במדרש ויקרא רבה (פרשה כד, ה) ובפסיקתא (רבתי, פרשת החודש טז): אמר רבי שמעון, שלש פרשיות כתב לנו משה רבינו בתורה, וכל אחת ואחת מהן יש בה מששים ששים מצות ואלו הן: פרשת פסחים, ופרשת נזיקין, ופרשת קדושים, רבי לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא אמר, משבעים שבעים. אמר רבי תנחומא, ולא פליגי וכו', מאן דעבד פרשת קדושים שבעים, כולל עמה פרשת עריות. - עד כאן המדרש. ובספר אדרת אליהו בסוף פרשת קדושים בהערה, כתב ר"ש לוריא זצ"ל: ונתלבטו המפרשים, שלפי מנין הרמב"ם עד פרשת עריות רק מ"ח מצות, ופרשת עריות לבד לפי מנין הרמב״ם יש בה כ״ג. אבל דוק ותשכח, בפרשת קדושים עד פרשת עריות ששים מצות מכוון, רק מהם מצות הכלליות [כמו "קדושים תהיו"] שלא חשבם הרמב"ם ז"ל במנין, ומהם כמה מצות שכבר באו בפרשיות הקודמות, וחשבון פרשת עריות הוא על דרך מ"ש הגר"א ז״ל שכל הנכללין בעונש אחד נחשבין לאחד, ועל פי זה תמצא מכוון עשר מצוות בפרשת עריות.
כלומר, לפי מש"כ הגר"א שם שכל הכלולים בפסוק אחד - נמנים כאחד לענין מנין חייבי הכריתות, וכמו שכתב המפרש בכריתות ב, א, הכל מובן
האם מישהו יכול לבאר לי בבקשה איך הוא הגיע לעשר מצוות בפרשת עריות????