פורום אוצר החכמה

הנשבע שלא אוכל זה אם אוכל זה, ומתרים בו על אכילת כיכר שנשבע עליו הדין שאם התראת ספק שמה התראה הרי הוא לוקה כעובר במזיד, ואע"ג שאכל את התנאי זמן טובא לאחר מכן, והוא תימה הרי שמא בשעת אכילת האיסור בדעתו היה שלא לקיים התנאי.
ובשלמא כאשר התנאי אינו בשליטתו כגון הנשבע שלא אוכל זה אם ירדו מחר גשמים, הרי זה מזיד על מעשה שהוא ספק איסור וכמי שמכה את ספק אביו, אבל אם הדבר בשליטתו והוא כלל אינו מתכנן לקיים התנאי האיך נלקנו?

מתרים בו ששלא יאכל זה אם יאכל זה ואם יכל את שניהם ילקה. לא הבנתי איפה הבעיה

אם אני מבין נכון. השאלה היא לא על צורת ההתראה אלא על המהות. אולי בזמן שאכל את הככר לא היה בדעתו לאכול את הככר השני. ועכשיו שאוכל את הככר השני איך ילקה על מעשה שעשה ובעצם לא התכוון לעשות איסור בזמן שעשהו.

ולמה לא תשאל עוד יותר, מה האיסור בכלל לאכול את כיכר התנאי לאחר שכבר אכל את כיכר השבועה בהיתר?

אלא מאי, אכילת כיכר השבועה אין עליה שם היתר, אלא היא תלויה ועומדת עד שיתברר אם אכל את כיכר התנאי, ואכילת כיכר התנאי משלימה את האיסור.

זה תשובה טובה לשאלה כמו שאתה מציג אותה. וזה בדיוק מה שהוא התקשה, שעדיין איך אפשר לחייב אדם על מעשה שבשעה שעשהו היה בטוח שיהיה פטור ולא התכוון לעבור איסור. אלא אם כן תגיד שעכשיו שזה משלים את האיסור באמת לוקה על מעשה אכילת התנאי, ויהיו בזה נפ"מ למשל אם פוטרים אותו מקלב"מ מתי צריך שיהיה קלב"מ.

אוצר החכמה כתב:זה תשובה טובה לשאלה כמו שאתה מציג אותה. וזה בדיוק מה שהוא התקשה, שעדיין איך אפשר לחייב אדם על מעשה שבשעה שעשהו היה בטוח שיהיה פטור ולא התכוון לעבור איסור. אלא אם כן תגיד שעכשיו שזה משלים את האיסור באמת לוקה על מעשה אכילת התנאי, ויהיו בזה נפ"מ למשל אם פוטרים אותו מקלב"מ מתי צריך שיהיה קלב"מ.

א"צ לומר שהמלקות הם על מעשה אכילת התנאי, אלא שאכילת התנאי משלימה ומבררת את האיסור, וחלק מזה הוא שכשאכילת התנאי היא בזדון חל שם זדון על מעשה האיסור.

במילים אחרות לא מוצא חן בעיניך השאלה שלו. אני דווקא חושב שזו שאלה.

ובסברא באמת יש מקום לומר לכאורה שיש מעשה איסור באכילת התנאי, שהרי הלאו הוא "לא יחל דברו", שלא יעשה דברו חולין, וכשאוכל התנאי הרי עכשיו נעשה דברו חולין. וצריך כמובן לעיין אם יש מקום לזה.

ובכל אופן, הקושיא היא מה גדר האיסור בכלל, ולא רק למה נחשב מזיד. ואיך שניישב את גדר האיסור, כך ניישב את הזדון.

לא. זה בדיוק מה שאני מסביר. ביחס לגדר האיסור אפשר לקבל את ההסבר שלך שהפעולה האחרונה מגדירה את המעשה כאיסור. הקושי שהוא העלה הוא שלא יתכן שאדם יתחייב כמזיד על דבר שהיה ברור לו שלא יקרה, ולכן נתן את הדוגמה עם הגשמים. אתה לא מקבל את הקושי הזה ולכן לשיטתך לא קשה כלום. אבל מי שחושב שהקושי קושי לא מקבל את התשובה שלך שאיך שניישב את זה ניישב את זה.

