פורום אוצר החכמה

הנני מעלה כאן טיוטה של עוד מאמר (או פרק בספר העתידי על טעמי המצוות).
תמצית המאמר היא שיש איסורים שהתורה אסרה לא מפני שהם רעים, אלא דווקא מפני שהם מיועדים לגבוה. זה כולל איסור אכילת חלב, עשיית קטורת ושמן המשחה, עשיית כלים ככלי מקדש. ואולי גם כן דם ושעטנז.
לצערי יש לי כרגע בעייה להקליד רלב"ג, על כן אני רק מפנה אליו.
גם לא אוכל לקודד את מאמר לBBCode ולכן אני רק מעלה קובץ pdf, אף שאני יודע שזה ימעיט את כמות הקוראים, ויעשה חיפוש לפחות יעיל.
הנני להזכיר, שזה רק טיוטה, ולא מאמר סופי, ויש להתייחס אליו בהתאם.
אשמח לקבל הערות ותגובות.
[עודכן לנוסח 2.1. היו 69 הורדות מנוסח 1.1.]

ראיתי להוסיף,
אבן משכית
בטעם האיסור להשתחוות (בפישוט ידו"ר) על רצפה של אבנים נאמרו כמה טעמים,
הרמב"ם - שכן היה דרך עובדי ע"ז להניח לפני הע"ז אבן להשתחוות עליה,
החינוך - שואל א"כ כ"ש שהיה צריך לאסור במקדש ששמה מרחיקים טפי מכל דבר שנראה כע"ז. (ראיתי גם שמוסיפים להקשות על הרמב"ם שלגבי איסור ד"לא תטע לך אשרה" שהוא גם מטעם שכך מנהג הע"ז נאסר דווקא במקדש ואילו פה זה להיפך).
ולכן כותב החינוך שטעם האיסור שלא יהיה נראה כמשתחוה לאבן, אבל במקדש ליכא למיחש דהכל יודעים שהוא משתחוה לשמים.

אמנם בדעת רש"י נראה שהוא עניין אחר לגמרי ואין לזה קשר לע"ז, שכתב בפירוש חומש,
אבן משכית - ל' כסוי כמו (שמות לג) ושכותי כפי שמכסין הקרקע ברצפת אבנים.
להשתחוות עליה - אפילו לשמים לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש.
ובמגילה כ"ב כתב רש"י
לא אסרה תורה. - בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ''נ דוגמת של מקדש.

ובכסף משנה ע"ז פ"ו כתב
וכן אבן משכית וכו' אע"פ שהוא משתחוה עליה לשם לוקה. הכי משמע פ' בהר סיני ובפ' הקורא את המגלה עומד (מגילה כ"ב) תניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש כדעולא דאמר לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד ופירש"י לא אסרה תורה בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבה"כ דוגמא של מקדש, עכ"ל. כלומר לא אסרה תורה כאן אבן משכית לעבודת כוכבים דא"כ לא שייך למידק הא במקדש מותר אלא לאסור רצפת אבנים להשתחות לה' הוא דאתא. ורבינו מפרש דענינא דהכא לא משמע דאתא לאסור אבן משכית מפני שהוא דוגמת המקדש אלא מפני שהוא מנהג עובדי כוכבים אסרתו תורה להשתחוות עליה לשם.

נראה גם שלפי רש"י עיקר האיסור אינו בהשתחויה אלא כבר משעה שמרצף את בית הכנסת באבנים אף שלא השתחוה עדיין כבר עבר ב׳לא תתנו בארצכם׳ כיון שרק המקדש מרוצף באבנים. כעין זה מצאנו גם בדעת היראים (והביאו המאירי במגילה) שגם כן כתב שעוברים משעת ריצוף אלא שהוא למד שהאיסור משום ע"ז ובע"ז מחשבה מצטרפת למעשה ולכן עובר, אמנם כתב המאירי שבבית כנסת שאין רגילים להשתחוות לא עובר משעת ריצוף.

תודה רבה על ההפניות. מקווה שנהנת מהמאמר.

מלשון התורה משמע שהאיסור קשור לע"ז. ויקרא כו,א:

לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.

וכן פירשו רוב הראשונים. אם משום שיש בה ציורים (רשב"ם, בכור שור ועוד), אם משום שכך היה מנהג ע"ז (רמב"ם, רבינו בחיי וכזכור לי גם רלב"ג, כרגע לא אוכל לבדוק), אם משום שנראה כמשתחווה לאבן (ספר החינוך).

על כל פנים, מאמר שלי מתעסק בדברים שמיועדים לקודש, ולכן אסורים לחול. לא בדברים של קודש שנאסרו מחוץ למקדש משום שיועדו רק למקדש (איסור במות).

חכמי הקבלה מבארים את ענין העריות בדרך דומה, שבאמת הנישואין עם העריות הם דבר גבוה ונשגב מאוד, אך דוקא משום זה אסור לעשותו בעולם הזה כי הוא מיוחד לעולמות העליונים וכו'. ובזה מבארים את השם "גילוי עריות", כי יש בזה גילוי גבוה, אך שבשביל העולם שלנו זה "מסנוור" ושורף. ולכן באמת אצל אבותינו לפני מתן תורה כן מצינו שהתחתנו עם עריות, כי היה בכוחם להביא גילוי נשגב זה.

ראה בהרחבה בספר 'דרך מצוותיך' לה'צמח צדק', במצוות המתאימות.

