כדכד כתב:מאיר נפתלי כתב:האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?
(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).
איני זוכר מקורות מספרים
בשו"ע או"ח מ"ז לענין ברכת התורה נאמר לא לברך על הרהור בכלל ומשמע שאין לעשות סיום באופן כזה (ויש מקוםן לעין לדעת הגר"א שחולק שם).
הגמרא בערובין (לבשתי איני זוכר מקור מדוייק) אומרת שברוריה בעטה בת"ח שלמד בלחש (נראה לי שהכוונה בהרהור) ואמרה: "כי חיים הם למוצאיהם" - למוציאיהם בפה. מזה משמע שלימוד בהרהור אינו נחשב לימוד ואין לעשות על כך סיום.
אמנם, אם כוונתך להרהור שהלומד שומע שיעור ממגיד שעור שמוציא את המלים בפה או מחברותא שקורא והוא מקשיב -יש לומר בכה"ג שנחשב לימוד כי כשהוא שומע הוא כאילו עונה בפיו ואז אפשר לעשות סיום
לענ"ד כ"ז תמוה, וגם דברי היומא טבא בשם רבני זמנינו שתלה הדבר בענין אי הרהור הוי ד"ת הוא תמוה. [ואמנם יש להם על מי שיסמוכו וכדלהלן, אבל מכ"מ ריהטא דשמעתתא אינו כן].
כי לכאו' פשוט וברור, שהרהור בד"ת היא מצוה גמורה, ולא דנו בזה רק לגבי ברכת התורה, שבזה יש עיקולי ופשורי, וכמו לכמה דעות בגמ' דאין מברכים רק על מקרא או משנה וה"ה דבעינן תורה בפה, אבל לגבי מצות ת"ת בודאי דיש בזה קיום דין לכל הדיעות. והגר"א שחלק על המחבר היינו דס"ל דכיון שהיא מצוה גמורה לכן שפיר מברכים עליו. ועי' נשמת אדם ח"א כלל ט סק"ד שכתב ג"כ דדעת המחבר הוא רק מצד הלכות ברכה, עיי"ש בטעמו, דכ"ה לשון הפסוק שם ה' אקרא.
וכמדומני שפרט לשיטת השו"ע הרב ת"ת פ"ב הי"ב אין מי שסובר כן להלכה.
ואדרבה אבקש מהחברים להמציא דעות של קדמונים דס"ל דהרהור לאו מצוה היא, ובפרט להלכה. כי בודאי דנו בזה עוד אחרים.
ובינתיים אענה חלקי, הגמ' הנ"ל בעירובין נג ע"ב הוא הראיה הראשונה, דשם מבואר שהוא רק למעלה בעלמא, ולא מעיקר הדין, דאל"ה איך לא קיים אותו תלמוד עיקר דין ת"ת, וגם ברוריא למה הביאה מהפסוק דחיים הם, הו"ל להביא שזהו עיקר מצות ת"ת.
שנית לשון הב"י שכתב וז"ל, כתב האגור (סי' ב) שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שבירך ברכת התורה שפיר דמי, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה כמו לענין ק"ש ותפלה, ע"כ. הרי להדיא בדבריו דרק לענין ברכה אמרו דהרהור לאו כדיבור.
שלישית דמבואר בשו"ע שם דגם בכתיבה איכא דעות בפוסקים דאין מברכים, וכי כל רבותינו שכתבו ספריהם לא יצאו במצות ת"ת, [וכי כתבו רק משום עת לעשות].
רביעית, האגור בעצמו כתב בסי' תתמז כתב דהרהור בתורה אסור בת"ב, והביאו הב"י לקמן סי' תקנד, הרי דיש בזה קיום מצוה. ואין לדחות דשם הרי עיקר האיסור הוא משום דתורה היא משמחי לב, ובהרהור יש ג"כ שמחה, וכמש"כ המג"א שם סק"ה וביאור הגר"א שם סק"ד, דהא אי לאו דנחשב לימוד התורה, פשיטא דאין לאסור, וכמו שלא מצאנו שם איסור לחשוב בדברים המשמחים, ולא אסרו אלא שמחת התורה.
חמישית ,ראיה מהט"ז סי' מזשכתב דהמברך ברכה"ת ומעיין בספר יש להוציא כמה מילים לצורך הברכה, ולאחר מכן יכול להמשיך בעיונו, ועי' שע"ת, ולכאורה יפלא איך נתן מכשול למעיין, דמשמע דמותר לעיין בספר בלא להוציא בשפתים, והרי אם נימא דאין מצוה בהרהור בת"ת, א"כ הרי כל עיונו הוא ביטול מצות ת"ת.
שישית, כן משמע מהא דאסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, עי' ברכות כד ע"א ושבת קנ ע"א, וכן עי' בב"י לקמן סי' קב דהאיסור הוא גם בהרהור גרידא.
שביעית, עיין בחולין פט ע"א משמע דיוצאים לימוד התורה אף בהרהור, דהגמ' שם אומרת של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון, ולא אמרינן תלמוד לומר ולמדתם אותם, או והגית בו יומם ולילה, וש"מ דמצד מצות ת"ת אין חיוב להוציא בשפתיו.
[אך בברכות טו ע"ב יש רגלים לדעת השו"ע הרב]. גם יש מקום לומר שאע"פ שכ"ז נכון מכ"מ דרגות דרגות יש, אבל זה ודאי דפרט לדעת השו"ע הרב שלענ"ד מוקשה מאוד, הפשטות דיש בזה מצות ת"ת.