אם אפשר להבין שהפעולה האחרונה מגדירה את המעשה כאיסור, אפשר גם להבין שהיא מגדירה את המעשה כמזיד. נכון שיש לחלק, אבל אין מחלקים כדי להקשות.

זה לא דומה בכלל הטענה שלו שאיסור בשוגג הוא גם מעשה איסור. אבל השאלה היא על להחשב מזיד ולזה צריך כוונה בשעת מעשה.
אבל כמו שכתבתי בתחילה זה מסוג השאלות שמי שלא קשה לו לא קשה לו עד שאחד הצדדים יביא ראיה.

הרב אוצר החכמה
האם כת"ר יכול לנסות למקד את השאלה ולהסביר אותה יותר?
איך שהדברים מוצגים שמי שקשה לו קשה לו ומי שלא לו מקשות על ההבנה מה בעצם השאלה?

מוציא שם רע שגירש את אשתו, והתרו בו, והיה בדעתו להחזירה, ונפל עליה הבית ומתה - לוקה.

וממנו נלמד שהנשבע שלא יאכל כיכר זו אם לא יאכל כיכר זו ואכל את הראשונה, והתרו בו, והיה בדעתו לאכול את השניה, וירדה אש מן השמים ושרפה את השניה - לוקה.

ומכל הנ"ל רואים שאינו לוקה על התנאי אלא על החטא עצמו, שהתורה אסרה לעשות את המעשה המסופק הזה, ואם עבר - לוקה אם הושלמו התנאים להחלת האיסור.


ומי שחולק על זה - הוא כמ"ד התראת ספק לאו שמה התראה.

מה שכתבתי על לא מבין זה כתבתי לבן ראובן.
אבל השאלה מאד פשוטה. לא נראה סביר שאדם שחשב שאינו עושה עבירה ובאמת לא התכוון לעשות עבירה יתחייב על המעשה שעשה בתור מזיד.
אם כך כשאכל את הכיכר שנדר עליה היה בטוח שלא יהיה בזה עבירה שכן לא התכוון לאכול כלל את כיכר התנאי. ואיך אפשר לומר שעשה אז מעשה במזיד. ואם אנו טוענים שעכשיו עשה מעשה במזיד א"כ אנחנו מחייבים אותו על עכשיו ולא על אז.
טוען בן ראובן האיסור הראשון מתלי תלי וקאי ויתברר אם הוא איסור או לא.
על זה עניתי לו שאפשר לומר שאיסור תלוי ויתברר אבל אי אפשר לומר שמעשה זדון תלוי ויתברר אם הוא זדון או לא כי זדון תלוי במציאות ואם לא התכוון לעשות איסור אין זה זדון.

עזריאל ברגר כתב:מוציא שם רע שגירש את אשתו, והתרו בו, והיה בדעתו להחזירה, ונפל עליה הבית ומתה - לוקה.

וממנו נלמד שהנשבע שלא יאכל כיכר זו אם לא יאכל כיכר זו ואכל את הראשונה, והתרו בו, והיה בדעתו לאכול את השניה, וירדה אש מן השמים ושרפה את השניה - לוקה.

ומכל הנ"ל רואים שאינו לוקה על התנאי אלא על החטא עצמו, שהתורה אסרה לעשות את המעשה המסופק הזה, ואם עבר - לוקה אם הושלמו התנאים להחלת האיסור.


ומי שחולק על זה - הוא כמ"ד התראת ספק לאו שמה התראה.

א. אינו דומה כלל כי כאן עשה את האיסור רק היה בדעתו לתקנו וליפטר.
ב. על זה השיב השואל שיש מקרים יותר פשוטים כגון גשמים שאנו אומרים לאדם אתה צריך לחשוש שמא יקרה הדבר וממילא אתה מזיד. אבל בדוגמה שלו לא עלה בדעתו כלל שיאכל את התנאי.

אפשר לענות אין כזה דבר כל מי שעושה דבר אפילו שרחוק מאד שיקרה התנאי נחשב כמזיד כי היה צריך לקחת את זה בחשבון. אבל זה עדיין קשה בסברא.

בעניותי אינו מובן לי השאלה כלל. הרי אף אם תכנן שלא לאכול כיכר התנאי הרי היה ידוע לו שאם יאכלנה יעבור איסור למפרע והוא מזיד לענין זה.

