פורום אוצר החכמה

יש לי שאלה מאד פשוטה, ותמוה לי שלא מצאתי עליה לע"ע התייחסות מפורשת.

מה דינו של אדם החייב קרבן, אמנם ברי לו שיבוא על ידו לאיסור נותר,
וכגון שהוא מביא קר"פ, אבל ברור שלא יגמר הכל, ויעברו על 'לא תותירו'.

מביא או נמנע?

לכאורה י"ל עשה דוחה לא תעשה.

זה לא בעידניה. (אבל מקיים העשה קודם שעובר על הלאו).
יש כאן נידון של מכניס עצמו לאונס, כשהוא מצווה על הכניסה.
אפשר לפלפל עוד, אבל מתאוה אנכי למצוא בזה דברים מפורשים.

ההיכי תימצי לא מספיק ברור. למה לא נחייב אותו לשלם כסף לכמה כהנים שיעזרו לו לאכול ולסיים?

אולי זה קצת דומה לשאלה שדברו הפוסקים באדם שחלה במחלה מדבקת והתאשפז בבית חולים, ולפי כללי בית החולים חייבים ביציאתו לשרוף את כל חפציו, האם יביא תפילין ויניח אותן, בידיעה שזה יגרום לשריפתן בסוף, או אולי עדיף להמנע מהבאתן ומהנחתן ולבטל את מצות תפילין כדי להציל אותן מביזיון השריפה.

דרומי כתב:ההיכי תימצי לא מספיק ברור. למה לא נחייב אותו לשלם כסף לכמה כהנים שיעזרו לו לאכול ולסיים?

בקרבן פסח יש איסור שלא למנויו.

ראיתי בס' מנוחת אשר אות ב' בסוגי' דבטלו ולא בטלו במכות טז. דן בדברי הרמב"ם בלאו דלא תתורו.

נראה מפלפולו דאם מתקן הלאו תוכ"ד ליכא לאו מטעם עשה דוחה לא תעשה לשי' רש"י והוה בעידנא, וע"כ לא הוי מצוה הבאה בעבירה כמו כל עשה דוחה לא תעשה. במבואר בשאגת ארי' ועוד.

במשנה במס' פסחים אי' "החולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן על כולם אין שוחטין עליהן בפני עצמן שמא יביאו את הפסח לידי פסול", ולכאו' היינו נמי בדליכא דרכא אחרינא, ונמנעים להביא פסח משו"ה.

ואמנם ז"ל ר"י מלוניל שם "ועל החולה ועל הזקן, אף על פי שיכולין לאכול כזית, צריך (שנזהר) [שנחזר] אחר חבורה, כדי שלא ישאר מן הפסח ויפסל בנותר, אבל אם לא נמצא חבורה ידחו לפסח שני. וצריך עיון כיון שהחולה ראוי לאכול כזית בשר צלי, איך ידחה לפסח שני. ויש לומר כיון שהחולה אין יכול ליכנס בעזרה, כמי שהיה בדרך רחוקה נחשב, ואין איסור כרת בדבר".

שו"ר,
דרש"י פי' שם "וחולה וזקן שמא יכבד חוליו, ולא יוכל לאכול כזית", ולא משום נותר.
וביאר בליקוטי הלכות "ואפשר דכוונתו אם אין לו עם מי להצטרף אין לו לבטל מצות פסח עי"ז, ומה דיוכרח אח"כ לבוא לידי נותר אין לו לחוש לזה דהא אונס הוא".
וע"ע תורה תמימה שמות פרק יב הערה לג. ובביאור הגרי"פ לספר המצוות לרס"ג עשה ז.

אולי עכשיו אחרי המקורות, יבואו הפלפולים ויסבירו את הכרעת המקורות.

התעוררתי לדון,
בהא דאמרי' דעשה דוחה ל"ת רק אם בעידנא דעקר לאו מקיים עשה, מה הדין כשמקיים העשה לפני הלאו, (או באופן נוסף כאשר העשה הוא אחרי הלאו אבל רק בקיומו נעשה הלאו למפרע), האם חשיב דל"ה בעידנא ואינו נדחה, או דבכה"ג שפיר איכא דחייה, ובפרט להמבואר כאן בטעם הדין של בעידנא. וזה נפק"מ גם לנידון דידן בקיום מצות הפסח קודם איסורא דנותר.

