פורום אוצר החכמה

נכנס דוא"ל דחוף: א' נתחייב מיתה ויכול לברוח מהב"ד אי מותר לו לברוח או לא כיון שגם עליו המצוה של ובערת הרע מקרבך?

מה כל כך דחוף, האם בי"ד כבר גמרו את דינו?
יעויין שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' ס"א.

לפום ריהטא נראה שחייך קודמים כו' ופיקוח נפש שלו דוחה את כל המצוות

לפו"ר חייב-מיתה לא חש כל כך אמצוות 'ובערת', ומיגו דחשיד אחיוב חמור חשיד נמי אחיוב קל.
עתה ראיתי שדברי הצמ"י נסתרים מרש"י מפורש בסנהדרין עב ע"ב ד"ה לאיתויי (אם כי יש לצדד שהחיוב הוא על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד), וכן העלה החו"י בסי' קמו. ואם כן לכאורה החיוב גם עליו.

ויש על כגון זה דברים מפורסמים ביעב"ץ (וחלקו עליו הבאים אחריו)

א' זעירא כתב:לפו"ר חייב-מיתה לא חש כל כך אמצוות 'ובערת', ומיגו דחשיד אחיוב חמור חשיד נמי אחיוב קל.
עתה ראיתי שדברי הצמ"י נסתרים מרש"י מפורש בסנהדרין עב ע"ב ד"ה לאיתויי (אם כי יש לצדד שהחיוב הוא על הציבור ולא על כל יחיד ויחיד), וכן העלה החו"י בסי' קמו. ואם כן לכאורה החיוב גם עליו.

ובמקרה שהוא חזר בתשובה?

דרומי כתב:לפום ריהטא נראה שחייך קודמים כו' ופיקוח נפש שלו דוחה את כל המצוות

בלי להתייחס לעצם הסברא, הרי נחשב לגברא קטילא, ונחלקו האחרונים אם פיקוח נפש דגברא קטילא דוחה את השבת.

אולי מדברי הגרע''א ז"ל המצו''ב, והוא מגליון מכות ה' א', יש ללמוד שאחר פסק בי''ד יש חיוב גם על הנידון עצמו.

במנחת אלעזר ח"א סי' יח אות ד כ' דאם יודע שבאמת חייב אסור לו לברוח ואם יודע בעצמו ששקר העידו עליו נראה שנשאר בצ"ע אי מותר לברוח וע"ע שם במנח"א שם סי' עג ובח"ב סי' נג ובח"ד סי' נ

מצות "ובערת הרע מקרבך" שייכת במי שישאר לאחר ביעור הרע, ולא ברע עצמו שלעולם לא יוכל לבער את עצמו מקרבו כמובן.
מה שנשאר זה עצם מצות ההריגה, וזה מוטל רק על בי"ד ולא עליו.
ומ"מ לברוח נראה שאסור לו, כשם שאסור לאדם אחר להבריח אותו מבי"ד, ולא דמי לזמרי דאילו נהפך והרגו לפנחס היה פטור, דדין רודף שאני, ומי שהרג שליח בי"ד שבא להרגו ודאי נהרג עליו, ופשוט.
אך יש לדון אם מותר לו להרוג את עצמו כיון שנגזר עליו דין מיתה בבי"ד, ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מג) שאפי' בלי גמר דין אפשר שמותר לו להרוג את עצמו, אלא שדבריו שם תמוהים וכל הפסוקים דחאוהו מהלכה, ועי' בספר תורת העובר שי"ל עתה (עמ' שנט ואילך) שהאריך בזה. ומ"מ במי שנגמר דינו יתכן שיש מקום להקל יותר, ולמעשה צ"ע.

רק היעב"ץ

ומ"מ דחו הפוסקים דעה זו כנ"ל, ואין לדרוש בענין זה ברבים מפני הסכנה, ולכן אשים קנצי למילין.

לכתוב בספר לא נקרא בפרהסיא
וראי' דהגמ' מנחות צט: אומר דיוצא מצות ת"ת בק"ש שחרית וערבית ודבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. ומ"מ זה נא' בגמ'

לענ"ד הסברא נוטה שאין עליו כל חיוב ואדרבה הוא חייב להשתדל להציל עצמו, וכמו שכתבתי לעיל.

ומה שהעירו שנחשב גברא קטילא, לכאורה אינו, שהרי כל רגע יכול להיות שיוזמו עדיו או שילמד על עצמו זכות כו'.