על חלב, ראה עוד -
viewtopic.php?t=24134#p241288
viewtopic.php?t=11452#p107946

על הקשר בין איסור חלב לאיסור דם -
עי' תוס' חולין ה: ד"ה מעם הארץ.

נוסח המאמר בהודעה הפותחת את האשכול עודכן מ1.1 ל2.1.
כמו כן יש לציין שלפני כחצי שנה בגליון 53 של כתב העת "מיר תורי" פורסם תרגום של המאמר לרוסית . את כתב העת ניתן להוריד חינם באתר שלו.
אשמח לקבל הערות והארות.

על חלב ודם יש גם ברמב"ן בהקדמתו לחומש ויקרא, (אולי כבר הוזכר לעיל).

איתן כתב:הנני מעלה כאן טיוטה של עוד מאמר (או פרק בספר העתידי על טעמי המצוות).
תמצית המאמר היא שיש איסורים שהתורה אסרה לא מפני שהם רעים, אלא דווקא מפני שהם מיועדים לגבוה. זה כולל איסור אכילת חלב, עשיית קטורת ושמן המשחה, עשיית כלים ככלי מקדש. ואולי גם כן דם ושעטנז.

הגר"ל מינצברג מאריך בזה, בין היתר במבוא לבן מלך על התורה

לגבי שעטנז ראיתי כעת דבר נאה -

בגמ' בחולין דף מט: מופיע הביטוי "חלב טמא".
והיינו דאע"ג דאיסורם של החלבים הוא משום ייעודם לגבוה, מ"מ שייך באיסורם לישנא דטומאה.

קידושין לז:
מושב דכתב רחמנא גבי חלב ודם למה לי איצטריך סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיבי בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם בזמן דליכא קרבן לא קמ"ל

הע"ז בתחילתה לא הייתה כפירה בקב"ה, א"כ איסורה לכאו׳ הוא משום שדרך עבודה זו מיועדת אך ורק לגבוה ולא לממונים שמינה, האמנם?

חיים שאול כתב:הע"ז בתחילתה לא הייתה כפירה בקב"ה, א"כ איסורה לכאו׳ הוא משום שדרך עבודה זו מיועדת אך ורק לגבוה ולא לממונים שמינה, האמנם?

מה שכן - ארבע עבודות המיוחדות לה' - חייבים עליהם בע"ז אף אם אין דרכה בכך.

איתן כתב:

חיים שאול כתב:הע"ז בתחילתה לא הייתה כפירה בקב"ה, א"כ איסורה לכאו׳ הוא משום שדרך עבודה זו מיועדת אך ורק לגבוה ולא לממונים שמינה, האמנם?

מה שכן - ארבע עבודות המיוחדות לה' - חייבים עליהם בע"ז אף אם אין דרכה בכך.

לא כ"כ הבנתי את דבריך, אבל אני התכוונתי יותר שלעבוד למישהו (ולא משנה בדיוק איך עושים את זה בפועל) זה שייך לגבוה

אעתיק את לשון הרמב"ם:

הלכות עבודה זרה פרק ג
הלכה ב
עבודות הרבה קבעו עובדי כוכבים לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה ועבודת זה אינה כעבודת זה כגון פעור שעבודתו שפוער אדם עצמו לו ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים והרבה עבודות כגון אלו תקנו לשאר צלמים, לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור עד שיעבוד אותו דרך עבודתו שנאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, ומפני זה הענין צריכין בית דין לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עובד כוכבים עד שידעו שזו היא דרך עבודתו.
הלכה ג
ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא מה שכתוב ולא תעבדם, במה דברים אמורים בשאר עבודות חוץ ממשתחוה וזובח ומקטיר ומנסך אבל העובד באחת מעבודות אלו לאחד מכל מיני עבודת כוכבים חייב ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כיצד הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, זביחה בכלל עבודה היתה ולמה יצאת לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה בין היתה דרך עבודתו בזביחה או אינה בזביחה, אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר בין שהיתה דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך חייב עליה, לכך נאמר לא תשתחוה לאל אחר לחייב על ההשתחויה אפילו אין דרך עבודתו בכך והוא הדין למקטר ומנסך, וזורק ומנסך אחד הוא.

וודאי שע"ז - זה כשמתייחסים לישות זרה כלשהי ח"ו כמו שאמורים להתייחס רק להקב"ה.

איך שהרמב"ם והראשונים מתארים את דור אנוש הרי לא התייחסו לכו"מ כמו לקב"ה אלא שהם שלוחיו (ורק אח"כ התחילו לעבוד להם עצמם) ואעפ"כ זה אסור, וזה אפ"ל משום שזה מיועד רק לגבוה

לא התכווונתי שהיחס אמור להיות זהה ממש. אלא שיש דברים שראויים רק להקב"ה, כמו זביחה למשל. ומי שמתייחס כך לדבר זולתו... לא שבשביל לעבור על איסור ע"ז אדם צריך להתייחס אליה כמו להקב"ה ממש.

יש להעיר שכשרבינו הגדול הרמב"ם תיאר את ע"ז הקדומה, בעיקר במו"נ - הוא הסתמך בין השאר על המקורות של אמינות מפוקפקת דוגמת הספר "החקלאות הנבטית".

הרמב"ן כמדו׳ אומר זאת מסברא

לא בדיוק אבל קצת קשור לזה: https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f ... A9#p343575

ראה עוד - ויבינו במקרא, (רא"מ פיבלזון), ויקרא סימן י.