פורום אוצר החכמה

אוהב אוצר כתב:דבריך נחמדים, אולי מה היה ללוי לחשוש, האם זה 'שארית' או 'לנדא'? הוא עם הכלל של "כל דפריש" והוא מכוסה. לענ"ד יל"ע האם בהוראת
חז"ל יש "ונטמתם" או לא. לוי פה אוכל בהוראת חז"ל - לא בשוג ולא באונס וההבדל גדול.

היא שיחתי כתב:נתבאר במג"א סי' שמג סק"ג דיש איסור לפני עור בקטן, ועי' ריטב"א במו"ק יז. ותשואות חן לספר שירת משה, וא"כ מוכח דגדר לפני עור הוא לגרום חפצא של איסור בחברו ולא לגרום עשית עברה ומרידה שהרי אי"ז שייך בקטן
ומעתה לנידו"ד הרי פשוט שעבר על לפני עור שכן עבר לוי על איסור מצד החפצא, והראיה שאם אחר רואה את לוי אוכל חייב הוא לאפרושיה מאיסורא ולא יכול לומר שרי ליה דמסתמך הוא על רוב, והיינו משום דהוא חפצא של איסור רק דשרי ליה לאכול, (ודיני האיסור יחסיים הם ואכמ"ל).
ויש בנותן טעם לתלות הדברים בדברי הפונוביז'רוב על תוס' בב"מ י: לתלות ב' תי' התוס' שם בחקירה האם בלפני עור עובר על איסור השני או על איסור עצמי

שמואל ברמה כתב:עיין בדברי הקה"י בב"מ סי' ח' שדן עקב דברי השב שמעעתא בנידון דהרמב"ם דספק דאורייתא לחומרא הוא מדברי סופרים, וכתב שלפי הרמבם ודאי איכא לפני עוור באדם שנותן דבר איסור לשני והוא אינו יודע ומסתפק ומוכיח זאת מהר"ן גבי ערלה ששאל על שיטת הרמב""ם אמאי צריך הלכה דבערלה ספיקו מותר, ותירץ דאך לספוקי אהדדי מותר ומשמע שדווקא ערלה הא מידי אחרינא לא.

גם זה הבל כתב:א' יש להסתפק ונחלקו בזה גדולי עולם האם אדם שאוכל איסור ע"י היתר דרוב האם קיים פה טימטום או לא ועיין בסוף הלכות תערובות (יו"ד קי"א) שמבואר שאף שיש רוב כשבודאי אוכל איסור אסור לו לאכול ומבו' דמציאות הטריפה לא נעלם ושמעתי דדעת רוב האחרונים שיש בזה טמטום (בשם דרכי תשובה או פתחי תשובה ואשמח לראות מקומו) וא"כ בודאי יש בזה מיכשול עצום.

גם זה הבל כתב:לאחר שהבאת מקורו אני שמעתי בשם בני ישששכר דמקיים בזה מצוה דאחרי רבים להטות ומי שלא אוכלו ככופר בתורה ובעיקר הדין באחד שסומך על רוב והתברר לו לאיסור האם צריך כפרה בנודע ביהודה (איני זוכר מקומו) יש שרצו לומר בו שרק בחזקה אי"צ כפרה אבל ברוב צריך ויש שלמדו בושאין חילוק ביניהם וכך היה נראה שם ברור

גם זה הבל כתב:א' יש להסתפק ונחלקו בזה גדולי עולם האם אדם שאוכל איסור ע"י היתר דרוב האם קיים פה טימטום או לא ועיין בסוף הלכות תערובות (יו"ד קי"א) שמבואר שאף שיש רוב כשבודאי אוכל איסור אסור לו לאכול ומבו' דמציאות הטריפה לא נעלם ושמעתי דדעת רוב האחרונים שיש בזה טמטום (בשם דרכי תשובה או פתחי תשובה ואשמח לראות מקומו) וא"כ בודאי יש בזה מיכשול עצום.

שאלה. אדם ששתה משקה והיה בו נמלה או יתוש, באופן שלא היה גרמא לזה מעצמו, אלא קרה לו הדבר הזה באונס גמור, באופן שאין להאשימו ולומר: היה לו להשמר ולא נשמר. וכן שוחט מוסמך ויר"ש ששגה לשחוט בסכין פגומה בשוגג לא הרגיש ואכלו הבשר אנשים כשרים. או שוחט מתא אשר נבדק והופקד עפ"י חכמים ומוחזק ליר"ש אך היה רשע בסתר והאכיל לישראל נבילות וטריפות. איך דינם של אלו שאכלו לפי תומם ולא נודע להם הדבר הרע הזה לא בתחלה ולא בסוף, אם נטמאה נפשם בטומאה זו דנבלות ושקצים דכתיב בהו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם? יורנו מו"צ ושכמ"ה.
תשובה. בריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה אין גופם מטמא נפש האדם ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם. אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטמאה על האדם ונכנס בו ומטמאו אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה או אם אכל אותו דבר האסור והטמא לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו. וכיוצא בזה נאמר על יעל שאמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע והדבר יפלא והלא ז' בעילות בעל אך הענין כי בעילות שלו מאחר שהיו באונס גמור לא נגע בה כח הקליפה והרע של הזנות שלו ולא שרתה הקליפה עליה.
וכ"הג העליתי בס"ד על מ"ש רז"ל המניח אוכל תחת המטה ששורה עליו רוח רעה. ואמרתי אם הניח אדם אוכל של חבירו תחת המטה שלא בידיעתו וזה המניח הוא איש זר שאינו בנו ולא אשתו ולא עבדו של בעל האוכל כדי שנאמר ידם כידו אין שורה עליו רוח רעה האמור על אוכל המונח תחת המטה ע"ד שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן פסקו הפוס' אם נכרי שכשך יינו של ישראל כדי להפסידו אינו נאסר ואמאי אינו נאסר והלא יין נסך עושה טומאה בנפש האדם כמ"ש בס' יין המשומר. אך בזה ניחא כיון דהנכרי רוצה לאסור היין ולטמאו בע"כ של בעלים אינו חל על היין כח טומאה בשכשוך זה ונשאר בטהרתו.

ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם.

אוהב אוצר כתב:בס"ד

ראובן לקח בשר טריפה והשליכו ברח' ר' עקיבא בב"ב והלך כלעומת שבא מבלי שאיש יראה אותו.
בא לוי ולקחו ע"פ כלל חז"ל: "כל דפריש מרובא פריש".
ברור שלוי אוכל בשר כשר לכל הדעות ללא שאלות ואף לא נקרא שוגג. [זה ברור]

אוהב אוצר כתב:בס"ד
ברור שלוי אוכל בשר כשר לכל הדעות ללא שאלות ואף לא נקרא שוגג. [זה ברור]
השאלה: מה דינו של ראובן. בוודאי יקפצו כמה ויאמרו: "לפני עוור"!!!
רגע, לפני עור אומרים בשעה שהשני עבר על איסור, פה, לא ניתן לומר זאת בצורה חותכת,
כי בפועל ממש, לוי לא עבר על שום איסור.
מה נקרא ומה דינו של ראובן?

פלתי כתב:

אוהב אוצר כתב:בס"ד

ראובן לקח בשר טריפה והשליכו ברח' ר' עקיבא בב"ב והלך כלעומת שבא מבלי שאיש יראה אותו.
בא לוי ולקחו ע"פ כלל חז"ל: "כל דפריש מרובא פריש".
ברור שלוי אוכל בשר כשר לכל הדעות ללא שאלות ואף לא נקרא שוגג. [זה ברור]

פשיטא שהבשר אסור, וגם אם אותו אדם שזרק את הבשר אפילו אם זרק בשר כשירה ובא אח"כ ומצאו אסור לו לאוכלו, משום בשר שנתעלם מן העין. וכל דפריש מרובא פריש זהו מדין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל.

אוצר החכמה כתב:

פלתי כתב:

אוהב אוצר כתב:בס"ד
ראובן לקח בשר טריפה והשליכו ברח' ר' עקיבא בב"ב והלך כלעומת שבא מבלי שאיש יראה אותו.
בא לוי ולקחו ע"פ כלל חז"ל: "כל דפריש מרובא פריש".
ברור שלוי אוכל בשר כשר לכל הדעות ללא שאלות ואף לא נקרא שוגג. [זה ברור]

פשיטא שהבשר אסור, וגם אם אותו אדם שזרק את הבשר אפילו אם זרק בשר כשירה ובא אח"כ ומצאו אסור לו לאוכלו, משום בשר שנתעלם מן העין. וכל דפריש מרובא פריש זהו מדין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד גוי אע"פ שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל.

אתה עוקף את הבעייה העקרונית בזה שאתה מערב כאן דין בשר שנתעלם מן העין. נניח שמדובר שזרק לחם שמעורב בו איסור בעיר שכל נחתומיה ישראל כשרים וממילא לוי נהג כדין וחזרה השאלה.

כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו, וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ' ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה [שם] אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו.

רחמים כתב:גדר לפני עוור הוא כזה:
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד

כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו, וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ' ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

ספר החינוך מצוה רלב

לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה [שם] אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו.

כך שגם אם האוכל לא עבר איסור אבל סוף סוף זו עצה שאינה הוגנת לו.

רחמים כתב:לדעתי לא שייך כאן המין של מכשיל בעבירה כיון שבאמת חבירו לא עבר איסור ולא נגרם לו שום נזק [לפי השיטות שאין נזק באוכל מאכלות אסורים בהיתר]
אבל עדיין יש כאן לפני עוור כיון שהכשיל חבירו בעצה לא הוגנת.

רבא אמר: לא אמרה תורה שלח לתקלה.

אמר רבא: מסתברא כמאן דאמר מותרין, לא אמרה תורה שלח לתקלה.

בגמ' שלח לתקלה. הקשה הרב כוכב מיעקב ז"ל מדאמרינן בנזיר די"ב ע"א אמר ליה קאמינא אנא אשה דלא ניידא ואמרת לי את איסורא דנייד וע"ש ברש"י וא"כ בדין הוא דלישתרי דכל דפריש מרובא פריש ועוד דלא משני בפשיטות דא"כ כל העופות אסירי ע"ש. ונ"ל דבאמת כל העופות מותרים מטעם כל דפריש מרובא פריש אך הכוונה דאילו המשולחת אסורה לא היתה תורה אומרת שלח פן יטעה אדם כיון שרואה דאכלי אינשי מאותו המין ולא חיישי לה יאמר דמותר היא ויבא לאוכלה [אפי' שרואה שהיא המשולחת] ולא ס"ד הך סברא דכל דפריש מרובא פריש.