פורום אוצר החכמה

עקביה כתב: ואף המאירי (סנהדרין שם) הבין שאין כל הגויים בכלל האיסור להשיב להם אבידה: עובדי האלילים וכיוצא בהם מבעלי האמונות הקדומות אף על פי שהוזהרנו בגזילתם ובגניבתם ובכל מיני רמאות הבאים מצדנו אין אנו מצווים בחזרת אבדתם כלל במקום שאין שם חלול השם וכבר בארנו דבר זה בב"ק.

ובב"ק (לז:) כתב: שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים.
מכך שחזר המאירי על שיטתו זו בכמה וכמה מקומות נראה שאין זה מחמת חשש מפני הגויים, אלא כך באמת סבר..

עקביה כתב: לעצם הרעיון שחז"ל לא התכוונו לכל משיב אבידה לגוי (גם כשאין זה מצד קדו"ה), נראה שכך הבין הרמב"ם, שכתב (גזילה ואבידה יא ג): אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כב ג) 'אבידת אחיך', והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם וכו'.
בפשטות אין הכוונה לכל גוי, שכן לא מסתבר שכל הגויים הם 'רשעי עולם'..

עזריאל ברגר כתב:ומדוע רש"י לא כתב שעובר בלאו דלא תחנם?
שהרי נותן לגוי מתנת חינם!

האם היוצא מדבריך שבעצם אתה סובר שלא ראוי שלא להשיב אבידת גוי?

"שור אויבך" - זהו עכו"ם, דברי ר' יאשיה, וכן מצינו שעכו"ם קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר (דברים כ"ב) כי תצא למלחמה על אויביך.
ר' אליעזר אומר: בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר.
ר' יצחק אומר: בישראל עבריין הכתוב מדבר.
ר' נתן אומר: בישראל עצמו, אלא מה תלמוד לומר "אויבך"? אלא היכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה

אמרו חז"ל (סנהדרין עו:): והמחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר (דברים כט יח) 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו'.

המעיין כתב:כיוון שעקביה התלונן שהאשמתי אותו שלא כדין. אני מבקש שיבהיר מדוע. כי אני הבנתי שאומר שבעצם ראוי להחזיר את האבידה לגוי ובזה מקיים לעולם יהא אדם.


לי קשה ברש"י משהו אחר. אם אדם מחזיר לאחר ייאוש וודאי אינו בכלל לא יאבה ה' סלוח לו אלא נחשב שעושה לפנים משורת הדין הגם אז נאמר שמראה שאינו עושה מחמת המצווה ואין המצווה חשובה בעיניו.
למה החזרה לגוי שונה? כאן התורה התירה וכאן התורה התירה. על כרחנו צריך לומר שאבידת גוי עניינה שונה שהתורה לא רק התירתה אלא שהתורה לא רצתה שישיבו אותה. ואם כן זה חטאו שעושה נגד כוונת התורה ולא שמראה שאין המצווה חשובה בעיניו. ולמה באמת רש"י מנמק כמו שנימק?

המעיין כתב:ונראה לי שזה וודאי שעיקר חטאו הוא מה שעושה נגד רצון התורה. אלא שלרש"י קשה למה זה חטא גדול כל כך ומה שייך ללמען ספות הרוה את הצמאה. ועל זה השיב שכיוון שעושה כביכול מצווה אבל היא נגד רצון התורה הרי הוא מחבר רוה וצמאה כלומר מצווה ושאינה מצווה (אלא נגד רצון התורה) שעושה אותם שווים בעיניו וזה חטא נוסף גדול מאד אשר לא יאבה ה' סלוח לו.

המעיין כתב:זה די דומה למה שכתבתי. אבל אתה יותר קיצוני ממני. שלפי דעתי הסיבה העיקרית היא כי כאן יש משהו מיוחד שהתורה התירה ממונם, ואתה אומר יותר מזה כל מי שנוהג כמו שהציע עקביה (שמרחם על פי שכלו) אפילו בדברים אחרים כיוון שאין משמעות בתורה שזה רצונה די בכך כדי שיהיה בכלל לא יאבה ה' סלוח לו.

