פורום אוצר החכמה

מה שנכון נכון כתב:ע"ע רמב"ם דעות פ"א ה"א ופ"ב ה"ג ובשמונה פרקים פ"ד.

ארזי הלבנון כתב:

מה שנכון נכון כתב:ע"ע רמב"ם דעות פ"א ה"א ופ"ב ה"ג ובשמונה פרקים פ"ד.

אדרבה, מהרמב"ם משמע שמדה זו רעה בתכלית. ע"ש בעיקר בשמונה פרקיו, ספ"ד

ארזי הלבנון כתב:זו לשונו הנוגעת לענייננו:
ואיך ייראה ממנו [- ממשה] הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש?

עד כה קבלנו כבר מושג מההיקף של הדעת, ההתחלה היא – שימת־לב למצבים השונים ולמאורעות הקורים לנו. בר-דעת הוא מי שאין הרצונות שולטים עליו אלא הדעת... מי שאינו בר-דעת מתגלש ממצב אחד לשני בלי שימת לב שמעתה הוא צריך לשנות את הנהגתו בהתאם למצב החדש... כל חיינו מורכבים מהפכים: גוף ונשמה, יצר טוב ויצר הרע, איש ואשה, יהודים וגויים, ילדות וזקנה, והיחס אל כל אחד מהפעמים אלה מחייב הנהגה אחרת. לדוגמה: ידועים גם אצלנו מנהגים, יצירות ומשחקים שהומצאו על ידי נכרים, ויש לנו להבחין היטב מה נוכל לקבל מהם ומה אינו מתאים לרוח היהודית גם אם אין בו איסור בהלכה.
כל תקופה בחיינו מחייבת הכנה ושינויים בהנהגה שלנו, צעיר המתחתן, תלמיד-חכם המקבל משרה, זוג שנולד לו ילד – בר-דעת שומר תמיד על העבודה הפנימית עם כל הטרדות המתווספות במצבו החדש, ויחד עם זה הוא מתכונן למלא את כל התפקידים החדשים בשלימות.
הרמב"ם מבאר בפרק הראשון של הלכות דעות את המדות ההפכיות שישנן באדם... הרי כל העבודה בתיקון המדות היא עבודה בדעת, ולא רק בהכרת המדות אלא כל הנהגת האדם לא תישאר עוד בידי המידות הטבעיות שלו אלא כל הנהגתו חייבת להיות על פי הדעת, ובהבדלה מדויקת לקבוע מהי הדרך האמצעית בין שתי הקצוות בכל מדה ומדה.
הננו רואים כי הדעת מקיפה את כל שטחי החיים שלנו, בין במצבים השונים בחיי יום-יום ובין בתקופות השונות שאנו עוברים במשך חיינו, ומה עוד, שאי אפשר להשאיר את כל ההנהגה שלנו בידי מדותינו הטבעיות, כי אנו חייבים להתנהג בדעת, היינו בהבדלה מדויקת בין שפלות וגאווה, בין קמצנות ובזבוז וכו', הרי זוהי עבודה עיקרית לאדם, להיות בר-דעת! (פרקי קנין דעת, ירושלים תשס"א, עמ' ו-ט)

ארזי הלבנון כתב:ועדיין, עד שנדון בדעת הרמב"ם, באתי לדון בדברי הראי"ה זצ"ל. על פניו נראה שהמס"י אזיל כהרמב"ם. ואף המס"י עצמו מודה שהכועס ומיד נרגע ראוי לשבח, אך עדיין מי שלא כועס כלל אף מלכתחילה - טוב ממנו! .

והראי"ה לעומתם אומר שאין צורך להגיע לדרגת הלל כלל וכלל. ויש להבין מדוע.

ארזי הלבנון כתב:ועדיין, עד שנדון בדעת הרמב"ם, באתי לדון בדברי הראי"ה זצ"ל. על פניו נראה שהמס"י אזיל כהרמב"ם. ואף המס"י עצמו מודה שהכועס ומיד נרגע ראוי לשבח, אך עדיין מי שלא כועס כלל אף מלכתחילה - טוב ממנו! .

והראי"ה לעומתם אומר שאין צורך להגיע לדרגת הלל כלל וכלל. ויש להבין מדוע.

מחולת המחנים כתב:להעיר מתענית דף ד' ע"א "האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה'".

