פורום אוצר החכמה

גבי מי שהפריש חלה מן העיסה, ואכל מעיסת החולין, ואח"כ הלך לחכם ונשאל על הפרשתו:
איתא בדרכי משה יו"ד שכ"ג ס"ק ד' וז"ל: "ובתשובת מיימונית סוף הלכות זרעים כתב דאם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה טוב לישאל עליה דקי"ל יש שאלה בהקדש כו' ונ"ל דוקא כה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל נ"ל"

ולכאורה הדבר צריך ביאור, היתכן?
אדם אכל דבר מה שהיה כשר בשעתו למהדרין, ולא הזיד בו, ולא שגג בו (גם אם היה מברר כל בירור שבעולם היה מסתבר לו בשעתו שמותר הוא לכתחילה באכילה), ואפילו לא נחשב כ"מתעסק" לגביו (כי ידע בדיוק מה הוא עושה ומה הוא אוכל ומה מהות הדבר שהוא אוכל וכו' וכו'), ופתאום הופך דבר זה למפרע ל"איסור אכילה" - האם ניתן לטעון כלפיו איזשהי טענה? ומה עוול עשה?

(ואם נימא, שאמנם לא עשה איסור כלשהו, אך דבר זה גורם "טמטום הלב" מעיקרא, ולכן לא טוב לעקור הפרשתו מעיקרא, הרי גם זה לא פשוט, דאם נאמר שה"טמטום" תלוי דווקא אם יש איסור באכילתו, אבל אם אכל "חזיר" שהותרה אכילתו, כגון בפיקוח נפש, אין "טמטום", מה נאמר בנדו"ד? וגם אם נאמר שעקירת ההפרשה נעשית באופן של "מכאן ולהבא ולמפרע" - גם זה קשה, כי אז בוודאי שלא עשה בשעתו כל איסור, וגם טמטום הלב אין כאן, כי בשעתו היתר אכל.)

אליהו בן עמרם כתב:גבי מי שהפריש חלה מן העיסה, ואכל מעיסת החולין, ואח"כ הלך לחכם ונשאל על הפרשתו:
איתא בדרכי משה יו"ד שכ"ג ס"ק ד' וז"ל: "ובתשובת מיימונית סוף הלכות זרעים כתב דאם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה טוב לישאל עליה דקי"ל יש שאלה בהקדש כו' ונ"ל דוקא כה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל נ"ל"

ולכאורה הדבר צריך ביאור, היתכן?
אדם אכל דבר מה שהיה כשר בשעתו למהדרין, ולא הזיד בו, ולא שגג בו (גם אם היה מברר כל בירור שבעולם היה מסתבר לו בשעתו שמותר הוא לכתחילה באכילה), ואפילו לא נחשב כ"מתעסק" לגביו (כי ידע בדיוק מה הוא עושה ומה הוא אוכל ומה מהות הדבר שהוא אוכל וכו' וכו'), ופתאום הופך דבר זה למפרע ל"איסור אכילה" - האם ניתן לטעון כלפיו איזשהי טענה? ומה עוול עשה?

(ואם נימא, שאמנם לא עשה איסור כלשהו, אך דבר זה גורם "טמטום הלב" מעיקרא, ולכן לא טוב לעקור הפרשתו מעיקרא, הרי גם זה לא פשוט, דאם נאמר שה"טמטום" תלוי דווקא אם יש איסור באכילתו, אבל אם אכל "חזיר" שהותרה אכילתו, כגון בפיקוח נפש, אין "טמטום", מה נאמר בנדו"ד? וגם אם נאמר שעקירת ההפרשה נעשית באופן של "מכאן ולהבא ולמפרע" - גם זה קשה, כי אז בוודאי שלא עשה בשעתו כל איסור, וגם טמטום הלב אין כאן, כי בשעתו היתר אכל.)

יעוי' ביו"ד סי' פ"א ובנו"כ שמאכלים טמאים גם כשמותר לאכול מולידים טבע רע וטמטום.

הצבי כתב:

אליהו בן עמרם כתב:גבי מי שהפריש חלה מן העיסה, ואכל מעיסת החולין, ואח"כ הלך לחכם ונשאל על הפרשתו:
איתא בדרכי משה יו"ד שכ"ג ס"ק ד' וז"ל: "ובתשובת מיימונית סוף הלכות זרעים כתב דאם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה טוב לישאל עליה דקי"ל יש שאלה בהקדש כו' ונ"ל דוקא כה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל נ"ל"

ולכאורה הדבר צריך ביאור, היתכן?
אדם אכל דבר מה שהיה כשר בשעתו למהדרין, ולא הזיד בו, ולא שגג בו (גם אם היה מברר כל בירור שבעולם היה מסתבר לו בשעתו שמותר הוא לכתחילה באכילה), ואפילו לא נחשב כ"מתעסק" לגביו (כי ידע בדיוק מה הוא עושה ומה הוא אוכל ומה מהות הדבר שהוא אוכל וכו' וכו'), ופתאום הופך דבר זה למפרע ל"איסור אכילה" - האם ניתן לטעון כלפיו איזשהי טענה? ומה עוול עשה?

