פורום אוצר החכמה

פורסם באחד המקומות שהגר"ד לנדו נסתפק
האם כששותה מחמת שיבש בגרונו נקרא שותה לצמאו
והוא אכל סוכר לצאת מידי ספק
והנה יש לדון מזה בתרי אנפי
הא. האם יבש מיקרי לצמאו
הב. האם מספיק שגרונו יבש להגדירו כהנאת גרונו והאם מספיק הנאת גרונו כדי לחייב במים (ולכאורה מ"ש משאר משקים ודילמא מצטרף עם מיזן זיין וצ"ע מסברא ועיין רא"ה על סוגיית שותה מים לצמאו)
עיין מ"ב ר"ד ס"ק מ שכתב דאם יש לו הנאה בחיך ודאי צמא ועיין מה שכתב בשעה"צ מקור לזה מהא דהחילוק בין שאר משקים למים הוא שאין הנאה ומסיים שצריך ברכה כיון דמוכך דודאי צמא (וצ"ע אמאי צריך שיהיה צמא ואולי אה"נ רק היה קשה לו הלשון לצמאו ואינו משמע שם וצ"ע)
עכ"פ מבואר במ"ב דלא יתכן שיהיה הנאת גרונו בלי צמאו
מה דעתכם

גם אני הסתפקתי בזה
נראה לי שיש לחלק בין אם מרגיש יבש ואז בשתיית המים חולפת הרגשת היבשות אז הוא נהנה ודינו כשותה לצמאו אבל אם הוא שותה כי חם ויבש ואמרו לו שחשוב לשתות אך אינו מרגיש הנאה מהשתיה אז לכאורה א"צ לברך והיה מעשה שסיפר רופאו של הגר"מ אליהו זצ"ל שהורה הרופא לרב בתשעה באב כשהרב היה חולה לשתות והרב שתה מים בלי ברכה והסביר לרופא שזה משום שלא נהנה מהשתיה ושתה רק בגלל הוראת רופא

לגוף השאלה במ"ב דרשו הביאו בשם הגרי"ש שהורה למרצה שצריך ללחלח גרונו שאינו חייב לברך

כדכד כתב:גם אני הסתפקתי בזה
נראה לי שיש לחלק בין אם מרגיש יבש ואז בשתיית המים חולפת הרגשת היבשות אז הוא נהנה ודינו כשותה לצמאו אבל אם הוא שותה כי חם ויבש ואמרו לו שחשוב לשתות אך אינו מרגיש הנאה מהשתיה אז לכאורה א"צ לברך והיה מעשה שסיפר רופאו של הגר"מ אליהו זצ"ל שהורה הרופא לרב בתשעה באב כשהרב היה חולה לשתות והרב שתה מים בלי ברכה והסביר לרופא שזה משום שלא נהנה מהשתיה ושתה רק בגלל הוראת רופא

תמוה מאוד דהוא נגד שו"ע מפורש בסימן ר"ד סעיף ט
(ועיין מ"ב ושעה"צ על סעיף ח בהג"ה)

ברלינר כתב:לגוף השאלה במ"ב דרשו הביאו בשם הגרי"ש שהורה למרצה שצריך ללחלח גרונו שאינו חייב לברך

כדכד כתב:גם אני הסתפקתי בזה
נראה לי שיש לחלק בין אם מרגיש יבש ואז בשתיית המים חולפת הרגשת היבשות אז הוא נהנה ודינו כשותה לצמאו אבל אם הוא שותה כי חם ויבש ואמרו לו שחשוב לשתות אך אינו מרגיש הנאה מהשתיה אז לכאורה א"צ לברך והיה מעשה שסיפר רופאו של הגר"מ אליהו זצ"ל שהורה הרופא לרב בתשעה באב כשהרב היה חולה לשתות והרב שתה מים בלי ברכה והסביר לרופא שזה משום שלא נהנה מהשתיה ושתה רק בגלל הוראת רופא

תמוה מאוד דהוא נגד שו"ע מפורש בסימן ר"ד סעיף ט
(ועיין מ"ב ושעה"צ על סעיף ח בהג"ה)

אשמח אם יבאר מר את תמיהתו ומה מהדברים שכתבתי הוא נגד השו"ע?

נראה שכל חשקה+צורך למים שבאה מהרגשת הגוף הרי היא צמאון. (להרטיב את הגרון כמרצה וכדו' אינו חשקה וצורך אמיתיים למים שכן אין לו צורך במים אלא שגרונו לא יכאב).

אש משמים כתב:נראה שכל חשקה+צורך למים שבאה מהרגשת הגוף הרי היא צמאון. (להרטיב את הגרון כמרצה וכדו' אינו חשקה וצורך אמיתיים למים שכן אין לו צורך במים אלא שגרונו לא יכאב).