זו הטענה שלו. שאדם שלא מתכוון שיקרה משהו אינו נחשב מזיד על המעשה.

מה הפירוש לא מתכוון? הוא מתכוון לאכול כיכר שאם ייאכל כיכר אחר יהא בה איסור שבועה ולא אכפת לן מחשבתו בענין התנאי.

אם אני מבין נכון לאחר ההסבר הבהיר של הרב אוצר החכמה הרי שהרב פותח האשכול והוא (הרב אוצה"ח) מניחים שהגדרת מזיד היא שהתכוון לעשות איסור ולכן מקשים איך בכה"ג נחשב מזיד הרי בשעת מעשה לא התכוון לעשות איסור ואילו הרב חשבונות רבים והרב בן ראובן ודעימייהו מניחים שהגדרת מזיד הוא שעשה את המעשה בכוונה וידע את כל הנתונים הנוגעים לענין ולפי זה לא קשה כלום כיוון שאוכל הככר הראשונה יודע כשאוכלה שאם יאכל את השניה יתחייב ומה בכך שלא תכנן לאכול את השניה כשאכל את הראשונה?
האם הבנתי נכון?

כדכד כתב:אם אני מבין נכון לאחר ההסבר הבהיר של הרב אוצר החכמה הרי שהרב פותח האשכול והוא (הרב אוצה"ח) מניחים שהגדרת מזיד היא שהתכוון לעשות איסור ולכן מקשים איך בכה"ג נחשב מזיד הרי בשעת מעשה לא התכוון לעשות איסור ואילו הרב חשבונות רבים והרב בן ראובן ודעימייהו מניחים שהגדרת מזיד הוא שעשה את המעשה בכוונה וידע את כל הנתונים הנוגעים לענין ולפי זה לא קשה כלום כיוון שאוכל הככר הראשונה יודע כשאוכלה שאם יאכל את השניה יתחייב ומה בכך שלא תכנן לאכול את השניה כשאכל את הראשונה?
האם הבנתי נכון?

יתרה מזו, אפילו אם תאמר שהגדרת מזיד הוא שהתכוון לעשות איסור, מ"מ כיון שאכילת כיכר התנאי משלימה את מעשה האיסור (דאל"כ מהיכא תיתי לאוסרו לאוכלה), ואכלה במזיד, הרי נשלם מעשה האיסור במזיד.

ומה שתלוי בחקירה הנ"ל הוא להיפך, אם אכל את כיכר השבועה מתוך כוונה שלא לאכול את כיכר התנאי, ואח"כ אכל את כיכר התנאי בשוגג או באונס, האם דינו כמזיד.

אז יש שלש אפשרויות?

לפי מה שאני מבין, השואלים יוצאים מנקודת הנחה שהעונש הוא על ה'זדון' (או על מעשה עבירה שנעשה בזדון). וממילא לא מובן, הרי כאן אין זדון, כי הוא חשב באמת ובתמים שלא יאכל את הכיכר של תנאי.
אני מציע לפקפק בקביעה זו: לא כתוב בתורה שצריך זדון. אלא שאם אדם לא היה מודע למשמעות מעשיו, אין מטילים עליו אחריות.
כאן האדם מודע לחלוטין למשמעות מעשהו - הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי, עכשיו הוא עושה איסור. זה שהוא מתכנן לא לאכול את של תנאי אינו מגרע כלום, עדיין הוא מודע להכל.

החושב כתב:לפי מה שאני מבין, השואלים יוצאים מנקודת הנחה שהעונש הוא על ה'זדון' (או על מעשה עבירה שנעשה בזדון). וממילא לא מובן, הרי כאן אין זדון, כי הוא חשב באמת ובתמים שלא יאכל את הכיכר של תנאי.
אני מציע לפקפק בקביעה זו: לא כתוב בתורה שצריך זדון. אלא שאם אדם לא היה מודע למשמעות מעשיו, אין מטילים עליו אחריות.
כאן האדם מודע לחלוטין למשמעות מעשהו - הוא יודע שאם אחר כך הוא יאכל כיכר של תנאי, עכשיו הוא עושה איסור. זה שהוא מתכנן לא לאכול את של תנאי אינו מגרע כלום, עדיין הוא מודע להכל.

זה הצד השני שהביא כדכד. ולפי זה גם אם אכל אח"כ את כיכר התנאי בשוגג או באונס מזיד הוא. וצריך לעיין אם כך הדין.