(ואם נימא, שאמנם לא עשה איסור כלשהו, אך דבר זה גורם "טמטום הלב" מעיקרא, ולכן לא טוב לעקור הפרשתו מעיקרא, הרי גם זה לא פשוט, דאם נאמר שה"טמטום" תלוי דווקא אם יש איסור באכילתו, אבל אם אכל "חזיר" שהותרה אכילתו, כגון בפיקוח נפש, אין "טמטום", מה נאמר בנדו"ד? וגם אם נאמר שעקירת ההפרשה נעשית באופן של "מכאן ולהבא ולמפרע" - גם זה קשה, כי אז בוודאי שלא עשה בשעתו כל איסור, וגם טמטום הלב אין כאן, כי בשעתו היתר אכל.)

יעוי' ביו"ד סי' פ"א ובנו"כ שמאכלים טמאים גם כשמותר לאכול מולידים טבע רע וטמטום.

כמה הערות נוספות לדברים:
א. אם נאמר שטעמו של הרמ"א אינו משום האיסור שהוברר למפרע שעבר כביכול, אלא משום שהוברר שאכל דבר המטמטם, א"כ יוצא שבאמת כל הנפק"מ יכולה להיות באיסורי מאכלות, שאם אכל היתר בשעתו והוברר למפרע מחמת שאלה שאכל איסור, שאמנם לא עבר על שום איסור, אלא רק נטמטם. אבל אם עשה מעשה מותר כלשהו שאיננו אכילה, והוברר שעשה איסור, בכה"ג באמת לא צריך לעשות תשובה. ובזה צ"ע באמת אם הרמ"א סובר כחילוק זה.
ב. ראיתי מביאים בשם החת"ס בתשובות, שבאמת אין מושג של נמצא אוכל טבלים למפרע, בכה"ג שנשאל על הפרשתו, כי מה איסור עשה בשעתו, וכדפי'.
ג. מצאתי יש אומרים ש"נמצא אוכל טבלים למפרע" איננו רק באיסורי מאכלות (וטמטום) אלא גם באיסורים אחרים. רבינו הרעק"א מקשה בגיטין ל"ג על דברי התוס' שם, גבי נזיר ששתה יין, אמאי מלקים אותו, אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה, הרי יכול להשאל על זה אח"כ ויימצא שהלקוהו בחינם. ועל קושיא זו תירץ ב"אור החמה" - שאם ישאל על נזירותו א"כ נמצא שליח בית דין שהלקהו בחינם ועובר על "פן יוסיף". ולכאורה בדבריו מצאנו מי שנתן מלקות על פי דין, ולבסוף לאחר שאלת הנזירות, יתברר שעבר על לאו (שאיננו איסורי מאכלות וטמטום). וזה קשה מאד לענ"ד להבין וכפי שכבר הקשיתי בפתיחה.

אני קורא את הרמ"א כך:
א"א לשאול עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל ... ומכיון שאי אפשר לבטל אכילתו הכשרה למפרע, גם השאלה שיישאל עליה לא תועיל לו, דאין שאלה לחצאין.
ולפי זה הקושיא של ר' אליהו בן עמרם - היא היא דברי הרמ"א. ולא כתוב שלא רצוי, אלא שאי אפשר.

משכיל אל דל כתב:אני קורא את הרמ"א כך:
א"א לשאול עליה דאם כן כבר אכל למפרע טבל ... ומכיון שאי אפשר לבטל אכילתו הכשרה למפרע, גם השאלה שיישאל עליה לא תועיל לו, דאין שאלה לחצאין.
ולפי זה הקושיא של ר' אליהו בן עמרם - היא היא דברי הרמ"א. ולא כתוב שלא רצוי, אלא שאי אפשר.

ברמב"ם הל' שבועות פ"ו הל' י"ח איתא:
מי שנשבע שבועת ביטוי להבא ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג או קודם שילקה אם היה מזיד ניחם ונשאל לחכם והתירה לו הרי זה פטור מן הקרבן או מן המלקות, ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו הרי זה פטור.

בדברי רבינו הרמב"ם רואים לכאורה, ששאלה בנדרים הופכת אכילת איסור לאכילת היתר, ולכן לא ילקה על אף שאכל.
ולכאורה, א"כ גם אכילת היתר צריכה להפוך לאכילת איסור. (בציור של הרמ"א)
ומאי שנא?

גמרא נדרים ט,ב:

תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד .... אמר ליה רבי יונה היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה

אבל שלשת המפרשים המודפסים על הדף (רש"י, ר"ן, רא"ש) לא פירשו ששמעון הצדיק חשש שמא יישאל הנזיר על נדרו ובטלה נזירותו למפרע, אלא רק שאם הוא מתחרט אז קרבנותיו הופכים להיות "כעין חולין בעזרה" וכיו"ב. עיי"ש, וצע"ק.