המעיין כתב:לי קשה ברש"י משהו אחר. אם אדם מחזיר לאחר ייאוש וודאי אינו בכלל לא יאבה ה' סלוח לו אלא נחשב שעושה לפנים משורת הדין הגם אז נאמר שמראה שאינו עושה מחמת המצווה ואין המצווה חשובה בעיניו.
למה החזרה לגוי שונה? כאן התורה התירה וכאן התורה התירה. על כרחנו צריך לומר שאבידת גוי עניינה שונה שהתורה לא רק התירתה אלא שהתורה לא רצתה שישיבו אותה. ואם כן זה חטאו שעושה נגד כוונת התורה ולא שמראה שאין המצווה חשובה בעיניו. ולמה באמת רש"י מנמק כמו שנימק?

המעיין כתב:האם היוצא מדבריך שבעצם אתה סובר שלא ראוי שלא להשיב אבידת גוי?

המעיין כתב:לי קשה ברש"י משהו אחר. אם אדם מחזיר לאחר ייאוש וודאי אינו בכלל לא יאבה ה' סלוח לו אלא נחשב שעושה לפנים משורת הדין הגם אז נאמר שמראה שאינו עושה מחמת המצווה ואין המצווה חשובה בעיניו.
למה החזרה לגוי שונה? כאן התורה התירה וכאן התורה התירה. על כרחנו צריך לומר שאבידת גוי עניינה שונה שהתורה לא רק התירתה אלא שהתורה לא רצתה שישיבו אותה. ואם כן זה חטאו שעושה נגד כוונת התורה ולא שמראה שאין המצווה חשובה בעיניו. ולמה באמת רש"י מנמק כמו שנימק?

המעיין כתב:ונראה לי שזה וודאי שעיקר חטאו הוא מה שעושה נגד רצון התורה. אלא שלרש"י קשה למה זה חטא גדול כל כך ומה שייך ללמען ספות הרוה את הצמאה. ועל זה השיב שכיוון שעושה כביכול מצווה אבל היא נגד רצון התורה הרי הוא מחבר רוה וצמאה כלומר מצווה ושאינה מצווה (אלא נגד רצון התורה) שעושה אותם שווים בעיניו וזה חטא נוסף גדול מאד אשר לא יאבה ה' סלוח לו.

בברכה המשולשת כתב:אדרבה, וכפי שהראה לנכון הגרד"צ הילמן (וראיתי שכתבו שהאריך בזה כעת הרה"ג רא"ר זייני בספרו החדש חסד לאומים חטאת לברר היטב שאכן דעת המאירי אינה באמת כפי שעולה מפשטות לשונו מכו"כ טעמי תריצי)

בברכה המשולשת כתב:

עקביה כתב: לעצם הרעיון שחז"ל לא התכוונו לכל משיב אבידה לגוי (גם כשאין זה מצד קדו"ה), נראה שכך הבין הרמב"ם, שכתב (גזילה ואבידה יא ג): אבידת הגוי מותרת שנאמר (דברים כב ג) 'אבידת אחיך', והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם וכו'.
בפשטות אין הכוונה לכל גוי, שכן לא מסתבר שכל הגויים הם 'רשעי עולם'..

אדרבה, מסתבר מאוד, אבל נכב"ב

קראקובער כתב:

"שור אויבך" - זהו עכו"ם, דברי ר' יאשיה, וכן מצינו שעכו"ם קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר (דברים כ"ב) כי תצא למלחמה על אויביך.
ר' אליעזר אומר: בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר.
ר' יצחק אומר: בישראל עבריין הכתוב מדבר.
ר' נתן אומר: בישראל עצמו, אלא מה תלמוד לומר "אויבך"? אלא היכה את בנך או שעשה עמך מריבה נעשה אויב לשעה

אוצר החכמה כתב:שאל אותי פעם בעניין זה אחד מחכמי הפורום. כשהרמב"ם כותב בהמשך הדברים שהבאת ואם החזירה כדי לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. זה ממש לא מובן. הרי מדובר כאן בסוג של רמאות. כי הרי ישראל לפי הדין האמור ברמב"ם קודם אינם "בעלי אמונה" דהיינו אינם מחזירים לגוי, רק כיוון שרוצים שיחשבו כך עליהם עכשיו מחזירים הלזה בעלי אמונה יקרא?
בעיני זו שאלה טובה ואין לי עד עתה יישוב טוב בזה.

