פורום אוצר החכמה

כבר העירו בזה, למה צדיקים וכשרים וגדולים שבכל דור ודור, לא הורישו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם מגירות עמוסות בשעונים ומעילים ושאר חפצים, אשר התחייבו להשיבם לבעליהם במצות השבת אבידה. ואם על דורות קודמים לא קשיא כ"כ, כי לא היה מצוי לאבד כמו היום, אבל תיקשי על חכמי וכשירי זמנינו, האם הגר"ש וואזנער השאיר כמה שעונים ועטים, האם הגרשז"א השאיר אחריו מחסן של סוודרים, וכן הלאה.
האם יש נימוק ברור, המתיר 'והתעלמת' בזמנינו על חפצים הרגילים להישכח ולאבד, כמו ספרים ועטים וכד', אע"ג שיש בהם סימנים ברורים, והבעלים ישמחו בהשבתם, אלא שאין טורחים לחזר אחריהם כ"כ כמו פעם, מפני השפע בס"ד.

הסטייפלער, כן השאיר..

היום הייאוש מצוי יותר בגלל השפע והעושר היחסי.(תרתי משמע)
יש הגיון להשאיר את החפץ במקום האבוד וכשיגלה בעליו שאבד ממנו יחזור ויקחנו משם.

אש משמים כתב:היום הייאוש מצוי יותר בגלל השפע והעושר היחסי.(תרתי משמע)
יש הגיון להשאיר את החפץ במקום האבוד וכשיגלה בעליו שאבד ממנו יחזור ויקחנו משם.

לסברא זו התכוונתי. האם אי מי מפוסקי דורנו כתב בזה דברים מוגדרים ומפורשים?

אחד החברים הפנה אותי לכאן, סעיף ד.

ייש"כ, ומזמן טענתי כך.

עושה חדשות כתב:אחד החברים הפנה אותי לכאן, סעיף ד.

אבל בפועל לא עושים אפילו את המינימום המבואר שם. מי מציין ורושם לעצמו?

שמא יש לבאר בפשטות, שבימינו שערך האבדות (המדוברות) מועט, הטירחא שבהשבת האבידה גדולה יותר מערך האבידה, ובכגון דא אמרינן והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כדקיי"ל היתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו אינו חייב להשיב (ב"מ ל, א).

שמעתי פעם הסבר ע"ז מהגאון ר' הלל זאקס זצ"ל, ושכחתיו. אולי מישהו מתלמידיו זוכר משהו?

ויעויין עוד במאמרו של מע"כ ידידי הרב אורי סדן במישרים ו (תשע"ב)

מעניין שכאן הולכים הפוך מהרגיל ומקבלים את השתנות הטבעים להקל (בהנ"ל) ולא להחמיר ומשאירים את דינא דגמ' של אדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש. (אא"כ גם אז לא היה אפשר לומר שזה חד משמעי וכל דקה אדם ממשמש, אלא זו קביעה של חכמים שבכל מילי מותר וא"כ י"ל שבזה כבר אין הדין משתנה וצ"ע).

ישנו כתב:מעניין שכאן הולכים הפוך מהרגיל ומקבלים את השתנות הטבעים להקל (בהנ"ל) ולא להחמיר ומשאירים את דינא דגמ' של אדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש. (אא"כ גם אז לא היה אפשר לומר שזה חד משמעי וכל דקה אדם ממשמש, אלא זו קביעה של חכמים שבכל מילי מותר וא"כ י"ל שבזה כבר אין הדין משתנה וצ"ע).