לכאורה תליא במחלוקת הרמב"ן ובעל המאור בעניין אישתפיך חמימי

לגבי קר"פ יש צד בגמ' שהמוח שבתוך העצמות הוא נותר, ואין דרך להגיע אליו מחמת איסור שבירת עצם.
אמנם פסח בלא"ה אולי שאני דהוי עשה שיש בו כרת.

כעת אשאל כך: מי שהביא קרבן ועשה כל טצדקי לא להותיר אבל לא עלתה בידו, האם עובר (באונס) על האיסור או לאו.

במלואים נאמר: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
הלשון מורה לכאורה, כי ברי היה שיוותר מבשר המלואים ומן הלחם (וכן הדעת נותנת, שהרי אין זה כדרך הטבע שחמשה אנשים יאכלו ביום אחד בשר איל וכ"ז לחמים עד תום), ואעפ"כ ציוה המקום להקריב בכל יום משבעת ימי המלואים איל מלואים וסל מצות.

לגבי השאלה שבכותרת,
לא צויין כאן דין מפורש [שתלוי לכאו' בפלוגתת תנאים] "אין מביאים קדשים לבית הפסול".
ומדובר בגוונא שממעט זמן אכילתו ועי"ז יוכל לבוא לידי נותר ואין מביאים.

אכן לא מדובר שם לכאו' על ביטול הבאה שבחובה לגמרי אלא על דחיה.
אבל למ"ד שאין מקריבין תודה בי"ד ניסן גם כשנאנס ולא הצליח להביא בי"ד, ועי"ז יצטרך לשרוף לחמי החמץ הקדושים כבר. ג"כ החשש מנותר [שמתחיל דינו ליום ולילה רק אחרי שחיטת הזבח] יותר גדול. לכאו' יש בזה פן של אי הבאת קרבן שבחבה בגלל זהירות מנותר.

הוה אמינא כתב:למ"ד שאין מקריבין תודה בי"ד ניסן גם כשנאנס ולא הצליח להביא בי"ג, ועי"ז יצטרך לשרוף לחמי החמץ הקדושים כבר.

כאשר אין הוא מקריב את התודה הוא פודה את הלחם ואחר כך שורפו.

ביקורת תהיה כתב:

הוה אמינא כתב:למ"ד שאין מקריבין תודה בי"ד ניסן גם כשנאנס ולא הצליח להביא בי"ג, ועי"ז יצטרך לשרוף לחמי החמץ הקדושים כבר.

כאשר אין הוא מקריב את התודה הוא פודה את הלחם ואחר כך שורפו.

לא הבנתי כוונתך ביחס לנידון. גם לדבריך אין הקרבת תודה ולחמיה ביום שעלול להביאו לנותר, ועדיף לשורפו בחמץ.

הכוונה היתה להעיר על מה שהשתמע מדבריך שבשביל שלא להביא קדשים לבית הפסול עדיף לשרוף קדשים מאשר להקריבם. ולא היא, אין שורפים קדשים, אלא מוציאים אותם לחולין ורק לאחר מכן שורפים אותם.

ביקורת תהיה כתב:במלואים נאמר: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
הלשון מורה לכאורה, כי ברי היה שיוותר מבשר המלואים ומן הלחם (וכן הדעת נותנת, שהרי אין זה כדרך הטבע שחמשה אנשים יאכלו ביום אחד בשר איל וכ"ז לחמים עד תום), ואעפ"כ ציוה המקום להקריב בכל יום משבעת ימי המלואים איל מלואים וסל מצות.

עי' במש"ח שמות כ"ט ל"ד

עושה חדשות כתב:מי שהביא קרבן ועשה כל טצדקי לא להותיר אבל לא עלתה בידו, האם עובר (באונס) על האיסור או לאו.

בפשטות נראה, כי המצוה 'לא תותירו ממנו עד בקר' היא אזהרה שלא להניח מבשר הקרבן כדי לאכלו לאחר זמנו; אבל השארות שירים מן הקרבן לאחר האכילה – דרכו של עולם הוא ואין בכך כלום, אלא שהנותר אסור באכילה לאחר זמנו וטעון שריפה. וכך הוא שיעור הכתוב: וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר כדי לאכלו למחר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר מאליו בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
דוגמא לדבר: האזהרה האמורה במן 'איש אל יותר ממנו עד בקר', שהכוונה היא שלא יצניעו מן המן לאכלו למחר. וכן פירש אבן עזרא: הטעם, שלא יותירו ממנו לאכלו מחר, רק יבטח בשם כי מחר ירד. כי אינו מצוה עליו לאכלו כולו, רק אם נשאר לו שלא יוכל לאכלו – ישליכנו מחוץ לאהלו.

סעדיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:במלואים נאמר: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
הלשון מורה לכאורה, כי ברי היה שיוותר מבשר המלואים ומן הלחם (וכן הדעת נותנת, שהרי אין זה כדרך הטבע שחמשה אנשים יאכלו ביום אחד בשר איל וכ"ז לחמים עד תום), ואעפ"כ ציוה המקום להקריב בכל יום משבעת ימי המלואים איל מלואים וסל מצות.

עי' במש"ח שמות כ"ט ל"ד

בלא"ה הרי בשנים הראשונות של בני ישראל במדבר, קשה לצייר שמספר מועט של כהנים יצליחו לאכול את כל החטאות וכו'.

בפסחים פג: מבואר דגיד הנשה השמאלי אינו נאכל לחומרא לפי רבי יהודה, וכן שמנו של גיד שנהגו בו איסור וקדושה. א"כ כל המביא קרבן הרי בהכרח יבוא להותיר. וצ"ע.

מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות קרבן פסח פרק ב הלכה ב -
...ואולם לפי הנראה מלשון רש"י בסוגיין דס"ל דאין חוששין בפסח שיבוא לידי נותר ומשו"ה מפרש דר' יוסי מתיר לשחוט על היחיד אף על גב שאינו יכול לאכול כולו ויבוא לידי נותר אף על גב דודאי לכתחלה מהדרין אבני חבורה שלא יהא נותר מ"מ אם לא מצא שוחטין על היחיד שיכול לאכול כזית ואתי עשה דפסח ודוחה נותר.

בן אליהו כתב:לכאורה תליא במחלוקת הרמב"ן ובעל המאור בעניין אישתפיך חמימי

מחלוקת הרמב"ן ובעל המאור האם כשהתינוק יחלה, הפיקוח נפש ידחה את השבת, ולא המילה, או שכבר כעת יש לנו לחשוש להא דמכשירי מילה לא דחו שבת. אבל כאן הרי כבר כעת עשה דוחה לא תעשה, אלא שיש לדון האם נחשב בעידניה.

סעדיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:במלואים נאמר: וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ. וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.
הלשון מורה לכאורה, כי ברי היה שיוותר מבשר המלואים ומן הלחם (וכן הדעת נותנת, שהרי אין זה כדרך הטבע שחמשה אנשים יאכלו ביום אחד בשר איל וכ"ז לחמים עד תום), ואעפ"כ ציוה המקום להקריב בכל יום משבעת ימי המלואים איל מלואים וסל מצות.

עי' במש"ח שמות כ"ט ל"ד

אני מביא את לשונו (קיימתי מנפשאי כשלמדתי הכתוב, וברוך שכיוונתי).

לא הזכיר שלא יותירו כמו שצוה בכל הקרבנות, פשוט שלא יוכל אחד לאוכלו, ואכילה כזה לאו מצוה, לכן אין מהנימוס להזהירן על זה. ולכאורה יתכן לומר דבבמה אין איסור להותיר. והא ששנינו בסוף זבחים הזמן שוה בבמה, היינו שאם נותר אסור לאוכלו. ותוספות כתבו בעבודה זרה דכיון שלא היו המחיצות קבועות דין במה היה להם, ולכן לא היה אסור להותיר. ובפסח שאני, שבארתי במקום אחר דדין קדשי מזבח היה במצרים שנתגלה שכינה, והוי אתי שפיר.

ועוד חשבתי, כי על פי פשוטו של מקרא, זהו הטעם דחטאת חיצונה דמילואים נשרפת, וכן הזרוע דשלמים, שהרי רק משה רבינו היה כהן יחיד, ולא יוכל לאכול כל כך הרבה, ולכן השאירו לו רק את החזה.

עושה חדשות כתב:בפסחים פג: מבואר דגיד הנשה השמאלי אינו נאכל לחומרא לפי רבי יהודה, וכן שמנו של גיד שנהגו בו איסור וקדושה. א"כ כל המביא קרבן הרי בהכרח יבוא להותיר. וצ"ע.

במנחת חינוך מצוה ח דן האם יש איסור כשמותיר שלא מחמת עצלות, עיין שם ותמצא נחת.