אוצר החכמה כתב:שאל אותי פעם בעניין זה אחד מחכמי הפורום. כשהרמב"ם כותב בהמשך הדברים שהבאת ואם החזירה כדי לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. זה ממש לא מובן. הרי מדובר כאן בסוג של רמאות. כי הרי ישראל לפי הדין האמור ברמב"ם קודם אינם "בעלי אמונה" דהיינו אינם מחזירים לגוי, רק כיוון שרוצים שיחשבו כך עליהם עכשיו מחזירים הלזה בעלי אמונה יקרא?
בעיני זו שאלה טובה ואין לי עד עתה יישוב טוב בזה.

בנוסף ראוי לציון גם יחסו של המאירי לגויים. בפירושו הוא עומד על כך שהאיסור לתת להם מתנות לא נאמר ב- "אומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלהות", ולפיכך אינו חל על המוסלמים, ואף לא על הנוצרים, שלדעתו אף הם אינם נחשבים לעובדי עבודה זרה.

דוגמה לכך ניתן להביא מדבריו על מסכת עבודה זרה דף כא' בדין מכירת בתים לגויים: "ולעניין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ, ובזמנים שהזכרנו." ... "שדבר זה עיקר איסורו לאותם עובדי האלילים שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם:"
יש הטוענים, שדבריו אלה של המאירי נאמרו מתוך חשש מן הנוצרים, ואינם משקפים את דעתו האמיתית. עמדה זו נדחתה על ידי יעקב בלידשטיין, אשר הראה כי עמדתו ביחס לגויים חוברת לדיונו הייחודי באשר לגר תושב וכי התלבטויותיו של המאירי וניסוחיו מורים כי אין המדובר באפולוגטיקה. כך סבר גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר קבע, "שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם".

בברכה המשולשת כתב:ב. על דעת מרן הראי"ה בזה, יעויין במש"כ הקדוש הרב איתם הנקין הי"ד בכה"ע המעיין גליון 200,

שו"ת עשה לך רב חלק ט סימן ל
אבידת עכו"ם
בהלכה הבאה בדין אבידת עכו"ם נשתדל להסביר את טעם הסלידה העמוקה של תורת ה' מעבודה - זרה, והשלכתה לגבי גויי זמננו.
פסק הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה (פרק י"א ה"ג) וזו לשונו: אבידת עובד עכו"ם מותרת שנאמר אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם. ואם החזירה כדי לקדש את השם כרי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום עכ"ל.
מקור ההלכה בש"ס ידוע בב"ק קי"ג: ובסנהדרין ע"ו: וזו לשון הגמרא בסנהדרין: אמר רב יהודה אמר רב,,, המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו. ופירש רש"י השוה וחבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חובה לו מצות בוראו שאף לכותי הוא עושה כן שלא נצטוה עליהם. רוה, עובדי כוכבים ששבעים ואינם צמאים ליוצרם. צמאה, זו כנסת ישראל צמאה ותאיבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו עכ"ל. ולפירושו טעם האיסור מבואר והוא דחוק. ועיי"ע במפרשי הש"ס. ולענ"ד הנראה בכונת הדברים הוא, שיש עבירות שאדם נהנה בעשייתן והן בחינת צמאה, ואילו זו, השבת אבידה לעכו"ם לא זו בלבד שאין לו שום הנאה ממנה אלא ההיפך יש לו הפסד, וכשעובר הרי זו בחינת רוה ודו"ק.
ולפירושנו זה חומר האיסור לא נתבאר בש"ס. ואולי שגם הרמב"ם הבין בדרך דומה את הגמרא ולכן ביאר מסברת עצמו "מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם". ללא ספק כונת דברי הגמרא הם לגבי עכו"ם ממש עובדי עץ ואבן כוכבים ומזלות, וטעמו של הרמב"ם לפי זה נאה ומתקבל, שאין רשעי עולם גדולים מעובדי עבודה - זרה, שכל דרכיהם תועבות כמבואר במקראות במקומות רבים, ועם ישראל קבע בקשה בשלשת תפלותיו ביום "להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון", כי אין ספק שעבודת האלילים הקדומה גבלה גם במעשי זימה ותועבה כידוע, ולא יתכן שאדם בן תרבות ישיב אבידה לעכו"ם ויחזק ידו בכך. והרמב"ם שכתב בהלכה זאת בסתם "אבידת עכו"ם מותרת", הרי שלכאורה כונתו היא לכלול גם אותם "אדומים - נוצרים" כפי שהגדירם בהלכות ע"ז בעובדי עבודה זרה. אלא שאז יקשה עלינו להבין כיצד התבטא כלפיהם בביטוי חריף "רשעי עולם", וכונתנו מבחינת אמונתם ועבודתם הדתית. ובאמת שהגאון ר' משה רבקש ב"באר הגולה" כתב (בשו"ע חו"מ סימן רס"ו) וזו לשונו: וממה שכתב הרמב"ם הטעם מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, נלע"ד דס"ל דלא אמר רב בסנהדרין אלא בעכו"ם עובדי כוכבים ומזלות, ולא בעכו"ם שבזמן הזה שמודים בבורא עולם ונימוסיהם להחזיר אבידה עכ"ל (וכמו"כ כתב הרב בדין עכו"ם "אין מעלין" (בשו"ע חו"מ סימן תכ"ה) וזו לשונו: שלא אמרו חז"ל דבר זה אלא על העכו"ם שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים וחידוש העולם, אבל אלו הגויים אשר אנחנו האומה הישראלית חוסים בצלם ומפוזרים ביניהם הם מאמינים בחידוש - העולם וביציאת - מצרים ובעיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ כמ"ש הפוסקים והביאו רמ"א באו"ח סימן קכ"ו בהגה,,, אנו מחוייבים להתפלל לשלומם וכו').
ודעתו של הרב המאירי גם בהלכה זאת ברורה לפי שיטתו, וזו לשונו: נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגוזלם,,, ומ"מ מי שמצא אבידתו אינו חייב להחזירה לו שמציאה מקצת קנין היא וחזרתו דרך חסידות ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת (אגב, נימוק מענין מבחינה הלכתית),,, הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על איזה צד שיהיה אעפ"י שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינו בכלל זה אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים עכ"ל.