באמת מעניין...
אנשים פשוט נבוכים לחלוטין: החיים ודפוסי החשיבה השתנו תוך אלפיים שנה. יישום ההלכות שנקבעו לפי הראליות של תקופת התלמוד נראה לאנשים בלתי תועלתי במציאות של היום (וגם מזיק). הלכות מוסכמות אחרות - אין לנו. אז מה שיוצא - שנראה כאילו יש ייאוש מדעת מעצם המצווה.
כל שנה לפני פסח אני רואה בתי כנסיות שמוציאים את כל הספרים שנשכחו החוצה, ואחר כך מפקירים או גונזים. ביניהם ספרים יקרים, או מחברות של אברכים, שוודאי חשובים לבעליהם. כמעט על כולם רשום שם, ועל הרבה גם טלפון. להרבה מהרואים מהצד זה אפילו לא מתקשר לסוגיה של השבת אבדה...

עושה חדשות כתב:כבר העירו בזה, למה צדיקים וכשרים וגדולים שבכל דור ודור, לא הורישו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם מגירות עמוסות בשעונים ומעילים ושאר חפצים, אשר התחייבו להשיבם לבעליהם במצות השבת אבידה. ואם על דורות קודמים לא קשיא כ"כ, כי לא היה מצוי לאבד כמו היום, אבל תיקשי על חכמי וכשירי זמנינו, האם הגר"ש וואזנער השאיר כמה שעונים ועטים, האם הגרשז"א השאיר אחריו מחסן של סוודרים, וכן הלאה.
האם יש נימוק ברור, המתיר 'והתעלמת' בזמנינו על חפצים הרגילים להישכח ולאבד, כמו ספרים ועטים וכד', אע"ג שיש בהם סימנים ברורים, והבעלים ישמחו בהשבתם, אלא שאין טורחים לחזר אחריהם כ"כ כמו פעם, מפני השפע בס"ד.

אילו הגר"ש ואזנער היה מסתובב כמוני ברחוב ומסתכל בכל מיני פינות בבית הכנסת, ואילו הגרשז"א היה נכנס ויוצא בחנויות ובשווקים וחדרי מדרגות, מסתמא כן היו משאירים לבניהם אבידות...

עושה חדשות כתב:

אש משמים כתב:היום הייאוש מצוי יותר בגלל השפע והעושר היחסי.(תרתי משמע)
האם אי מי מפוסקי דורנו כתב בזה דברים מוגדרים ומפורשים?

כך פסק לי אחד מגדולי הדור (תוך כדי דיבורו, אמר: "אין כמעט מציאות של השבת אבדה ברכבת ישראל").

אני משער שאין הכוונה למציאת ארנק.

מאיר סובל כתב:אילו הגר"ש ואזנער היה מסתובב כמוני ברחוב ומסתכל בכל מיני פינות בבית הכנסת, ואילו הגרשז"א היה נכנס ויוצא בחנויות ובשווקים וחדרי מדרגות, מסתמא כן היו משאירים לבניהם אבידות...

לא היה לו קבלת קבל בביתו? אנשים לא שכחו שם חפצים?

ישנו כתב:מעניין שכאן הולכים הפוך מהרגיל ומקבלים את השתנות הטבעים להקל (בהנ"ל) ולא להחמיר ומשאירים את דינא דגמ' של אדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש. (אא"כ גם אז לא היה אפשר לומר שזה חד משמעי וכל דקה אדם ממשמש, אלא זו קביעה של חכמים שבכל מילי מותר וא"כ י"ל שבזה כבר אין הדין משתנה וצ"ע).

דומה למה שכתב החזוא על לקט שכחה ופאה בזמנינו

יש לי פתרון חלקי, על השאלה למה אדם לא מוריש לבניו מחסני מציאות.
הנה שיטת הרמב"ן, (והפוס' נקטו אותה לעיקר), דהטעם שאין המוצא יכול לזכות ביאוש אם באת האבידה לידו קודם יאוש, כי כבר הוי 'שומר אבידה' וידו כיד הבעלים, ויאוש ברשות ל"מ. וא"כ ברגע מיתתו כבר אין כאן שמירה כלל, והיורשים אינם אמורים להתחייב בשמירה, וממילא דהם יכולים לזכות באבידה אחרי יאוש.
אבל זה לא עונה על מקרים שגם בשעת המיתה עדיין הוי רק יאוש שלא מדעת, וכד'.