מקדש מלך כתב:הטעם דחטאת חיצונה דמילואים נשרפת, שהרי רק משה רבינו היה כהן יחיד, ולא יוכל לאכול כל כך הרבה.

לא מן השם הוא זה, אלא משום שחטאת כיפורים של המזבח הוא. תדע שהרי פר כיפורי המזבח שלעתיד אף הוא נשרף, כאמור ביחזקאל:

אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ, וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע קַרְנֹתָיו, וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ וְכִפַּרְתָּהוּ, וְלָקַחְתָּ אֵת הַפָּר הַחַטָּאת וּשְׂרָפוֹ בְּמִפְקַד הַבַּיִת מִחוּץ לַמִּקְדָּשׁ.

ואגב אורחא, הרי לך תחיית המתים מפורשת בנביאים.

לא היה לך לרוץ עד הנביאים, שהרי ביום השמיני גם כן נשרפה החטאת, וכבר היו אהרן ובניו כהנים.
אלא שצירפתיו לזרוע מן האיל. ולאחר מכן, כבר תרתי איתנהו ביה.

מקדש מלך כתב:ביום השמיני גם כן נשרפה החטאת.

לא הויא דומה בדומה:
הכא כפרת המזבח, התם כפרת אהרן.
הכא פר, התם עגל.
הכא קרבן צבור, התם קרבן יחיד.

עושה חדשות כתב:יש לי שאלה מאד פשוטה, ותמוה לי שלא מצאתי עליה לע"ע התייחסות מפורשת.

מה דינו של אדם החייב קרבן, אמנם ברי לו שיבוא על ידו לאיסור נותר,
וכגון שהוא מביא קר"פ, אבל ברור שלא יגמר הכל, ויעברו על 'לא תותירו'.

מביא או נמנע?

נראה בס"ד לומר בדעת הרמב"ם דחלוק בזה קרבן פסח משאר קרבנות.
לשון הרמב"ם פ"י מהל' ק"פ הי"א צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בקר, וכן בשני שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר. כלשון זה לא מצינו בשאר קרבות ונאמר בהם ברמב"ם בפ"י מהל' מעה"ק זמן אכילה שלהם. וצ"ב מה החילוק בזה בין ק"פ לשאר קרבנות.
ובכלל לשון הרמב"ם 'להשתדל' מעניין וכמעט לא מוצאים אותו בשאר מקומות כלל, ומה פיענוחו בדיוק (ובמקו"צ ציין לב' מקומות שאינן נוגעים לכאן שנאמר לשון כזה).
אמנם דוקא ממש בענין זה מצינו מקום נוסף ברמב"ם כלשון זה, והוא בפ"ב מהל' ק"פ ה"ב ויחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד שנאמר יעשו אותו, ועי' בכס"מ שם בשם ר"א בן הרמב"ם דאף דקיי"ל כתנא דשוחטין פסח על היחיד אבל לכתחילה לכו"ע ילפינן מקרא הנ"ל דאין עושין כן, והטעם מבואר במאירי פסחים צ"א ב' מפני שקרוב לבוא לידי נותר. ומבואר דין בפסח דעיקרו לאכילה ומעיקרא ממנים על הקרבן בני אכילה ובענין שיהיו ראויים לאכול הקרבן ואף אם ראויים הם משתדלין לעשותו בענין שיבוא לידי כך. ומסתבר דכמו דעושים כן מעיקרא לשחוט הק"פ בענין שיבוא לכך כך גם בהמשך בזמן אכילה ממש דודאי צריך להשתדל למעשה שלא יבוא לידי נותר, והן הן דברי הרמב"ם הנ"ל בפ"י.
ונמצא דמה שהביא הפסוקים דלא תותירו ולא ישאירו היינו רק לומר הזמן דעובר בנותר אבל מצוות ההשתדלות בדבר לא נלמד משם, דמפסוקים האלו לא רואים כלל דצריך להשתדל שלא ישאיר וכמו דלא נאמר בתודה ובשאר קרבנות אע"פ דכתיב כמעט לשון זהה (ויקרא כ"ב ל') ולשון דומה (ויקרא ז' ט"ו), דבהם נראה דאין עליו מעיקרא לחשב כלל בהקרבת הקרבן לעכב ההקרבה מחמת שלא יאכלנו בסוף [וביותר דיכול להיאכל ע"י אחרים ואף אם מצותו על הבעלים אבל להציל מנותר כל אחד שיאכל יצילנו מידי נותר (וכמו שכתבו כמה גדולי אחרונים דמצוה על הבעלים רק כזית- ואולי כזית ראשון דוקא- והדברים ידועין)].
ומבואר במה שכתב הרמב"ם 'שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר' חידוש נוסף לענין ק"פ דאף דגזרו שלא לאכול אלא עד חצות כאן בק"פ דמצווה להשתדל שלא להשאיר להיות נותר נאכל בדיעבד אף אחר חצות ודלא כבכל שאר הקרבנות דבהם כתב הרמב"ם בפ"י מהל' מעה"ק ה"ח דאין נאכלין אלא עד חצות ומשמע דאח"כ אף בדיעבד אין נאכלין, ולהנ"ל מבואר דהחילוק הוא דבפסח יש חובת השתדלות מיוחד בק"פ דמוטל ומצווה שלא להביאו לידי נותר ולכן לא נכלל בכלל גזירתן בדיעבד כנגד מצוות השתדלות הנ"ל משא"כ בשאר קרבנות דבכלל הגזירה אף בדיעבד להשאיר בשוא"ת ולא לאוכלן [ואולי לכן לא כתב הרמב"ם בהל' מעה"ק שם זמן אכילה של הק"פ אע"פ דלענין מקומות אכילה כתבו בהלכה ה', דכיון דאח"כ כותב דגזרו בכולם שלא לאכול אחרי חצות ואף בדיעבד ופסח אינו בכלל לכן לא כתבו שם כלל].