שו"ת עשה לך רב חלק ט סימן ל
כיון שאין לגויי נכר בזמנינו דין עע"ז, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמנינו כדין עע"ז. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עע"ז, ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד סימן קנ"א סעיף י"ב) ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא.

עקביה כתב:זה בסדר גמור לא להשיב אבידת גוי. אבל מי שאינו עושה מהשבת אבידת גוי מין שלחן ערוך (שאליו, אם אני צודק, התכוונו חז"ל) אבל קורה שהוא רוצה להשיב לגוי את אבידתו מפני שהוא חס עליו, גם הוא, לענ"ד אאל"ט, בסדר גמור. ז"א איני סבור שישנה חובה מוסרית להשיב אבידה לגוי, אלא שזה בסדר אם עושים את זה.

עליך עיננו כתב:וצ"ע מ"ש שרוב האומות מקימים שבע מצות בני נח? האם גם הוא כתב כן מחמת הצנזורה?

איסור החזרת אבידה לגוי, שלולא הדעה הכוללת של רדיפת הצדק הרחוק לא די שלא היה נאסר, כ"א היה נכנס בכלל חיוב, וע"כ בכל מקום שיוכל שם שמים להתקדש, וקדושת שם שמים היא באמת ע"י הכרה הבאה מן החוץ (ר"ל הגויים ימ"ש), שכוחה של תורה פועל כ"כ על פרטי אישי האומה לותר מזכיותיהם הפרטיות בשביל כבוד הכלל, שהיא עצמה מדה משובחת מאד, אז כבר הדבר חוזר לעצמיות חיובו, ו"דרכי שלום" זה הוא מיוסד על עומק האמת מצדי צדדים. ובשום אופן וענין אין צדקה לשום אומה בעולם (ר"ל אפי' ישראל) להגביל זכיות חברתה בלא תכלית נשגבת כללית, ע"כ צדקו מליצי ישראל בתביעתם "הלא אב אחד לכולנו".
לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. אמנם גם אם נאמר כפשטם של פוסקים אחרים ג"כ אין בזה בית מיחוש, כיון שיש לפנינו ענין תכליתי.