עושה חדשות כתב:

אש משמים כתב:היום הייאוש מצוי יותר בגלל השפע והעושר היחסי.(תרתי משמע)
יש הגיון להשאיר את החפץ במקום האבוד וכשיגלה בעליו שאבד ממנו יחזור ויקחנו משם.

לסברא זו התכוונתי. האם אי מי מפוסקי דורנו כתב בזה דברים מוגדרים ומפורשים?

ידידי סיפר לי שליווה פעם את הג"ר מענדל שפרן ברחובות בני ברק, ובאמצע הדרך ראה על הארץ נעל של ילד, ורצה להגביהו משום לא תוכל להתעלם. וענה לו הגרמ"ש שעדיף שישאיר את זה כאן, כי אם זה יישאר כאן, מסתבר שהאמא מיד תחזור על עקבותיה לחפש את אבדתה, וכך יש סיכוי שתמצא אבדתה. מאידך גיסא, אם תיקח את זה איתך, כמעט אין ספק שלעולם לא תוכל למצוא את בעל האבדה. וככלותו לדבר, הגיעה בעלת האבדה לקחת את אבדתה.

זקן ואינה לפי כבודו

אבני גזית כתב:זקן ואינה לפי כבודו

נראה שכתבת זאת על הגרמ"ש, אבל הסיפור היה שהידיד [לא ידוע שהוא זקן] רצה להרים והגרמ"ש הורה לו להמנע מזה כדי לקיים השבת אבידה טפי ע"י אי ההרמה.

החושב כתב:

ישנו כתב:מעניין שכאן הולכים הפוך מהרגיל ומקבלים את השתנות הטבעים להקל (בהנ"ל) ולא להחמיר ומשאירים את דינא דגמ' של אדם עשוי למשמש בכיסו כ"ש. (אא"כ גם אז לא היה אפשר לומר שזה חד משמעי וכל דקה אדם ממשמש, אלא זו קביעה של חכמים שבכל מילי מותר וא"כ י"ל שבזה כבר אין הדין משתנה וצ"ע).

באמת מעניין...
אנשים פשוט נבוכים לחלוטין: החיים ודפוסי החשיבה השתנו תוך אלפיים שנה. יישום ההלכות שנקבעו לפי הראליות של תקופת התלמוד נראה לאנשים בלתי תועלתי במציאות של היום (וגם מזיק). הלכות מוסכמות אחרות - אין לנו. אז מה שיוצא - שנראה כאילו יש ייאוש מדעת מעצם המצווה.
כל שנה לפני פסח אני רואה בתי כנסיות שמוציאים את כל הספרים שנשכחו החוצה, ואחר כך מפקירים או גונזים. ביניהם ספרים יקרים, או מחברות של אברכים, שוודאי חשובים לבעליהם. כמעט על כולם רשום שם, ועל הרבה גם טלפון. להרבה מהרואים מהצד זה אפילו לא מתקשר לסוגיה של השבת אבדה...

מניסיון של שנים רבות, ברוב המקרים שמתקשרים, אנשים לא באים לקחת את אבדתם.

להמבואר במשנה בב"מ ובגמ' שם, המוצא מציאה מתעכב אחרי הרגל שבעה ימים (לפחות) כדי לאפשר למאבד לגלות את האבידה ולשוב לתובעה בסימנים. לכאו' האבידה צריכה להיות יקרה מאד לבעליה, בשיעור כזה שיטרח עליה כ"כ, וקשה לצייר עד כדי כך.

אם נניח שאין המוצא מחוייב לטרוח שיעור טירחה כזה שאינו שווה למאבד כיו"ב, נוכל לומר שאין חיוב למוצא לתלות מודעות ולפרסם בעיתון, אם הוא רואה שהמאבד לא עשה זאת לפניו. האמנם?

