במשנה ברורה תקלב סעיף ב כתב לאיסור ולא הביא חולק בזה, וז"ל:
"ביו"ט אסור אפילו לשתות דבר שהוא משום רפואה גזירה אטו שחיקת סממנים [מ"א ופמ"ג]"
ובאמת לא נתפרש דין זה בפוסקים הראשונים, ויסוד הכרעת האיסור היא מדקדוק המגן אברהם בלשון השוע לעניין חוה"מ.
אמנם כאמור המ"ב נקט בפשיטות לאסור.
הופתעתי לראות במהדורת דרשו (ח"ה דף 255) שהביאו שדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל להקל במקום צורך גדול, והמקור בספר אשרי האיש.
כיון שאיני מוצא ספר זה באוצר או ברשת, אבקש ממי שיודע האם אמת נכון הוא ומה טעם הדבר.
יישר כח