ואחדד את הענין בשאלה פשוטה: מי שנידון למיתה ונתבייש בזה ונעשתה לו עגמ"נ גדולה עד שאיבד טעם בחייו כו', ועתה לפתע צצה לו סברא שיכול לאומרה בפני הדיינים ועי"ז להציל את חייו, אך מצד הרגש הוא כבר איבד טעם כנ"ל - האם יהיה מותר לו לשתוק ולא ללמד על עצמו את הזכות? או שייחשב כמאבד עצמו לדעת?

וכ"ז מצד הסברא כי לא הספקתי לעיין בהמ"מ שציינו

בדבר תורה אבראהאם שמות עמ' סד כותב שדן במ"א בשאלה זו. אולי יש למישהו גישה לדבריו שם.

דרומי כתב:ומה שהעירו שנחשב גברא קטילא, לכאורה אינו, שהרי כל רגע יכול להיות שיוזמו עדיו או שילמד על עצמו זכות כו'.

זו גמרא מפורשת שמי שנגמר דינו הוא גברא קטילא (סנהדרין עא, ב ועוד), ועל נדון זה גופא נחלקו אחרונים אם מותר להצילו שבת.

אפרים זלמן כתב:אולי מדברי הגרע''א ז"ל המצו''ב, והוא מגליון מכות ה' א', יש ללמוד שאחר פסק בי''ד יש חיוב גם על הנידון עצמו.

עי' שי' רש"ר שם ס"ק רל"ו שהביא ראי' הנ"ל מדברי רע"א ונתקשה בזה דפשיטא לי' דליכא חיוב עליו

דרומי כתב:לענ"ד הסברא נוטה שאין עליו כל חיוב ואדרבה הוא חייב להשתדל להציל עצמו, וכמו שכתבתי לעיל.

ומה שהעירו שנחשב גברא קטילא, לכאורה אינו, שהרי כל רגע יכול להיות שיוזמו עדיו או שילמד על עצמו זכות כו'.

ואחדד את הענין בשאלה פשוטה: מי שנידון למיתה ונתבייש בזה ונעשתה לו עגמ"נ גדולה עד שאיבד טעם בחייו כו', ועתה לפתע צצה לו סברא שיכול לאומרה בפני הדיינים ועי"ז להציל את חייו, אך מצד הרגש הוא כבר איבד טעם כנ"ל - האם יהיה מותר לו לשתוק ולא ללמד על עצמו את הזכות? או שייחשב כמאבד עצמו לדעת?

וכ"ז מצד הסברא כי לא הספקתי לעיין בהמ"מ שציינו

פשוט שהסברא כמוך במקום שהוא יודע שהוא פטור, וביותר לפי הרמב"ן [דברים פרק י"ט פסוק י"ט] שכתב שכל עוד שלא בצעו את הדין והרגו את האיש, לא מוכרח שהדין אמת. [ולכאורה יהיה מקום לדון מה המקרה האם האיש חושב שהעדים שקרנים או שחושב שבדין הב"ד טועים.]

סגי נהור כתב:

דרומי כתב:ומה שהעירו שנחשב גברא קטילא, לכאורה אינו, שהרי כל רגע יכול להיות שיוזמו עדיו או שילמד על עצמו זכות כו'.

זו גמרא מפורשת שמי שנגמר דינו הוא גברא קטילא (סנהדרין עא, ב ועוד), ועל נדון זה גופא נחלקו אחרונים אם מותר להצילו שבת.

זה רק לגבי אחרים שהם סומכים על העדים, לא לגבי עצמו שהוא יודע שהם שקרנים והוא פטור. ולגבי עצמו ברור שאינו גברא קטילא.

שערי חכמה כתב:מצות "ובערת הרע מקרבך" שייכת במי שישאר לאחר ביעור הרע, ולא ברע עצמו שלעולם לא יוכל לבער את עצמו מקרבו כמובן.
מה שנשאר זה עצם מצות ההריגה, וזה מוטל רק על בי"ד ולא עליו.
ומ"מ לברוח נראה שאסור לו, כשם שאסור לאדם אחר להבריח אותו מבי"ד, ולא דמי לזמרי דאילו נהפך והרגו לפנחס היה פטור, דדין רודף שאני, ומי שהרג שליח בי"ד שבא להרגו ודאי נהרג עליו, ופשוט.
אך יש לדון אם מותר לו להרוג את עצמו כיון שנגזר עליו דין מיתה בבי"ד, ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מג) שאפי' בלי גמר דין אפשר שמותר לו להרוג את עצמו, אלא שדבריו שם תמוהים וכל הפסוקים דחאוהו מהלכה, ועי' בספר תורת העובר שי"ל עתה (עמ' שנט ואילך) שהאריך בזה. ומ"מ במי שנגמר דינו יתכן שיש מקום להקל יותר, ולמעשה צ"ע.

