פורום אוצר החכמה

כתיב בפ' ראה: כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך.

ופירש"י: אשר לא ידעת אתה ואבותיך - דבר זה גנאי גדול הוא לך שאף האומות אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזהו אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך.

ולכאו' ק' למה גנאי גדול הוא לניסת, והלא אין כאן חטא ועוון אלא אצל המסית.

ונתעוררתי לדון בדבר חדש, דדין מסית הוא דוקא באופן שיש חשש (ואפילו צד רחוק) שהניסת אכן יתפתה רח"ל לעבוד אלוהים אחרים וכו', אבל אם בא להסית את משה רבינו (ומשה שבכל דור...), ל"ש בזה דין מסית.

וא"כ שפיר אמרי' 'גנאי גדול הוא לך'... (ורק יל"ע אטו הגנאי הוא רק משום מסורת אבות, ולא משום עצם חומרא דע"ז).

וראיה לדברי, דברוקח עה"ת כ' דאזהרתו של מסית היא - "לפני עיור לא תתן מכשול". וכ"כ עו"ר.

והדבר פשוט דהמושיט כוס יין לנזיר צדיק ואין שום חשש שיבוא לשתות, ודאי לא עבר על כלום. וא"כ הכא נמי.

מה דעתכם?

שו"ר מש"כ הר"י פערלא, ז"ל -

...עוד נראה ראיה לזה מדאמרינן (בפרק ארבע מיתות ס"ג ע"ב) דאזהרה למסית נפק"ל מדכתיב וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו וגו' עיין שם. והדבר קשה דתיפוק ליה מקרא דלפני עור לא תתן מכשול דאין לך נותן מכשול יותר ממסית לעבוד ע"ז. וכבר עמד בזה בחות יאיר (סי' קס"ו). ומה שרצה שם לתרץ בזה כבר חזר ודחה הוא גופיה בהשמטות והניח בצ"ע עיין שם. אבל לפמש"כ דליכא עבירת לאו דלפני עור אלא במכשול ולא בנתינת מכשול גרידא אתי שפיר בפשיטות. דהרי המסית חייב אף על פי שלא שמע אליו הניסת ולא עבד ע"ז. כמפורש בקרא ובמתניתין (דפרק ארבע מיתות ס"ז ע"א). וכ"כ הרמב"ם (ריש פ"ה מה' ע"ז) עיין שם. והרי בזה ליכא אזהרת לפני עור לא תתן מכשול. כיון דאכתי לא נכשל העור. להכי הוכרח להביא אזהרת מסית מקרא אחרינא...

אבל עדיין אולי יש מקום לומר כדברי הנ"ל, שבאופן שאין שום חשש הסתה, אין לו דין מסית.

עושה חדשות כתב: לפי הסוברים שעובר דוקא אם שתה, האם זה גדר של ספק דאו' לחומרא, (ומצטרף לס"ס בגוונא שהוא רק ספק נזיר), או שהתורה חייבה לחוש לזה בודאות. (דאל"ה, הרי ספד"א מדאו' לקולא לשי' הרמב"ם).

אתמול חשבתי בזה. ונראה לי כי האיסור הוא נתינת מכשול, דהיינו הכנסת חבירו למצב בו הוא עלול להכשל. ואף שאם לא נכשל התברר למפרע כי לא היה זה מכשול, אך כל עוד לא התברר - עדיין הוא בכלל נתינת מכשול ועליו לחוש אף אם נאמר ספד''א מה''ת לקולא.
ויש להשוות לנתינת מכשול פיזי בפני עיוור, שאף שאם למעשה הלך העיוור בדרך אחרת/עבר ס''מ ספורים מן המכשול אין לחייבו במאום, עדיין - כל עוד לא התבררה המציאות, הרי הוא מוגדר כנותן מכשול.
ונראה כי זהו דעת אלו הסוברים כי איסור ייחוד בהמתו עם נכרי הוא לכתחילה, ובדיעבד לא חיישינן לרביעה.

ר' ירוחם כתב במפורש שאם אדם יסית את החפץ חיים. חשיב מסית.

ואולי הטעם שעצם שמיעה של הסתה מקרר גם אם לא יגיע למעשה.

כונת רש"י שהדבר שאליו מסיתך המסית הוא גנאי גדול לך. ולא עצם ההסתה.

ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. מאי נ"מ שמאוסים וכו', וכי לא סגי באיסור ע"ז גרידא.
ופשוט שלק"מ, לא כאן ולא שם. [ובפרט שמדובר בחומש דברים].

אפשר לומר שהחיסרון הוא בחוסר החינוך של המוסת במסית ובכך גורם למסית להסית והרי הוא נותן מכשול בפניו כשלא חינכו, ודוחק.