פורום אוצר החכמה

כתוב בגמרא וברמבם שראוי לא לאכול כל שבעו רק להותיר שליש, אז איך אפשר להתחייב בברהמ״ז מן התורה, וגם הרי כתוב ואכלת ושבעת וברכת משמע שכן ראוי לשבוע

יהושעבנמי כתב:כתוב בגמרא וברמבם שראוי לא לאכול כל שבעו רק להותיר שליש, אז איך אפשר להתחייב בברהמ״ז מן התורה, וגם הרי כתוב ואכלת ושבעת וברכת משמע שכן ראוי לשבוע

השביעה של התורה היא צדיק אוכל לשובע נפשו, היינו שיש לו מספיק כוח.
השביעה המדוברת כאן היא, ההרגשה שאנשים מחפשים [=מתאווים] שהבטן תהיה 'מלאה'.

אני לא חושב שמי שעדיין רעב אבל משער בדעתו שדיו במה שאכל כדי שיהיה לו כוח נקרא שאכל כדי שבעו ומתחייב בברהמ"ז מן התורה.

אוצר החכמה כתב:אני לא חושב שמי שעדיין רעב אבל משער בדעתו שדיו במה שאכל כדי שיהיה לו כוח נקרא שאכל כדי שבעו ומתחייב בברהמ"ז מן התורה.

נ"ל שכוונת שו"מ שהשביעה של התורה הוא שאוכל כפי צרכו (ולא שמרעיב עצמו) והשביעה של הרמב"ם הוא למלא כרסו עד בלתי השאיר שם פינה פנויה.
אמנם באמת נלענ"ד שיש לעיין במי הרגלו לאכול הרבה עד כדי קרוב לאכילה גסה ואינו מרגיש הרגשת שובע בפחות מזה על פי הרגלו הרע האם לא יתחייב בהמ"ז מה"ת בפחות מכאן?

יהושעבנמי כתב:כתוב בגמרא וברמבם שראוי לא לאכול כל שבעו רק להותיר שליש, אז איך אפשר להתחייב בברהמ״ז מן התורה, וגם הרי כתוב ואכלת ושבעת וברכת משמע שכן ראוי לשבוע

פנים יפות ויקרא פרק כה פסוק יט
ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וגו'. וכו'. יש עוד לפרש ע"ד ששמעתי בשם דודי הגאון מוה' יעקב הלוי ז"ל שפירוש בפסוק ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, מפני שאחז"ל [גיטין ע.] אכול שליש ושתה שליש והנח שליש שאם תכעס תעמוד על מלואך, ואיתא בנדרים דף כ"ב עולא כי מסקי' לארעא דישראל וכו', קא תמה ר' יוחנן כתיב ונתן ה' לך לב רגז שם בבבל כתיב, א"ל ההיא שעתא לא עברנא ירדנא והיינו דאמר ואכלת ושבעת שיכול לאכול כדי שביעה מפני שבטוח הוא שלא יבוא לידי כעס, בארץ הטובה, ולא בח"ל שצריך להניח שליש כנ"ל, וכן יש לפרש כאן ואכלתם לחמכם לשובע שיאכלו כדי שביעה משום דוישבתם לבטח עליה בלא כעס ומחלוקת:
וכעי"ז ממש כתב בנו מדילי' בלחמי תודה

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו', שמעתי בשם אא"ז זללה"ה (הבעש"ט) על פסוק (תהלים כ"ב) יאכלו ענוים וישבעו, דאיתא בגמרא (גיטין ד"ע ע"א) לעולם יאכל אדם פחות משליש וישתה פחות משליש, שאם יכעוס יעמוד על מילואו, נמצא מי שיש לו בחינת ענוה שבוודאי לא יבא לידי כעס, אז מותר לו לאכול לשובע, והוא שאמר הכתוב יאכלו ענוים וישבעו, שמותר להם לאכול עד שיהיו שבעים, כי בוודאי לא יבואו לכעס כלל:
(דגל מחנה אפרים פ' בחוקתי):