ועוד שהרי הרמב"ם להדיא כתב בהמשך ההלכה שכל לשון הרע בכלל לא תלך רכיל, ולכאורה סתר סיפא לרישא
כוונתך להקשות מלשון הרמב"ם הלכות דעות פרק ז
יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע
ולכאורה הוא ש
רכיל בתורה כולל גם לשון הרע וגם רכילות (למרות הדמיון בלשוננו בין המילה רכיל למילה רכילות)
והם דברי רש"י.
לגבי הקושיא למה הרמב"ם "
שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני" שנחסרה המילה
עליך צ"ל שאם היה כותב כך אמר פלוני
עליך היה משמע שלאדם אחר מותר לומר וכן אם דיבר על חפציו מותר לספר ואם היה כותב כך אמר פלוני על פלוני היה משמע שלאדם שעליו נאמר מותר וכן אם דיבר על חפציו מותר לספר לכן סמך על דבריו שם בהל' ה' שכלל האיסור הוא לומר דבר שעלול להגרם לו ממנו נזק בגוף או בממון או להצר לו או להפחידו, וממילא דבר שאינו גנאי ואינו מזיקו אין בזה איסור.
ובחו"ב הבין שבא לרבות דברים שאינם גנאי אלא מנהג לשמור בהם על פרטיות ומי שמספר אותם גורם לאי נעימות.
אבל אם מספר זאת עבור
כוונה אחרת אין זה 'לשון הרע', כי גדר לשון הרע הוא דווקא כשמטרתו קביעת הגנות
ברמב"ם קורא לזה לשון הרע בהל' ד'
וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש כלומר שאינו מדבר בשנאה
וכן שם הל' ה'
אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר.
ולדבריך שם החלק של בין אדם לחבירו זהו רכילות ואינו זה שייך למושג לשון הרע כלל ועיקר.
ונראה לבאר על פי האמור שזה באופן שמספר דברים כהוייתם, אלא שהדברים עצמם עלולים להפחית בערכו של מי שנאמר עליו,
ובזה אמרו, שהאופן של "באפי תלתא" יש בו סברא לקולא בשני החלקים, שעניין ריגול אין כאן, כיון שאינו בוגד בסתר, וגם על ידי
שאומר ברבים ניכר שכוונתו לתועלת ולא לבזותו ולגנותו, ואין כאן 'מוציא רע'
ואם מדובר בגנאי גמור איך ניכר מזה שאומר ברבים גנאי גמור שאין כוונתו לבזותו ולגנותו. (רק ניכר שאין כוונתו להסתתר)
ומסתבר שכוונתך כ
שישנם את גדרי התועלת יש לדאוג שלא יחשד שכוונתו לבגוד בסתר או שיחשד שכוונתו לגנות וכמבואר בח"ח כלל ז'?
ונ"ל שרצוי שיובהרו הדברים גם לאנשים כמוני העלולים לטעות.
שבתחילה טעיתי בדבריך שחלילה מותר לה"ר ברבים גם בלי תועלת או בלי תנאי התועלת המבוארים בח"ח
ובתנאי שמספר את הלה"ר דברים כהוויתם ואין מטרתו לגנות ואין כוונתו לבגוד בסתר.
ובפרט כשמספר לה"ר ברבים או בפניו (שאז ברור שאסור כאכילת חזיר ובמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב)
ואותה ההו"א הזו היא נגד דברי הרמב"ם שם הל' ה'
אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו הרי זה לשון הרע, ואם נאמרו דברים אלו בפני שלשה כבר נשמע הדבר ונודע, ואם סיפר הדבר אחד מן השלשה פעם אחרת אין בו משום לשון הרע, והוא שלא יתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר.
שהרי גורם לו לנזק או להצר לו ולהפחידו ועוד ששם לא מתכווין לגנותו שמדובר שרק אם יתגלגל ייגרם לו מכך בושה, וכן בהל' ד' שאסור לה"ר דרך שחוק שאינו מתכוין לשנאה
וכן שכותב שאסור גם בפני חבירו כוונתו גם דרך שחוק
ועוד שברמב"ם רק לאחר שנאמר בפני שלושה ונשמע הדבר ונודע מותר לספר דברים כהוויתם כשלא מתכווין לגלות ולגנות ולמה צריךלאפי תלתא.
ובמעשה דר"י בן גרים שסיפר שיטות התנאים על רומי אין בדבר גנות ולא הייתה כוונתו אלא ללמוד וללמד את דבריהם לא לגנות ולא לבגוד בסתר אלא שהיה עליו להזהר כי עלול לגרום נזק
ועוד שז"ל הרבינו יונה על פי המובא בקונטרס
הכותב והמספר לשון הרע
שתים הנה קוראותיו: א. הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו.
וכי כשמספר ברבים דברים כהוויתם מסיבות צדדיות ובלי כוונה לגנות האם אין בזה נזק ובושת