אדם שחייבוהו ב"ד וברח חמור טפי עונשו וכמו שמבואר בסנהדרין דף מ"ה תוס' ד"ה משום דהוי.

אבןטובה כתב:נכנס דוא"ל דחוף: א' נתחייב מיתה ויכול לברוח מהב"ד אי מותר לו לברוח או לא כיון שגם עליו המצוה של ובערת הרע מקרבך?

הצד שחייב לשאר בב"ד וליהרג זה משום שהוא חייב מיתה על העבירה. ולא משום "ובערת הרע" שהוי מצווה על הב"ד.

יזל מדליו כתב:

סגי נהור כתב:

דרומי כתב:ומה שהעירו שנחשב גברא קטילא, לכאורה אינו, שהרי כל רגע יכול להיות שיוזמו עדיו או שילמד על עצמו זכות כו'.

זו גמרא מפורשת שמי שנגמר דינו הוא גברא קטילא (סנהדרין עא, ב ועוד), ועל נדון זה גופא נחלקו אחרונים אם מותר להצילו שבת.

זה רק לגבי אחרים שהם סומכים על העדים, לא לגבי עצמו שהוא יודע שהם שקרנים והוא פטור. ולגבי עצמו ברור שאינו גברא קטילא.

אם הוא עצמו יודע שהוא פטור לא איריא.

דרומי כתב:לפום ריהטא נראה שחייך קודמים כו' ופיקוח נפש שלו דוחה את כל המצוות

לדבריך יוצא שיש חיוב גמור לברוח וזה ממש לא הגיוני.

אני מסכים אתך שזה לא הגיוני. אבל גם הצד השני נראה לי לא הגיוני. וצריך לחפש ולמצוא את הגדר המדוייק.

הטיעון שלך לא הגיוני מפני שאין כזה טיעון בתורה "פיקוח הנפש שלך". אם יש כאן בעיה של פיקוח נפש, אז אסור גם לבי"ד להורגו משום פיקו"נ. ואם נחשב לגברא קטילא מדין תורה ומותר להורגו אין לו שום היתר של "פיקוח הנפש שלך".
זה נשמע יותר כמו טענה רגשית, ורגשית אתה צודק שנכון לו יותר לברוח מאשר להיהרג.

השתכנעתי.

ועדיין צריך עיון.

בדברי יעב"ץ הנזכרים לעיל לענין ממזר
יש גם יעב"ץ בח"ב סי' ט' לענין שבועת שקר ברוצח במזיד לפטור עצמו מעונש ערכאות
ועיין עוד במחנה חיים ח"ג סי' ע'

לפי משל בית האסורים של השערי תשובה. אם הוא לא בורח מגיע לו מלקות על זה שלא ברח.

שערי חכמה כתב:מצות "ובערת הרע מקרבך" שייכת במי שישאר לאחר ביעור הרע, ולא ברע עצמו שלעולם לא יוכל לבער את עצמו מקרבו כמובן.
מה שנשאר זה עצם מצות ההריגה, וזה מוטל רק על בי"ד ולא עליו.
ומ"מ לברוח נראה שאסור לו, כשם שאסור לאדם אחר להבריח אותו מבי"ד, ולא דמי לזמרי דאילו נהפך והרגו לפנחס היה פטור, דדין רודף שאני, ומי שהרג שליח בי"ד שבא להרגו ודאי נהרג עליו, ופשוט.
אך יש לדון אם מותר לו להרוג את עצמו כיון שנגזר עליו דין מיתה בבי"ד, ועי' בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סי' מג) שאפי' בלי גמר דין אפשר שמותר לו להרוג את עצמו, אלא שדבריו שם תמוהים וכל הפסוקים דחאוהו מהלכה, ועי' בספר תורת העובר שי"ל עתה (עמ' שנט ואילך) שהאריך בזה. ומ"מ במי שנגמר דינו יתכן שיש מקום להקל יותר, ולמעשה צ"ע.

בכתובות קג: איתא, "ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב, ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא"
ובשיטה מקובצת הביא ירושלמי שהכובס חילל שבת, וכתב:

והשתא ניחא, שהרג הכובס את עצמו מדעת, משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו, ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית, דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים. תוספות:

והוא ממש כשיטת היעב"ץ.