פורום אוצר החכמה

כתב במשנה ברורה סי' כ"ה ס"ק י"ד
בשעת ק"ש ותפלה - ר"ל לכל הפחות בשעת ק"ש ותפלה וכדלקמן בסימן ל"ז ס"ב ואמרינן בגמרא כל הקורא ק"ש בלי תפלין הרי הוא כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ח"ו ופירשו בתוספות לפי שאומר וקשרתם לאות וגו' ואין קושר ואף שבדיעבד יצא ידי ק"ש מ"מ יש לו עבירה מצד אחר שמראה על עצמו שאין רוצה לקיים רצון הש"י וזהו עדות שקר שמעיד על עצמו ויש עוד פי' אחר עיין בלבוש. וכתב בספר חרדים דמזה נלמוד כשאומר ואהבת את ד' וגו' יראה להכניס אהבת הש"י בלבו שלא יהיה כדובר שקר ח"ו...

לפי זה, האם צריך להקפיד גם:
א. שהבעל קורא הקורא את קריאת התורה - יקיים את אותה מצוה באותה שעה שקורא בתורה מצוה כלשהי? (לדוגמא: להכניס אהבת השם בליבו כאשר קורא בתורה פרשה ראשונה בקריאת שמע)
ב. שהשומע כעונה - גם הוא יקיים את המצוה באותה שעה?
ג. שהקורא שניים מקרא ואחד תרגום - יקיים באותה שעה את המצוה שקורא?
ד. ומה עם הלומד גמרא, הלכות בשו"ע, מוסר, והדורש דרשות וכו' וכו'

ועוד הרהור להפך מזה: במקום שלא יכול לקיים שניהם, למה לא אמרינן בזה "כל העוסק במצוה פטור מן המצוה"? (קשה לו, גם להכניס אהבת ה' בליבו וגם לקיים מצות קר"ש ביראה ורתת ומדקדק באותיותיה וגם לקבל על עצמו עול מלכות שמים ולהיות נהרג על קידוש השם)

לכאורה הדין שלא יהיה כמעיד עדות שקר הוא רק בתפילה שאומר הדברים לתוכן שלהם ויש לו לכוון בדבריו אך בקריאת התורה אין דין כוונה שצריך לכוון במה שאומר אלא יש רק דין לעשות דין חכמים ולקרוא בתורה ותו לא לכן אין בזה עדות שקר שכן אינו מעיד כלל משא"כ בתפילה שכל מילה שמוציא מפיו צריך לכוון במשמעותה והרי הוא עומד לפני המלך והאיך יוציא דבר שקר מפיו.

אש משמים כתב:לכאורה הדין שלא יהיה כמעיד עדות שקר הוא רק בתפילה שאומר הדברים לתוכן שלהם ויש לו לכוון בדבריו אך בקריאת התורה אין דין כוונה שצריך לכוון במה שאומר אלא יש רק דין לעשות דין חכמים ולקרוא בתורה ותו לא לכן אין בזה עדות שקר שכן אינו מעיד כלל משא"כ בתפילה שכל מילה שמוציא מפיו צריך לכוון במשמעותה והרי הוא עומד לפני המלך והאיך יוציא דבר שקר מפיו.

במחילה, לכוון בדבריו זאת רק פרשנות המילים. שיהיה פיו וליבו שווים.
וגם לא מצאנו זאת ברשימת הכוונות הנדרשות. זה הלא בנוסף לכוונה.
ועוד, שאם זאת כוונה נוספת שצריך לכוון ולא כיוון אין זה שקר אלא כובש עדותו...
ועוד, האם עומד לפני המלך אין זה אלא בשמונה עשרה?

אליהו בן עמרם כתב:

אש משמים כתב:לכאורה הדין שלא יהיה כמעיד עדות שקר הוא רק בתפילה שאומר הדברים לתוכן שלהם ויש לו לכוון בדבריו אך בקריאת התורה אין דין כוונה שצריך לכוון במה שאומר אלא יש רק דין לעשות דין חכמים ולקרוא בתורה ותו לא לכן אין בזה עדות שקר שכן אינו מעיד כלל משא"כ בתפילה שכל מילה שמוציא מפיו צריך לכוון במשמעותה והרי הוא עומד לפני המלך והאיך יוציא דבר שקר מפיו.

במחילה, לכוון בדבריו זאת רק פרשנות המילים. שיהיה פיו וליבו שווים.
וגם לא מצאנו זאת ברשימת הכוונות הנדרשות. זה הלא בנוסף לכוונה.
ועוד, שאם זאת כוונה נוספת שצריך לכוון ולא כיוון אין זה שקר אלא כובש עדותו...
ועוד, האם עומד לפני המלך אין זה אלא בשמונה עשרה?

לא הבנתי מה לא ברור, בתפילה יש לכוון על תוכן הדברים פי' כשאומר ואהבת את ה' וכו' הרי הוא כאומר לעצמו יש לאהוב את הבורא ואז אם ליבו בל עימו ואינו אוהב את ה' ואינו עושה כלום כדי לאהובו איזה משמעות יש לאמירתו ואהבת???
איני יודע איזה רשימות בידו של מר??
אינו כובש עדותו אלא מעיד בעצמו שאוהב אך אינו נכון והוא אינו אוהב וזה עדות שקר, לא כן??
לפני המלך הוא תמיד, אך בתפילה יש גם לכוון זה.