הבהרת היטב את הנקודה.

בן ראובן כתב:זה הצד השני שהביא כדכד. ולפי זה גם אם אכל אח"כ את כיכר התנאי בשוגג או באונס מזיד הוא. וצריך לעיין אם כך הדין.

אני לא רואה בזה בעיה (שאם אכל את של תנאי באונס נענש). אבל אם אתה כבר הולך לעיין, תעיין גם בסנהדרין עח: לגבי מה שנאמר שם שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם פטור, ופירש רש"י (ד"ה נתכוין) - משום שהיא התראת ספק. ומבואר שהחיסרון הוא אך ורק מצד דיני ההתראה, ולא מצד הזדון - אף על פי שהמעשה נהפך למעשה עבירה לא במזיד (וזה מקביל לכאורה לשאלתך - שאכל את של תנאי בשוגג או באונס)

לע"ע ראיתי ברדב"ז הל' שבועות פ"ד הט"ז שפטור.

בן ראובן כתב:ולמה לא תשאל עוד יותר, מה האיסור בכלל לאכול את כיכר התנאי לאחר שכבר אכל את כיכר השבועה בהיתר?

פעם שאלתי שאלה דומה מת"ח חשוב.
נוסח השאלה היה: אדם הניח סיר עם מים על האש על מנת להפשיר, והיה בדעתו להוריד את הסיר מן האש לפני שיגיע ליד סולדת. אחר כך התחרט ואמר, בעצם אני רוצה מים רותחים. מה הבעיה? הרי עכשיו אני לא עושה כלום. אלא מאי, אני הופך בזה את המעשה הראשון שלי למעשה עבירה - מה אכפת לי. מי אמר שאני צריך לדאוג למה שהיה אתמול.

הוא השיב: דבר זה למדנו מפרשת תשובה. בן אדם שחטא מצווה לשוב בתשובה. קל וחומר שאם עכשיו הוא יכול לגרום לכך שלמפרע זה לא יהיה מעשה עבירה כלל - מצווה בכך.

החושב כתב:פעם שאלתי שאלה דומה מת"ח חשוב.
נוסח השאלה היה: אדם הניח סיר עם מים על האש על מנת להפשיר, והיה בדעתו להוריד את הסיר מן האש לפני שיגיע ליד סולדת. אחר כך התחרט ואמר, בעצם אני רוצה מים רותחים. מה הבעיה? הרי עכשיו אני לא עושה כלום. אלא מאי, אני הופך בזה את המעשה הראשון שלי למעשה עבירה - מה אכפת לי. מי אמר שאני צריך לדאוג למה שהיה אתמול.

הוא השיב: דבר זה למדנו מפרשת תשובה. בן אדם שחטא מצווה לשוב בתשובה. קל וחומר שאם עכשיו הוא יכול לגרום לכך שלמפרע זה לא יהיה מעשה עבירה כלל - מצווה בכך.

למה המעשה הראשון הופך למעשה עבירה? הרי לא היתה מלאכת מחשבת.

בן ראובן כתב:לע"ע ראיתי ברדב"ז הל' שבועות פ"ד הט"ז שפטור.

לא ראיתי שם (אולי תציין מקום מדויק) אבל יתכן מאוד שזה לא קשור לנידון העקרוני שהועלה כאן, אלא הוא דין נקודתי בדיני שבועות. כי אם בשעת אכילת התנאי הוא לא היה מזיד - אין זה נקרא אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל. הדבר מבואר בשבועות כח. ברש"י שם מבואר לגבי האופן שאכל את התנאי בראשונה, ותוספות (בתחילה החצי השני) מבואר שגם אם אוכל את התנאי בסוף, אם לא היה מזיד באכילת התנאי אין זה אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל.

החושב כתב:

בן ראובן כתב:לע"ע ראיתי ברדב"ז הל' שבועות פ"ד הט"ז שפטור.

לא ראיתי שם (אולי תציין מקום מדויק) אבל יתכן מאוד שזה לא קשור לנידון העקרוני שהועלה כאן, אלא הוא דין נקודתי בדיני שבועות. כי אם בשעת אכילת התנאי הוא לא היה מזיד - אין זה נקרא אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל. הדבר מבואר בשבועות כח. ברש"י שם מבואר לגבי האופן שאכל את התנאי בראשונה, ותוספות (בתחילה החצי השני) מבואר שגם אם אוכל את התנאי בסוף, אם לא היה מזיד באכילת התנאי אין זה אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל.

