פגשתי כעת דבר מופלא, (כ"ה לפי דעת הרבה ראשונים).
לדעת בית הלל אסור להקריב נדרים ונדבות ביו"ט, "לכם ולא לגבוה" כתיב.
אמנם המקריב אינו לוקה, כי הוי רק לאו הבא מכלל עשה.
אבל אינו עובר באיסור "מלאכה" ממש, כי מתוך שהותרה וכו'.
ואף דבעי' "צורך קצת", ובלא"ה אסור, מ"מ ג"ז נחשב קצת צורך היום.
כי "הכא נמי איכא שמחת יום טוב שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן".
ואינני מבין, היהודי הזה בעל "לב מרגיש" אינו מסוגל לשמוח ביו"ט כאשר שולחן רבו ריקם, אף שכך הוא הדין דאין נדרים ונדבות קריבים ביו"ט. ולכן הוא עובר בידיים על "לאו הבא מכלל עשה", ורק אז הוא מתיישב בסיפוק רב לשמוח בשמחת יו"ט, אחרי שמילא את שולחן רבו בניגוד מפורש לדברי הרב? אתמהה.