אחת התקופות השפלות והחשכות בדברי ימי ישראל, היתה זו של ה'קאנטאניסטן'. בימי הצאר הרוסי, היו חוטפים ילדים יהודים, והיו מענים אותם בעינויים קשים ומרים, מעבידים אותם בעבודה המפרכת את כל הגוף, ומעבירים אותם על דת יהודית, ופרטי הדברים ידועים.
באחת מנסיעותיו של בעל ה'ערוך השלחן ז"ל, עבר על פני עיירה אשר בה גרו 'קאנטאניסטן', ונכנס להתפלל בבית המדרש דשם, והבחין שהגבאים כיבדו לאיש אחד להתפלל, והכריזו: רבי עקיבא איגר! לך להתפלל לפני העמוד!
הדבר נשנה כשסיים הלה את תפלתו, ואז הכריזו הציבור: "יישר כוחם, רבי עקיבא איגר! בעל ה'ערוך השלחן' הביע את הרהורי לבו לאחד הנוכחים ושאל בתמי': מה זה שקראו לו 'רבי עקיבא איגר'? התשובה לא איחרה מלבוא, והלה השיב שאיש הלזה סבל עינויים קשים אצל הרוסים, וגבו מוכיח - מלא נפיחות מהמכות שהצליפו עליו, בהיותו בגלות תחת רשותם.
בעל ה'ערוך השלחן' החויר, כשהראו לו את גבו, והשתתף בצערו של האיש. רק כעבור כמה דקות, שבה אליו רוחו, ואז ניגש למתפללים, ואמר להם: בכל זאת, אל תקראו לו בשם 'רבי עקיבא איגר'. הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל הבהיר את דבריו של בעל ה'ערוך השלחן', באמרו: אמת ונכון הדבר, מסירות נפש שכזו, 'יסורי איוב' עם כל המפרשים, ראוי לציון ולשבח. ובכל זאת יש נפקא מינה בין רעק"א של תורה, ובין רעק"א של מסירות נפש. "רעק"א של מסירות נפש, אין זה רעק"א של תורה".
את דבריו של הגאון יש להבין על פי מה שכתב הרה"ק בעל ה'שפת אמת זי"ע (פרשת אמור) עה"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל. מסור עצמך וקדש שמי, ובכל מקום אמרינן וחי בהם ולא שימות, משמע שבמצוה זו של מסירת נפש לקדש שמו ית' יכול כל אדם לתקן כל מה שנבראו בעבורו, וע"ז אמרו: יש קונה עולמו בשעה אחת... וע"י ביטול כל הרצונות בפועל ממש בא למקומו ושורשו. "ומה שהאדם פועל ביטול הרצונות בימי חייו בישוב הדעת ובמתינות הוא נאה ביותר... וע"ז אמרו שביטול הרצון בעולם הזה ע"י תשובה ותורה ומעש"ט חשוב יותר", עכדה"ק.
וענין זו, שביטול הרצונות והתאוות הוא מסירת נפש, רואים מדברי השל"ה (פ' וירא) שמן העקידה ילמוד אדם מוסר שימסור נפשו על קדושת השי"ת, ומכש"כ שימסור אבר מאבריו או שבירת איזה תאוה כגון לעמוד בהשכמה לתורה ולתפלה, או לשבור איזה תענוגים וכן שיחה בטילה וכיו"ב מפני רצון המקום, עי"ש.
וידועים המה דברי הרה"ק מרן הייטב לב זצללה"ה בספרו ייטב פנים (אור המקיף אות יב) שכתב לבאר דברי בעל החרדים בפיוטיו, קדושיך בניך בין העמים, מסרו נפשם כמו עולות השלמים, לרצון שנת עינים נדדה. כי שבירת תאות שינה להיות עומד ושונה בתורה, הוא מעין מסירת נפש, ועל דרך שכתב רש"י במס' חולין (דף קכ.) נפש לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו וכשמבטל תאוותו ורצונו מפני רצונו ית"ש ומנדד שינה מעיניו כדי לעסוק בתורת ה', הרי הוא כאילו מוסר נפשו והנאתו לה', עכ"ד.
וכעין זה כתב מרן רביה"ק בעל ה'דברי יואל זצללה"ה (פ' ויחי ע' תקו) שאם מונע את עצמו מכל דבר שמרגיש שיוכל לגרום לו נפילה ח"ו הרי זה בכלל מסירת נפש. [ועי' בדבר"י (תזריע, עמ' שכט)].
והנה בפרשתן כתיב: כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע. ידוע מספה"ק שיסוד קיום התורה תלוי במסירת נפש, ובלי מסי"נ אי אפשר להיות יהודי, ובזה פי' בספר ערבי נחל (פרשת ויקהל דרוש א') את הפסוק (תהלים פט יט) מי גבר יחיה ולא יראה מות. דיחיה רומז לצדיקים ע"ד (ברכות יח.) צדיקים במיתתן נקראו חיים, והיינו שלא יתכן להיות בבחינת צדיק הנקרא חי, מבלי שיראה מות דהייינו קבלת מסי"נ. ובספר ליקוטי אמרים תניא (פרק כה) מבאר זאת באריכות איך שקיום כל התורה תלוי בענין מסי"נ.
ועפי"ז ביארו בספה"ק מה שאמרו בני ישראל כאן, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות וגו', דטענו למשה רבינו דהלא כל הרוצה להתקרב ולהיות משכן לה' צריך להמית את עצמו בהעבודה של מסי"נ כנ"ל, וע"ז שאלו האם תמנו לגוע ופירוש האם השלמנו את עצמנו כבר להגיע להבחינה האמיתית להיות מוכן ומזומן לגוע על קידוש השי"ת, הלא עדיין אין אנו בזו הבחינה של מסירת נפש כראוי, וא"כ תורה מה תהא עלי', שאיך נוכל לבוא לקיום התורה והמצות מבלי הבחינה האמיתית של מסי"נ.
ובזה בקשו ממרע"ה שישפיע עליהם מאור קדושתו שיזכו להעבודה של מסירת נפש באמת, שעי"ז יוכל לעבוד את ה' כראוי.
ויהי רצון שנזכה לשעבד תאות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו ועי"ז נזכה לבוא לעבודת ה' כראוי וכיאות עדי נזכה לביאת הגואל במהרה!