוע לנו שכל הטעם הוא מחשש להמצאות נחשים הרי שכשידוע שאין נחשים בטל האיסור.

א. סברא היא גם מקור (אם סברא לא היתה מקור, לא יכלנו גם להאמין למקורות, וסברא ישרה היא פעולת הנשמה ממש ודו"ק).
ב. וודאי שחז"ל תלו זאת בנחשים (וכל הנידונים בגילוי גם בחז"ל זה האם הנחש יכול לשתות או לא). רק התכונתי שאם הסיכון לא היה כ"כ גבוה והגויים לא פחדו ממנו, כנראה שהטעם העיקרי של חז"ל היה עניין נחש הקדמוני שוודאי קשור לנחשים הפיזיים, אבל החשש הוא לא טבעי גרידא.

הרואה כתב:

אוצר החכמה כתב:למה צריך לשאול הסטוריונים הלא בגמרא מבואר שהגויים לא הקפידו על גילוי.

בגמרא לא כתוב שאין גויים שמקפידים, כתוב רק שיש גויים שלא מקפידים.

איתן כתב:עוד הערה. בדקתי את הציטוט מנגד אפיון במהדורתו של א. כשר. ובמקום "כל זאת עשה פיתאגורס ודבר (פיתאגורס) כי חקה את דעות היהודים וקבל אותן לעצמו" כתוב "בקיימו ובאמרו את אלה הדברים הוא (היינו פיתגורס) חיקה את דעות היהודים והתראקים וסיגל אותם לעצמו".
לצערי מפני האריכות לא אוכל להעתיק את הסברו הארוך של א. כשר ל"מים מצמיאים" (במהדורתו של נגד אפיון, עמ' 154). גם מובא שם משם הגר"ש ליברמן, שאלי במקור היווני התחלף הבטוי "מי נחשים" ב"מים מצמיאים" (שינוי אות אחת).

מעט דבש כתב:מאמר מקיף, הדן על כל נושא האשכול בהרחבה גדולה

מאמר על גילוי - ספר שמירת נפש.pdf

ישמור האדם מלשתות המים המגולים, כי פעמים רבות ישתה מהם בעל חיים שיש לו ארס, וימית השותה אותם, וימצאוהו מיני המקרים הקשים, והנה ראיתי זה ושמעתי פעמים רבות.

קראקובער כתב:צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים...

viewtopic.php?t=20247

viewtopic.php?t=25488