מצר כתב:לענ"ד, הדבר תלוי בהסתכלות על צורת העבודה על המידות, שבה יש הבדל בין הרב זצ"ל לרמח"ל זיע"א.
הרמח"ל לאורך הספר מדבר על התודעה של האדם, איך היא בנויה, ואיך הוא מנהל אותה. ממילא, החלטה לכעוס היא שלילית. היא תוצאה לא ראויה ולא בעלת אמונה של התודעה של האדם. לכן צריך לחנוק דבר כזה, ורצוי כמה שיותר.
אצל הרב עבודת המידות שונה, ובה התודעה לא מנהלת את התגובות, אלא מנתבת אותם, מעדנת אותם, ונותנת להם ביטוי מסוים,לא רק טבעי ומתפרץ אלא עם לבוש השכל והתודעה וכל שאר השיקולים. הכעס (ר"ל ההתעוררות, לא התוצאה) הוא תגובה טבעית של האדם, והרב לא חונק אותה, ורואה בה מימד אלקי, כמו שרואה במשנתו (ואכמ"ל, והענין קשור בדעת אלקים, במאמר ובנושא בכללו), השאלה אצל הרב היא לא איך מגיבים, אך מנהלים את המציאות -התודעה, אלא איך נותנים לזרמים הפנימיים שבתוך האדם את הבטוי הנכון, את הצורה הנכונה להופיע במציאות. אם אפשר לומר, התודעה אצל הרב היא המשנית, המווסתת, ולא הקובעת. מה שקובע הוא מה שמתחולל אצל האדם.(אני לא מדבר על זה שאדם כועס ורק בולם פיו בשעת מריבה, זה עדין ביטוי מעשי, אני מתכוון לתנועת הנפש של האדם ביחס למציאות, הדיאלוג שקיים ביניהם) הקובע הוא מימד שהאדם נמצא בתוכו, ולכן אפשר יותר לתת מימד אמיתי וקיים גם לכעס. צורת העבודה של הרב בתיקון ועילוי המידות היא יותר פסיבית, לשמוע, להתבונן במידות ובמקום שלהם ביחס לעולם, ומתוך כך להוציא לפועל בצורה ישרה. בצורה כזו אפשר גם להבין את ההשוואה לחרון אף של מקום וכו'.

וזה, כי חטא הכעס הוא היותר נאות לייחס לו מזולתו, משני טעמים, האחד כי הוא טבעי מאד אל האדם... ולא עוד, אלא שהוא טבע נמצא ומיוחד אל החכמים, שהאיכות אשר יסייעו אל קנין, הם המסייעים להגביר עליהם הכח הרגזני שהוא מצדם, כי על כן אמרו (סוכה נב.) 'כל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו', כי הטבע עצמו שמוסיף כח בגדולת החכמה, הוא עצמו הנותן תוספת בכח הכעסני, וכמו שאמר (תענית ד.) 'אוריתיה מרתחא ליה'... וכמו שאמר הכתוב (קהלת א, יח) 'כי ברוב חכמה רוב כעס', וכן נמצא מאד בטבעם הקפדנות על הדברים, יותר מזולתם... ולזה היא יותר נקלה לייחסה אל השלמים מזולתה.

הטעם השני, שחטא הכעס הוא יותר נכון לסליחה מזולתו... לסבות רבות זכרם שם עד שבסוף אמר הקצף בכעס לא יהיה על הכועס כי אם על המביאו אליו... שהחוטא בעבור כעס אינו חוטא בעצם וראשונה אחר שלא הקדימה לו המחשבה והידיעה על חטא ולזה נתן לסליחה, אמנם החוטא בעצם הוא המביאו אל הכעס.

אין הענין רק מה ש"מראה" כלפי חוץ שליטה אלא טוב עצמי ש"חימום" כעס ראשוני זה מביא לתוצאות מסויימות שלא היו קיימות בלעדיו.

ונראה סיוע לכך מדברי הרמב"ם בדעות פ"א ד כתב: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו.כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת", הרי שעל "דבר גדול שראוי לכעוס עליו" מותר לו לכעוס.

ואמנם בפ"ב ג' כתב הרמב"ם וז"ל: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר ... וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ...".

ולכאורה סותר דבריו שהרי כאן כתב ש"אסור" לנהוג בבינונית בענין כעס, אלא רק צריך להציג הצגת כעס וא"כ יש כאן סתירה.

ועיין בלח"מ פ"א ה"ד שעמד על סתירת דברי הרמב"ם וכתב שם ליישב בב' דרכים:

א. "וכן במדת כעס אדם שהוא כועס תמיד הוא קצה ראשון, ושלא לכעוס כלל ולהיות כמת הוא קצה האחרון, ולכעוס על דבר שראוי לכעוס הוא דרך בינוני לשאר כל הדעות. אבל כאן הדרך האמצעית היא שלא יכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס, אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כגון חילול שמים. וזה כיון הרב במ"ש כאן 'גדול' ובפרק שלאחר זה לא כתב גדול אלא 'על דבר שראוי לכעוס' וכו'. ומ"ש רבינו בפרק שאחר זה ויחזור לדרך האמצעית היא הדרך הזאת הנזכר במדת הענוה והכעס ובזה יעלו כל הלשונות יפה.

ב. "עוד י"ל שמ"ש הרב בפרק שלאחר זה ואסור לנהוג דעה בינונית וכו'. ר"ל כשהאדם חולה חולי הנפש והוא מוטבע בגאוה אז צריך שירחיק עצמו עד קצה האחרון עד שלא יטה לעולם מדרך האמצעית כיון שהוא מוטבע בגובה הלב יפול מדרך האמצעית ויבא אל הקצה הראשון כשהיה אבל האדם שאינו חולה הנפש אינו צריך שירחיק עצמו אלא עד האמצע אבל מדת חסידות הוא הקצה האחרון." וכוונתו שכך יש לומר לגבי הכעס.

את הראית לדעת מדברי רבינו הלח"מ שלענין מעשה לדעת הרמב"ם יש מקום לכעס, לפי הדרך הא' ב"דבר גדול שראוי לכעוס עליו כגון חילול שמים", ולפי הדרך הב' גם על דבר שפחות מכך.

שלום וכט"ס

הגאווה והכעס וענפיהם הם סורי הגפן נכריה, ובכלל המידות הרעות האסורות, שאנחנו חייבים להטהר מהן עד כמה שהיד מגעת

את הכעס צריכים אנחנו לשנא בכל עומק הוייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והצבורי