החושב כתב:
כל שנה לפני פסח אני רואה בתי כנסיות שמוציאים את כל הספרים שנשכחו החוצה, ואחר כך מפקירים או גונזים. ביניהם ספרים יקרים, או מחברות של אברכים, שוודאי חשובים לבעליהם. כמעט על כולם רשום שם, ועל הרבה גם טלפון. להרבה מהרואים מהצד זה אפילו לא מתקשר לסוגיה של השבת אבדה...

א' יש כאלו שגם כשידעו את מיקומו של החפץ לא יבואו לקחתו ב' יש כאלו שאפילו לא טורחים לחפש אבדתם, אף שיכלו יחסית בקלות לחפש בבית כנסת, יתכן שהוי כאבידה מדעת, ועכ"פ יתכן שאין על המוצא לטרוח יותר מהמאבד, יתכן שכלל לא חשיב אבידה.
אולם יש כאלו שבאמת אבד להם החפץ ויבואו בשמחה לקחתו, ומעתה צריך לדעת מה הדין בספק והאם מהני רוב?

שאלה למעשה
פעם מישהו שכח אצלי בבית מעיל, מישהו אחר שכח מטריה, השלישי גארטל, והרביעית משקפי שמש.
הודענו לכל אחד ואחת מהם בשעתו על האבידה, שמחו לשמוע, הודו, ואמרו שבהזדמנות יבואו לקחת.
מאז חלפו כבר כמה פסחים, כל שנה מוציאים את שקית הפריטים ומנקים את הארון, ומחזירים את השקית למקומה.
השאלה היא עד מתי. האם אני צריך לרדוף אחריהם שיבואו, או אולי לקזז משווי האבידה את דמי האיחסון הממושך,
או שבכלל הגיע הזמן לזרוק את זה לפח.

עושה חדשות כתב:שאלה למעשה
פעם מישהו שכח אצלי בבית מעיל, מישהו אחר שכח מטריה, השלישי גארטל, והרביעית משקפי שמש.
הודענו לכל אחד ואחת מהם בשעתו על האבידה, שמחו לשמוע, הודו, ואמרו שבהזדמנות יבואו לקחת.
מאז חלפו כבר כמה פסחים, כל שנה מוציאים את שקית הפריטים ומנקים את הארון, ומחזירים את השקית למקומה.
השאלה היא עד מתי. האם אני צריך לרדוף אחריהם שיבואו, או אולי לקזז משווי האבידה את דמי האיחסון הממושך,
או שבכלל הגיע הזמן לזרוק את זה לפח.

סברות שאולי שייכות בזה:
א. מצינו באומן שכילה מלאכתו שיכול לומר טול את שלך ומכאן ואילך אפילו ש"ח לא הוי.
ב. בימינו שלאחסון יש שווי ממוני אולי הוי כאוכל ואינו עושה.

עושה חדשות כתב:כבר העירו בזה, למה צדיקים וכשרים וגדולים שבכל דור ודור, לא הורישו לבניהם ולצאצאיהם אחריהם מגירות עמוסות בשעונים ומעילים ושאר חפצים, אשר התחייבו להשיבם לבעליהם במצות השבת אבידה. ואם על דורות קודמים לא קשיא כ"כ, כי לא היה מצוי לאבד כמו היום, אבל תיקשי על חכמי וכשירי זמנינו, האם הגר"ש וואזנער השאיר כמה שעונים ועטים, האם הגרשז"א השאיר אחריו מחסן של סוודרים, וכן הלאה.
האם יש נימוק ברור, המתיר 'והתעלמת' בזמנינו על חפצים הרגילים להישכח ולאבד, כמו ספרים ועטים וכד', אע"ג שיש בהם סימנים ברורים, והבעלים ישמחו בהשבתם, אלא שאין טורחים לחזר אחריהם כ"כ כמו פעם, מפני השפע בס"ד.

כתב האגרו"מ חו"מ ח"ב סי' מה סע' ד:
"מה יעשה במציאה שאמרינן שיהא מונח עד שיבא אליהו.
וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש".

ומה שהביאו לעיל בשם הרב שפרן, שמעתי שכן היה מורה הרב אלישיב