פורום אוצר החכמה

מעשה בחסיד אחד שנכנס לבית הכבוד להסיך רגליו, בשבת. כשסיים לעשות צרכיו הבחין בנמלים וזבובים קטנים חיים ששטים ע"פ המים שבאסלה, וקרוב מאוד שהורדת מי הניאגרה תגרום להם מיתה מיידית. מאידך גיסא, עמדה בפניו בעיה קשה של כבוד הנכנסים והיוצאים. מאי הוה ליה למיעבד?
שוב מעשה באחד שהוצרך לעשות צרכיו והוה דחיקא ליה שעתא טובא, אך מיד בהכנסו לביה"כ, טרם נפנה, הבחין באותם נמלים וזבובים רוחשים ע"ג מי האסלה. מאי אית ליה למיעבד?

לכאורה פשוט שאין איסור נטילת נשמה נדחה מפני כבוד הבריות
ומה גם שלא שייך במקרה הראשון כבוד הבריות אלא חסרון בדרך ארץ להשאיר מקום מלוכלך...

מתוך ביאורים ומוספים למשנ"ב דרשו סימן שט"ז סעיף ט':
מנחת יצחק חלק י' סי' כ"ז מתיר שנחשב כמתעסק, וגם איכא כבוד הבריות
וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' צ"ד עיי"ש מה שהוסיף
אמנם הגרנ"ק בחוט שני אוסר אא"כ לא הוי פס"ר שימותו

יעקב כץ כתב:לכאורה פשוט שאין איסור נטילת נשמה נדחה מפני כבוד הבריות
ומה גם שלא שייך במקרה הראשון כבוד הבריות אלא חסרון בדרך ארץ להשאיר מקום מלוכלך...

אם אתה צודק התקיים בו על דאטפת אטפוך..

חיים סגל כתב:מתוך ביאורים ומוספים למשנ"ב דרשו סימן שט"ז סעיף ט':
מנחת יצחק חלק י' סי' כ"ז מתיר שנחשב כמתעסק, וגם איכא כבוד הבריות
וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' צ"ד עיי"ש מה שהוסיף
אמנם הגרנ"ק בחוט שני אוסר אא"כ לא הוי פס"ר שימותו

למה זה באמת לא פסיק רישא לפי המנח"י?

לפי מאי דקיי"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, הוי איסור דרבנן בלבד, ואולי יש מקום לדחותו מפני כבוד הבריות.

יעקב כץ כתב:לכאורה פשוט שאין איסור נטילת נשמה נדחה מפני כבוד הבריות
ומה גם שלא שייך במקרה הראשון כבוד הבריות אלא חסרון בדרך ארץ להשאיר מקום מלוכלך...

לכאו' אין כאן דאורייתא, דהרי הוי מלאכה שאצל"ג (וכפי שכבר העיר הרב ע' ברגר), ומלבד זאת הוי רק 'פ"ר ואינו מכווין' ואולי אפי' רק ספק פ"ר (אף דמצינו לאסור אף בספק פ"ר), ומצינו בכמה דוכתי שלא אסרו רבנן היכא דאיכא משום "כבוד הבריות", ויש כאן גם כבוד הבריות של המלכלך (שאם הוא בן אדם מן הישוב, אזי הוא מתבזה ומתבייש להשאיר שם מלוכלך) ובוודאי כבוד הבריות של הנכנסים אחריו (ויש כאן א"כ תרי גווני של כבוד הבריות שדנו בריש 'מי שהוציאוהו').
אלא שכמובן רק מורה הוראה מובהק יכול להקל בכה"ג.

אמנם לגבי מה שהביאו כאן בשם ה'מנחת יצחק', ג"א מצטרף לתמיהתו של הרב קראקובער שלכאו' צ"ב מדוע יחשב כ'מתעסק'? הלא הוא יודע שהוא הורג את הנמלים ע"י פעולתו, אלא שאינו מכווין להריגתם והוי פ"ר ואינו מכווין.

הבנתי ששיטת חו''ר ביאורים ומוספים דרשו, שלהכניס זבובים למים, אינו פס''ר שימותו.

בסימן שט"ז ישנן כמה ראיות לנידון של כללי 'פ"ר ולא מכווין':

ראשית, הח"א מתיר פס"ר ואינו מכווין בדרבנן במקום צער, לגבי ציפור דרור שנכנסה לבית ורוצה לסגור את החלון משום צער הצינה (מובא במ"ב).
ובס"ג שם הובאה עיקר המח' בין התרומה והתרוה"ד (וצד אחד ב'בית יוסף') בכלל לגבי פס"ר ואינו מכווין בדרבנן, והרמ"א פוסק כ'התרומה' שאסור, אבל שם לא איירי במקום צער. וכן פסק המג"א בס"ד דפ"ר ואינו מכווין בדרבנן אסור.
אכן, המ"ב בס"ג מביא את הפמ"ג שפ"ר ואינו מכווין בתרי דרבנן מותר, ולכן במקרה שם של תיבה עם זבובים, כאשר התיבה גדולה לכו"ע שרי (דאין במינו ניצוד וגם מחוסר צידה).