יסודה של קריאת התורה לכאורה הינה ממצות תלמוד תורה.
והלא חלק מתכליתה של מצוה שילמד כדי לקיים.
והנה קורא הקורא בתורה ואהבת את ה, ולא מקיים אותה באותה שעה. אין לך מעיד עדות שקר גדול מזה.

איני יודע מניין לך שקריאת התורה הינה ממצות תלמוד תורה, אך גם אם כן אין במה שלומד ואינו אוחז באותו דבר שלומד משום עדות שקר שכן אין שייך עדות בלימוד התורה. ואם היה שייך, אוי לנו, כי הרבה ממה שנלמד אינו עשוי על ידינו והאיך נלמד תורה??
מה שכן מצינו בתלמוד תורה הוא ללמוד ע"מ לקיים ולא ללמוד ע"מ לקנטר וזה אינו שייך בעניין מעיד עדות שקר כלל.
בתפילה כשאומר "ויכלו השמים" בשבת כתוב שהוא כמעיד עדות על מעשה שמים וארץ ויש לזה דינים שצריך לאומרו בקול ובעמידה אך כשלומד פשיטא שאין צריך בכל זה כי אין התפילה כהלימוד בעניין זה, ופשוט.

אני חושב שדבריו של אש משמים דברי טעם הן, אבל לדעתי יש להוסיף אפי' יותר שאינו דין אפי' בתפילה רק בק"ש שהיא עדות אבל בתפילה וכ"ש לימוד תורה אין שייך עדות שקר כלל. והגע עצמך מי שלומד הלכות תפילן צריך להיות עטור בתפיליו כדי שלא יהיה בגדר מעיד עדות שקר?.

עיין שו"ת בנין עולם לרי"א חבר סימן ל שכתב בהדיא שאין בקריאת שמו"ת ובלימוד תורה משום מעיד עדות שקר בעצמו אלא רק בק"ש שקורא לחובת ק"ש [ולפי זה הכא נמי בקורא אחר זמן ק"ש שאינו אלא כקורא בתורה אין זה כמעיד עדות שקר אם לא מניח תפילין].
וזכורני שראיתי בספר אחד שכותב שהחתם סופר נזהר גם בקריאת שמו"ת שלא לקרוא פרשיות שמוזכר בהם הנחת תפילין בלא תפילין ואינו תח"י כעת

מצאתי מקור הדברים בשם החתם סופר שגם בלימוד הפרשה חשש ממעיד עדות שקר בעצמו, והניח תפילין.
ראה מנהגי בעל החתם סופר פרק ד אות ג. וראה עוד ליקוט חבר בן חיים חלק ה דף קד [חלק ב], שהחתם סופר היה יוצא מבית הכנסת אם התפללו בו מעריב קודם הזמן בכדי שלא יהיה צריך לקרוא עמהם ק"ש והוא בלא תפילין

שלמה בן חיים כתב:מצאתי מקור הדברים בשם החתם סופר שגם בלימוד הפרשה חשש ממעיד עדות שקר בעצמו, והניח תפילין.
ראה מנהגי בעל החתם סופר פרק ד אות ג. וראה עוד ליקוט חבר בן חיים חלק ה דף קד [חלק ב], שהחתם סופר היה יוצא מבית הכנסת אם התפללו בו מעריב קודם הזמן בכדי שלא יהיה צריך לקרוא עמהם ק"ש והוא בלא תפילין

לפי מיטב זכרוני במגן אברהם הלכות תפילין איתא שאם התפלל בעצמו מעריב מפלג המנחה, הרי שהגיע הלילה עבורו ואין מניח בו תפילין.
אם כן ממה חשש רבינו החת'ס? הלא לאו זמן תפילין הוא.
אלא'כ לא רצה להתפלל עמהם את כל התפילה וממילא עדיין לא הגיע לילה עבורו, ורק משום שהוא עמהם צריך לקרוא עימם קר'ש בלבד.
אך האם חייב לקרוא הכל עמהם? או רק פסוק ראשון?

מפורש שם בתשובה שלא התפלל עמהם.

משנה ברורה סי' סה
קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון - - וכ"ש אם לא קרא עדיין דצריך לקרוא את הפסוק הראשון אבל לא יכוין לצאת בזה המ"ע דק"ש כיון שאין לו תפילין בראשו וגם יהיה בלא ברכות וכדלעיל בסוף סימן מ"ו במ"ב עי"ש.

וצ"ע מה שייך עדות שקר כאשר אינו קורא אלא פסוק ראשון.

עושה חדשות כתב:משנה ברורה סי' סה
קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון - - וכ"ש אם לא קרא עדיין דצריך לקרוא את הפסוק הראשון אבל לא יכוין לצאת בזה המ"ע דק"ש כיון שאין לו תפילין בראשו וגם יהיה בלא ברכות וכדלעיל בסוף סימן מ"ו במ"ב עי"ש.

וצ"ע מה שייך עדות שקר כאשר אינו קורא אלא פסוק ראשון.

תלוי בפירושים למה נחשב כמעיד עדות שקר.