'דרך פקודיך' (דינוב) מצוה ח:

ויותר מזה אני מסתפק, אפשר על הלאו לחודיה ג"כ לא העמידו דבריהם, ואפילו יצא ידי חובת אכילה בכזית קודם חצות – אוכל אחר חצות כדי שלא יעבור על הלאו, וגזירת חכמים לא מהני רק אהא דמיקרי עבריין כשהניח מהפסח עד אחר חצות, וכמו שהוא מדת הרמב"ם בק"ש דקורא כל הלילה רק דמקרי עבריין. וכן מסתבר.
ולי נראה דגם דעת הרמב"ם כן הוא, דהנה פסק כן בק"ש דתיקנו חכמים ג"כ עד חצות כדי להרחיק את האדם וכו', ואעפ"כ פסק אם עבר ואיחר וקרא יצא י"ח עד עלות השחר (רק דמיקרי עבריין עובר על ד"ח), ורואה אני בכאן שהדברים ק"ו (שכן איחור קריאת שמע פשיעה היא, ואיחור אכילת הפסח לאו פשיעה היא ע"ש). זה מה שנראה לפע"ד.

ביקורת תהיה כתב:'דרך פקודיך' (דינוב) מצוה ח:

ויותר מזה אני מסתפק, אפשר על הלאו לחודיה ג"כ לא העמידו דבריהם, ואפילו יצא ידי חובת אכילה בכזית קודם חצות – אוכל אחר חצות כדי שלא יעבור על הלאו, וגזירת חכמים לא מהני רק אהא דמיקרי עבריין כשהניח מהפסח עד אחר חצות, וכמו שהוא מדת הרמב"ם בק"ש דקורא כל הלילה רק דמקרי עבריין. וכן מסתבר.
ולי נראה דגם דעת הרמב"ם כן הוא, דהנה פסק כן בק"ש דתיקנו חכמים ג"כ עד חצות כדי להרחיק את האדם וכו', ואעפ"כ פסק אם עבר ואיחר וקרא יצא י"ח עד עלות השחר (רק דמיקרי עבריין עובר על ד"ח), ורואה אני בכאן שהדברים ק"ו (שכן איחור קריאת שמע פשיעה היא, ואיחור אכילת הפסח לאו פשיעה היא ע"ש). זה מה שנראה לפע"ד.