לגבי ספק פ"ר ואינו מכווין בדרבנן ואפי' בדאו', הנה מפורש בברייתא בדף כ"ב ע"א ר"ש אומר גורר אדם מיטה כיסא וספסל ובלבד שלא יכווין, אע"פ שיש כאן ספק פ"ר שיעשה חריץ, וזה ספק פ"ר על העתיד, ובזה יש אכן יותר סברא להתיר מאשר בספק על העבר, עד כ"כ שבספק פ"ר על העתיד, אפי' בדאו' אם אינו מכווין, הברייתא מתירה (עשיית חריץ).
אמנם בספק פ"ר על העבר דעת הט"ז להתיר (לגבי תיבה עם זבובים שגירשם וספק אם עוד נשאר שם זבוב, וראיה לדבריו הביא הבה"ל מ"מיחם שפינהו" מהמים החמים ונותן בו צונן, דהוי ספק צירוף [כלי מתכות חם שנותן בו צונן, מחזק את הכלי, כיוון שע"י הרתיחה היה קרוב להישבר, ,והמים הצוננין מצרפין אותו, מחזקים אותו, וזו היא גמר מלאכת הצורפין (רש"י דף מ"א ע"א)], והוא ספק לשעבר אם רתח עד כ"כ, שעכשיו יצרף ע"י הצונן, ובגמ' מבואר להיתר וכר"ש דדבר שאינו מתכווין מותר, ומבואר ברמב"ן ובהמאירי שאע"פ שבפ"ר מודה ר"ש לאיסור, הכא הוי ספק פ"ר, וחזינן ספק פ"ר ואינו מכווין אע"ג דהוא ספק על שעבר, ואפי' בדאו').

ומבואר בבה"ל שם לכאו' שבפשטות בספק על העבר ישנו הכלל הרגיל של ספיקא דרבנן לקולא וספיקא דאו' לחומרא, אלא שהט"ז חידש לומר בדבר שאינו מכווין להתיר בספק אפי' על העבר מצד 'ספק פ"ר ואינו מכווין', כי הא דגורר ספסל ומיטה (אע"ג דהתם איירי בספק על העתיד, הט"ז לכאו' לא חילק), והנפק"מ היא שלפי הט"ז לכאו' יהיה מותר בספק פ"ר ואיונ מכווין על העבר אף בדאו', אם כי הט"ז עצמו איירי במקרה של דרבנן (זבובים 'שאין במינו ניצוד').

צביב כתב:הבנתי ששיטת חו''ר ביאורים ומוספים דרשו, שלהכניס זבובים למים, אינו פס''ר שימותו.

אז יהיה ספק פ"ר. אבל מה שייך "מתעסק"?

אמנם אולי יש להביא ראיה לדבריהם ממה שכתב הבה"ל בסי' שט"ז ס"ח לבאר טעם החילוק בין ס"ז שם שצד נחש (שאינו ממית) שלא ישכנו מותר, ובין ס"ח שם שבשרצים פטור אבל אסור, והקשה הבה"ל דלטעמא דהר"ן שביאר דמדאו' פטור בשרצים משום שהם מזיקין ולכן הוי שלא לצורך, א"כ צ"ב מה החילוק בינם ובין נחשים, ותירץ הבה"ל בתרתי, ותירוצו השני שם הוא שבס"ז התירו רק כשמכווין להדיא שלא ישכנו ולכן הוי "מתעסק", ואילו בס''ח איירי בסתמא ולכן אין לזה שם "מתעסק".

דנו כאן לאסור מצד פסיק רישא. אמנם כפי שהביאו לעיל מהט"ז (ועוד) דבכל ספק ל"ח פסי"ר ואפילו בספק דלשעבר. אלא שהאחרונים פקפקו דאולי רק ספק דלהבא ל"ח פסי"ר. [ובביאוה"ל שם נקט דהכל תלוי ב'לשעבר' ו'להבא', ולא בסברות אחרות].
ונסתפקתי א"כ באופן שיש זבוב בפנים האסלא, אבל פעמים רבות הרעש והתנועה של הורדת המים כבר גורמים לו לברוח, ובלא"ה נמי אם יש שיהוי מסויים בין הלחיצה על הכפתור לירידת המים בפועל, אין הכרח שהזבוב ישאר שם. ובזה יל"ד האם הוי כמו פסי"ר דלשעבר או לאו.
והספק הוא כך, מה הדין אם זורק חץ לכיוון מכסה התיבה כדי לסוגרה, ובזמן זריקת החץ יש בה זבובים, אבל אפשר שיצאו משם קודם פגיעת החץ. מחד גיסא יש מקום לומר שאפילו אם פסי"ר דלשעבר מותר, אבל כאן בשעת סגירת המכסה הוא עומד ורואה את הזבובים הניצודים, ומאידך יש מקום לטעון שאפילו אם פסי"ר דלשעבר אסור, אבל כאן בשעת זריקת החץ זה לא פסי"ר אלא ספק דלהבא.
ציור נוסף, מי שיש לו קדירה עם אוכל שאינו מבושל כ"צ, ומחפש מקום להניח הקדירה, ומצא מקום להניח על הכיריים, אבל אין לו שום כוונה לבשל, ויש ספק האם האש תמשיך לדלוק שם או שתיכבה ע"י רוח מצויה.