חנקתיה אומצא יש לו צורך אמיתי והרגשה בגוף שהוא צריך מים כדי להעביר האומצא ואעפ"כ מפורש בזה לא לברך

כדכד כתב:

אש משמים כתב:נראה שכל חשקה+צורך למים שבאה מהרגשת הגוף הרי היא צמאון. (להרטיב את הגרון כמרצה וכדו' אינו חשקה וצורך אמיתיים למים שכן אין לו צורך במים אלא שגרונו לא יכאב).

חנקתיה אומצא יש לו צורך אמיתי והרגשה בגוף שהוא צריך מים כדי להעביר האומצא ואעפ"כ מפורש בזה לא לברך

להעביר דבר אינו מצריך מים באמת, אלא רק כדי שהדבר לא יהיה, וכמו שכתבתי לגבי מרצה המרטיב גרונו.

כדכד כתב:

ברלינר כתב:לגוף השאלה במ"ב דרשו הביאו בשם הגרי"ש שהורה למרצה שצריך ללחלח גרונו שאינו חייב לברך

כדכד כתב:גם אני הסתפקתי בזה
נראה לי שיש לחלק בין אם מרגיש יבש ואז בשתיית המים חולפת הרגשת היבשות אז הוא נהנה ודינו כשותה לצמאו אבל אם הוא שותה כי חם ויבש ואמרו לו שחשוב לשתות אך אינו מרגיש הנאה מהשתיה אז לכאורה א"צ לברך והיה מעשה שסיפר רופאו של הגר"מ אליהו זצ"ל שהורה הרופא לרב בתשעה באב כשהרב היה חולה לשתות והרב שתה מים בלי ברכה והסביר לרופא שזה משום שלא נהנה מהשתיה ושתה רק בגלל הוראת רופא

תמוה מאוד דהוא נגד שו"ע מפורש בסימן ר"ד סעיף ט
(ועיין מ"ב ושעה"צ על סעיף ח בהג"ה)

אשמח אם יבאר מר את תמיהתו ומה מהדברים שכתבתי הוא נגד השו"ע?

עינתי במקורות המדויקים שציין אליהם הרב ברלינר ומזה הבנתי שלא פרשתי את דבריי נכון.
מהסיפור שסיפרתי על הגר"מ אליהו זצ"ל שלא בירך על המים ששתה בתשעה באב בהוראת רופא היה אפשר להבין בטעות שלא בירך משום ששתה ביום האסור בשתיה וכפי הנראה כך הוא הבין ולכן הקשה שמי שצריך לשתות בזמן האיסור מפני פקו"נ צריך לברך.
אך לא לזאת היתה כוונתי. כוונתי היתה שכיוון ששתה מים ולא הרגיש שהוא צמא אז לא נהנה מהמים ומה ששותה בהוראת רופא דינו כשותה מים כדי להעביר האומצא שבגרונו ולא כשותה לצמאו

ראיתי שהרב נבנצל בהערותיו למשנה ברורה מתיחס לנידון דומה לזה שהועלה בתחילה וכותב שנחלקו פוסקי דורנו בזה ושלדעתו יברך כי הברכות תקנו על השלמת צרכי הגוף ואם הגוף צריך את המים כדי שלא יתיבש אז נחשב הנאת הגוף

אולי צ"ל שכוונתו למש"כ לעיל שצריך חשק+צורך בשתיה. דהא מי ששותה מחמת ציווי הרופאים שיודעים שצריך זה לגופו אך אינו חושק בכך כלל וודאי לא יברך, לא?

אש משמים כתב:אולי צ"ל שכוונתו למש"כ לעיל שצריך חשק+צורך בשתיה. דהא מי ששותה מחמת ציווי הרופאים שיודעים שצריך זה לגופו אך אינו חושק בכך כלל וודאי לא יברך, לא?

עיי"ש ותראה אם אפשר להעמיס זאת בכוונתו
לענ"ד דברי מר נכונים לדעת הגר"מ אליהו זצ"ל במעשה שהבאתי אך אינם נכונים לפום ריהטא בהנת הרב נבנצל המציין בעצמו שיש מחלוקת בזה

viewtopic.php?f=7&t=2450&p=17286&hilit= אשכול שדן בענין.

השותה מים כי רוצה להרבות בנוזלים כדי שלא להתייבש אך אינו באמת צמא אלא הרגיל את עצמו למשטר שתיה האם זה כשותה מים לצמאו ומברך שהכל או לא?

בשו"ת המורים בקשת הביא בשם הגר"מ אליהו והרב נבנצל שיברך, כי בסופו של דבר, יש הנאה לגוף מכך, גם אם השותה אינו יודע זאת. בשם הגר"ד ליאור הובא שלא יברך.