פורום אוצר החכמה

איתא במדרש מעשה ברשב"י שישב במערה י"ג שנה מאימת המלכות וכשיצא פעם אחת ראה צייד עומד וצד צפורים ופורש מצודתו וכששמע ר' שמעון בת קול אומרת 'דימוס' היתה הצפור ניצלת וכששמע בת קול אומרת ספקולא היתה נלכדת עיין במדרש המשך המעשה
אך מה שיש לעיין בזה המעשה מדוע שפת הבת קול אינה בלשון הקודש אלא בארמית דהרי בת קול זה דיבור מסוים של הקב"ה וחשבתי לומר דענין בת קול המופיע בהרבה מקומות באמת אין זה דיבור אלא שמיעה בלבד דהיינו שענין בת קול הוא שהאדם שומע קול בתוכו (אם הוא ראוי לכך) האומר את דבר ה' ומכיון שכך אין זה תימה שהתיאור במעשה הנ"ל הוא בשפתו של רבי שמעון
מה דעת החכמים בפשט זה?

עיין סוטה לג. ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא: יוחנן כהן גדול וכו' אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא ופרש"י אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה.

אבל עדיין לא השיב מר מפני מה דברה הבת קול עם רבי שמעון בארמית שהרי וודאי ידע לשון הקודש

אולי אפש"ל שבת קול נאמרת לכל אדם [ולעניננו לצייד] רק ישנם שזוכים לשמוע,
ושפת הצייד לכאורה הוי ארמית שהיתה שפת ההמון ודו"ק.
[אך תירוץ זה לא יפרנס את הגמרא התם בסוטה ל"ג שכמדומה הביאו שני מקרים שהיה בת קול בלשון ארמי וצ"ת].

עיין תוס' סנהדרין יא. וז"ל "בת קול יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול" וכנראה הכוונה שכל פעם היה הבת קול מגיע על נידון מסוים בין אנשים והיה הקול יוצא מביניהם

תולדות יעקב יוסף פ' ראה (בשם רבו הבעש"ט):

איתא בש"ס דחגיגה דף ה' ע"ב רבי יהושע בן חנניה הוי קאי קמי קיסר אחוי ליה אפקורוסא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, אחוי ליה עוד ידו נטויה וכו' מאן דלא ידע במחוג ליחוי קמי מלכא וכו'. ויש להבין זה הענין, למה דברו ברמז ולא ע"י דיבור מפורש, וגם לאיזה תועלת מביא הש"ס זה.

ונ"ל דיוצא לנו מזה רמז מוסר בענין הכרוזין שלמעלה, שאינו דיבור, כי אין אומר ואין דברים שם למעלה (אלא עולם המחשבה), כי הדיבור הוא גשמי, וראיה לזה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ואין דרך ארץ לדבר המלך עם שריו ועבדיו ויועציו כי אם ברמז, וכאשר שגם עתה במלכות ישמעאל הנהגתו כך.

עיין שם פרטי הדברים.

יש"כ למשיבים ולי עדיין נראה שרוח הדברים העולה מכל הדברים המובאים (למעט הגמ' בע"ז) היא כמו שכתבתי בתחילה שהקול הוא קולו של האדם בעצמו השומע את אלוקיו מדבר עמו
סליחה למעט הגמ' בסוטה

מה הכוונה למעט הגמרא בסוטה?

כוונתי לגמ' שהביא הרב יודע ספר

זה הבנתי. מה שלא הבנתי זה איך אפשר להגיד יש לי מסקנה מה זה בת קול כשהיא סותרת גמרא ולהגיד זו מסקנה נכונה למעט הגמרא ההיא.

וודאי שלא הייתה כוונתי לומר דברים כנגד הגמ' רק דעדיין הוקשה לי מפני מה דברה הבת קול עם ר"ש בלשון ארמי ולא בלשון הקודש שבו נברא העולם וכביכול זו שפתו של הקב"ה (ושוב כביכול) ולזה אומר אני שענין הבת קול עיקרו שמיעה פנימית ולא דיבור חיצוני וכוונתי למעט הגמ' בסוטה הייתה שע"פ דברי הגמ' שם אין הכרח לדברי אבל אין רואה אני בזה סתירה מפורשת לדברים אלו
ואגב חזיתי שענין לשון הארמית אינו מופיע רק בבת קול דהלא כל ספרו של הב"י מגיד מישרים מלא בארמית ושפת הב"י ככל הידוע לי אינה ארמית והוא פלא מפני מה דבר עמו המגיד בארמית?

יחזקאל ר כתב:וודאי שלא הייתה כוונתי לומר דברים כנגד הגמ' רק דעדיין הוקשה לי מפני מה דברה הבת קול עם ר"ש בלשון ארמי ולא בלשון הקודש שבו נברא העולם וכביכול זו שפתו של הקב"ה (ושוב כביכול) ולזה אומר אני שענין הבת קול עיקרו שמיעה פנימית ולא דיבור חיצוני וכוונתי למעט הגמ' בסוטה הייתה שע"פ דברי הגמ' שם אין הכרח לדברי אבל אין רואה אני בזה סתירה מפורשת לדברים אלו
ואגב חזיתי שענין לשון הארמית אינו מופיע רק בבת קול דהלא כל ספרו של הב"י מגיד מישרים מלא בארמית ושפת הב"י ככל הידוע לי אינה ארמית והוא פלא מפני מה דבר עמו המגיד בארמית?

גם דברי הרעיא מהימנא והרב מתיבתא שבזוהר לרשב"י עצמו הם בארמי.
ומה קושי יש לומר שהקול דיבר בשפתו של רשב"י?

[ואולי המטרה שלא יבינו המלאכים].