נוקט שם בדעת הרמב"ם בכל הקרבנות דבדיעבד נאכל עד הבוקר אך הוסיף סברא מיוחדת לענין פסח כשברשות מצוה איחר כדי שיהא נאכל על השובע.
אמנם שו"ר דהרבה אחרונים, השאג"א בסי' ד' והמנ"ח מצוה ו' ולקוטי הלכות זבחים נ"ז נקטו בדעת הרמב"ם דאף בדיעבד לא נאכל אחר חצות הן בק"פ והן בשאר קרבנות, ובאמת לשון הרמב"ם כמעט שוה בדבריו בפ"י מהל' מעה"ק ה"ח לענין שאר קרבנות ובדבריו בפ"ח מהל' ק"פ הט"ו [עי' ספר המפתח שם דמציין לאחרונים הנ"ל ועוד], וקשה לחלק ביניהם ודלא כמו שכתבנו אתמול.
אך לפי זה צ"ע לשון הרמב"ם הנ"ל דכתב 'וצריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בוקר' דהרי חייב להשתדל שלא ישאיר עד חצות דאם נשאר עד חצות הרי בע"כ בא לידי נותר בבוקר, ונצטרך לדחוק דכוונתו על הדין דאורייתא [ונמצא דזה דין דאורייתא להשתדל ע"ז וכמו דלא נשחט על היחיד מחמת חשש דלא יתאכל וכנ"ל],ואולי כ"כ מחמת המשך דבריו דכתב ואם השאיר ממנו וכו' עובר בל"ת ולכן נקט עיקר דין זה לפי צורתו מטעם דאורייתא.

בענין אם עשו חז"ל סייג לק"פ לאכול רק עד חצות או דשאני פסח משאר קרבנות עי' ברכות ט' א' וברשב"א וריטב"א פנ"י וצל"ח שם, דמשמע מעיקר הקושיא בגמ' דמדמה פסח ושאר קדשים דע"כ שוים אף דנחית להמפרשים הנ"ל לחלק, ובפרט בפנ"י כתב ב' סברות לחלק 'דבפסח לא ניתן לגזור לעקור עיקר מצותה מן התורה וגם כיון שאינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל ג"כ אלא על השובע משו"ה לא שייך לעשות סייג כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול', ובצל"ח כתב סברא דבני חבורה זריזין הם ולא צריכים לסייג וכמו בהקטר חלבים [ועיי"ש לענין אכילת קדשי קדשים דאף דכהנים זריזין כיון דצריכים לגזור בתודה לא רצו להקל בק"ק יותר מקק"ל], אמנם נקט בדעת הרמב"ם דגזרו אף בדיעבד וקשה לו למה במצה פסק הרמב"ם דנאכל כל הלילה ולא גזר.
[איך שיהיה כל זה בנידון המשני שכתבנו, אבל על עיקר הענין של אשכול זה ובנכתב בזה לחלק בין ק"פ לשאר קרבנות לא השתנה כלום].

העירני חכ"א בהא דתנן בפסחים "שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב האיצטבא" ופירשו בגמ' ד"מתוך שהיו מרובות נפסלות בלינה", ולכאו' איך ראוי לעשות פרסום מדי שנה בשנה לדבר כזה שהוא בא ע"י עבירת לאו דאו', ולמה לא טרחו חלף זאת לעשות תיקון גדול שלא יבוא לידי נותר. ויל"פ.

נותר – דבר שבהוה היה במקדש, כדמשמע מהא דתניא בשלהי מקום שנהגו:

וְעוֹד צָוְחָה הָעֲזָרָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְקַאי, וִימַלֵּא כְּרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי: שֶׁהָיָה אוֹכֵל שְׁלשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים, וְשׁוֹתֶה שְׁלשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן, וְאוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה. אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַּאי לֹא נִמְצָא נוֹתָר בַּמִּקְדָּשׁ.

וכבר נתבאר למעלה, כי גדר אזהרת 'לא תותירו ממנו עד בקר' היא שלא להניח מבשר הקרבן כדי לאכלו לאחר זמנו; אבל השארוּת שירים מן הקרבן לאחר האכילה – דרכו של עולם הוא ואין בכך כלום.

בגליון תורת חיים לפ' אמור (מתורתו של בעל החו"ב) כתב כך: יש להסתפק מי שחייב קרבן אם בנדר אם מן הדין, ובידוע דע"כ ישאר נותר אם יביאנו כיום, אם חייב או אם רשאי להביאו, ומפסח אין ראיה, דתחלת מצותו דע"כ ישארו עצמות שיש בהם מח, ולעולם לא ימלט מזה, ואין לך אנוס גדול מזה, וגם יש בו חיוב כרת, ועי' מ"ש פסחים פ"ט א' דכל שיכול לאכול כזית שוחטין עליו כדמשמע ברש"י צ"א א', ונראה דאם בשהייתו יעבור בבל תאחר, דאין לו לדחות הבאת הקרבן.