כך לפי' הראשון בתוס', אבל לפי' ר"ת שם חייב קרבן כדי שוגג, היינו שחלה השבועה, ולדידך היה צ"ל חייב מלקות.

בן ראובן כתב:

החושב כתב:פעם שאלתי שאלה דומה מת"ח חשוב.
נוסח השאלה היה: אדם הניח סיר עם מים על האש על מנת להפשיר, והיה בדעתו להוריד את הסיר מן האש לפני שיגיע ליד סולדת. אחר כך התחרט ואמר, בעצם אני רוצה מים רותחים. מה הבעיה? הרי עכשיו אני לא עושה כלום. אלא מאי, אני הופך בזה את המעשה הראשון שלי למעשה עבירה - מה אכפת לי. מי אמר שאני צריך לדאוג למה שהיה אתמול.

הוא השיב: דבר זה למדנו מפרשת תשובה. בן אדם שחטא מצווה לשוב בתשובה. קל וחומר שאם עכשיו הוא יכול לגרום לכך שלמפרע זה לא יהיה מעשה עבירה כלל - מצווה בכך.

למה המעשה הראשון הופך למעשה עבירה? הרי לא היתה מלאכת מחשבת.

בינתיים איני מוצא משהו להגנתי... :)
עכ"פ בוא ניקח את עיקר הרעיון

בן ראובן כתב:

החושב כתב:

בן ראובן כתב:לע"ע ראיתי ברדב"ז הל' שבועות פ"ד הט"ז שפטור.

לא ראיתי שם (אולי תציין מקום מדויק)

ז"ל הרדב"ז שם (בערך באמצע הפסקא): "ועדיין יש חלוקות אחרות לא אמרן רבא וגם רבינו לא הזכירן... אכל את הגדולה שהיא ככר האיסור במזיד והתרו בו לא תאכל את זו שמא תאכל את התנאי פטור ממלקות שהרי הגדולה שהיא האיסור בהיתר אכלה ובאכילת השניה שוגג היה ואין מלקות על השוגג".

בדומה לזה היה לי קשה, כאשר אדם מניח פת בתנור ויכול לרדותו, מקשה תוס' שבת ד. כיצד יוכל לבוא לידי חיוב סקילה והרי זוהי 'התראת ספק' דשמא המדביק מתכנן בשעת ההדבקה לרדותו (במילים אחרות הוא מניח את הבצק לרגע לפוש ממשאו), ושוב שכח מההתראה ןלכן לא רדהו.
ובפשטות כוונת התוס' שהן אמנם אפשר לסקול אותו כמזיד היות והוא הדביק פת וידע שאם יקרה וישכח מלרדותו זה ייאפה בשבת, אע"ג שלהדיא תכנן לרדותו, וכל קושייתם היא מחמת שהתראת ספק לאו שמה התראה.

וזה פלאי בעיני שאדם שבפירוש לא התכוון לעבור על מימריה דרחמנא, ייסקל על שאח"כ שכח מלרדות. אבל לכאורה כך ייצא. (אמנם עיי"ש במצפה איתן)

בן ראובן כתב:

החושב כתב:

בן ראובן כתב:לע"ע ראיתי ברדב"ז הל' שבועות פ"ד הט"ז שפטור.

לא ראיתי שם (אולי תציין מקום מדויק) אבל יתכן מאוד שזה לא קשור לנידון העקרוני שהועלה כאן, אלא הוא דין נקודתי בדיני שבועות. כי אם בשעת אכילת התנאי הוא לא היה מזיד - אין זה נקרא אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל. הדבר מבואר בשבועות כח. ברש"י שם מבואר לגבי האופן שאכל את התנאי בראשונה, ותוספות (בתחילה החצי השני) מבואר שגם אם אוכל את התנאי בסוף, אם לא היה מזיד באכילת התנאי אין זה אדם בשבועה והשבועה לא חלה כלל.

כך לפי' הראשון בתוס', אבל לפי' ר"ת שם חייב קרבן כדי שוגג, היינו שחלה השבועה, ולדידך היה צ"ל חייב מלקות.

לפי ר"ת אכילת התנאי זה לא סתם איזה גילוי מילתא ושהכל מתברר על ידי זה למפרע. אלא זה מעשה שבו נגמר מעשה העבירה. ולפי זה לא מתחילה השאלה של פותח האשכול.

ועיקר שיטתו (וכן גם דברי התוס', שבאכילת התנאי שלאחר מכן יש דין של 'אדם בשבועה') - הוא דבר מעניין מאוד. הרי אם התנאי היה בירידת הגשמים וכדומה, או שהיה תולה במעשה של אדם אחר - הרי ודאי לא היה צריך להסתכל מה היתה דעתם של הגשמים ומה היתה דעתו של אדם אחר, ולמה כאשר הוא תולה במעשיו של עצמו הדבר ישתנה?

בן ראובן כתב:

החושב כתב:פעם שאלתי שאלה דומה מת"ח חשוב.
נוסח השאלה היה: אדם הניח סיר עם מים על האש על מנת להפשיר, והיה בדעתו להוריד את הסיר מן האש לפני שיגיע ליד סולדת. אחר כך התחרט ואמר, בעצם אני רוצה מים רותחים. מה הבעיה? הרי עכשיו אני לא עושה כלום. אלא מאי, אני הופך בזה את המעשה הראשון שלי למעשה עבירה - מה אכפת לי. מי אמר שאני צריך לדאוג למה שהיה אתמול.

הוא השיב: דבר זה למדנו מפרשת תשובה. בן אדם שחטא מצווה לשוב בתשובה. קל וחומר שאם עכשיו הוא יכול לגרום לכך שלמפרע זה לא יהיה מעשה עבירה כלל - מצווה בכך.

למה המעשה הראשון הופך למעשה עבירה? הרי לא היתה מלאכת מחשבת.

דווקא בענין מלאכת מחשבת, לא קשה לי היות והוא עשה מעשה של אפיה ובישול (כאשר לא ינטרלם), ואמטו להכי אין כאן חסרון של מלאכת מחשבת, רק הקושי הוא בזדון כאשר להדיא תכנן לנטרל את עשייתו.

מלא מדע כתב:רק הקושי הוא בזדון כאשר להדיא תכנן לנטרל את עשייתו.

לגבי השאלה האם בשביל להתחייב צריך זדון או שאין צריך זדון ודי במודעות נראה שנחלקו בזה רש"י ויד רמ"ה (סנהדרין עח:)

יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עח עמוד ב
מתני' נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד ואף על גב דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה ואית דאמרי (עיין רש"י) דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה

בנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם קשה מאוד לא להחשיבו כמזיד, שהרי מאי שנא ממכה את ספק אביו, וגם בזה הוא הרי מודע שהאבן יכולה להחטיא לכיוון האדם. וע"כ כוונת היד רמה הוא מחמת שהאדם היה ברור לו שהוא מכוון לא לעבר האדם, ואו שלא שיער נכון או שירה בהדף חזק ממה שתכנן, בכל מקרה אין זה דומה להעושה מעשה שהוא בהחלט מודע שבמקרה כזה וכזה המעשה הזה הוא מעשה עבירה.

החושב כתב:לפי ר"ת אכילת התנאי זה לא סתם איזה גילוי מילתא ושהכל מתברר על ידי זה למפרע. אלא זה מעשה שבו נגמר מעשה העבירה. ולפי זה לא מתחילה השאלה של פותח האשכול.

ומי חולק עליו בזה?

אני לא כ"כ מבין מהו החילוק המהותי.
אם אדם עושה מעשה שיש 50% שזה מעשה איסור ו50% שזה מעשה היתר - אין לך בעיה להבין שזה מזיד.
ואם עושה מעשה שהגדרתו תלויה בבחירתו בעתיד - לא מובן לך שגם זה נחשב מזיד?
מה בדיוק החילוק?
אני מניח שבמקרה הראשון אתה תסביר שזה נקרא מזיד משום שהוא יודע שיתכן שזה יוגדר כאיסור.
אז גם במקרה השני הוא יודע שיתכן שזה יוגדר כאיסור, והיינו אם הוא יבחר בכך. מה שהוא מתכנן כעת לא לבחור ברע בעתיד אינו מגרע כלום מהמודעות.