פורום אוצר החכמה

בשו"ע סי קעד' סעי' ח' כתב שבסעודה כ"א יברך לעצמו על היין ולא שאחד יברך לכולם ואף שברוב עם הדרת מלך בכ"ז מחשש שמא יקדים קנה לוושט כשעונה אמן
ויחנק אמרו שכ"א יברך לעצמו (וראה שם ברמ"א טע"א ובמשנ"ב הנפק"מ).
ולכאו' צ"ע ואף שכ"א מברך לעצמו וכי לא צריך לענות אמן??ואי"צ להאריך בחשיבות עניית אמן.
ורציתי לתרץ שיתכן שכולם רוצים לצאת ע"י שומע כעונה חיוב האמן הוא חובה בכדי לצאת יד"ח ואף כשיש אוכל בפיו חייב לענות ואזי יש חשש חנק ומשא"כ
בברכה שלא יוצא יד"ח אם יש אוכל בפיו אינו צריך לענות אמן (ואולי אף אסור מדין "ימלא פי תהילתך").
אלא שהמשנ"ב כתב וז"ל "ואף דקיי"ל בכ"מ שומע כעונה ועניית אמן אינו מעכב כלל לעניין לצאת בהברכה חיישינן שמא יקדים יענו אמן ויסתכן"
ומבואר איפוא מד' שאין חיוב לענות אמן בכדי לצאת יד"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.וצ"ע

לענ"ד הביאור הוא כזה:
כ"א מברך לעצמו בלחש, וממילא אין מי ששומע אותו וצריך לענות אמן וחלילה להסתכן.

ומה שכתבת:

נריה אור כתב: אם יש אוכל בפיו אינו צריך לענות אמן (ואולי אף אסור מדין "ימלא פי תהילתך").

האיסור הוא מצד הסכנה ולא רק מדין 'ימלא'. ולא רק אולי אלא ודאי, דחמירא סכנתא מאיסורא.
(וכדמשמע בפירוש בסעיף שהזכרת במח' הש"ע והרמ"א.)

ועוד אפשר לומר כדבריך דכאשר אדם יוצא יד"ח הוא מקפיד יותר לענות 'אמן', (אע"פ שאין חיוב כזה, כפי שהבאת מהמ"ב), וא"כ חיישינן שישכח ויענה ויסתכן.
משא"כ כשאדם אינו יוצא יד"ח אלא שומע חברו מברך עבור עצמו, זוכר טפי שלא לענות 'אמן' בעוד המאכל בפיו.

הנלענ"ד כתבתי.

טברייני כתב:לענ"ד הביאור הוא כזה:
כ"א מברך לעצמו בלחש, וממילא אין מי ששומע אותו וצריך לענות אמן וחלילה להסתכן.

ומה שכתבת:

נריה אור כתב: אם יש אוכל בפיו אינו צריך לענות אמן (ואולי אף אסור מדין "ימלא פי תהילתך").

האיסור הוא מצד הסכנה ולא רק מדין 'ימלא'. ולא רק אולי אלא ודאי, דחמירא סכנתא מאיסורא.
(וכדמשמע בפירוש בסעיף שהזכרת במח' הש"ע והרמ"א.)

ועוד אפשר לומר כדבריך דכאשר אדם יוצא יד"ח הוא מקפיד יותר לענות 'אמן', (אע"פ שאין חיוב כזה, כפי שהבאת מהמ"ב), וא"כ חיישינן שישכח ויענה ויסתכן.
משא"כ כשאדם אינו יוצא יד"ח אלא שומע חברו מברך עבור עצמו, זוכר טפי שלא לענות 'אמן' בעוד המאכל בפיו.

הנלענ"ד כתבתי.

ייש"כ

עיין בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן ו
... אע"פ שראיתי להשבולי לקט שכ' בכלל א' סימן ט' במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוות' דס"ל ששותק וישמע דקי"ל שומע כעונה שר' אברהם בר' שלמה כ' היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ע"כ. א"כ כ"ש אלם שאינו יכול לענות א"א לו לצאת י"ח בשמיעה דהו"ל אין ראוי לבילה. מ"מ רש"י ותוס' בשם בה"ג חולקין בדבר שם בפ' ל"ה וס"ל דישתוק וישמע. וכ"כ התוס' בשם ר"ת ור"י אלא דמטעם אחר אמרו שלא לשתוק ולשמוע דכיון דשומע כעונה ה"ל הפסק. ואע"ג דאיפשר דע"כ ל"פ כל הני רבוות' על ר"א בר' שלמה אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא שאריה הוא דרביע עליה מחמת איסור הפסקה וחשיב לדידהו ראוי לבילה. אבל באלם איפשר שגם הם ז"ל מודים דהו"ל אינו ראוי לבילה. כיון דא"א לו לדבר ולהוציא א"ע ידי חובת ק"ש א"א לו לצאת ע"י שישמע מפי אחר משום דשומע כעונה. מ"מ נ"ל דיוצא ידי חובתו אם שומע ק"ש מאחר משום דשומע כעונה אמרי' נמי לגבי אלם אע"פ שא"א לו לצאת ע"י עצמו כלל ואין זה ענין לאינו ראוי לבילה דבשלמ' התם כיון דכ' רחמנ' מצות בילה במנחה לכתחלה אע"ג דקי"ל אם לא בלל כשר מ"מ ראוי לבילה בענין שהרי לכתחילה צריך בילה למצוה וכל שא"א לקיים מצות בילה במנחה זו מצות בילה מעכבת בו אפי' בדיעבד. אבל הכא לכתחילה שומע כעונה דמי וא"צ לקרות בפיו דווק' ואפי' לכתחלה בשמיעה סגי ליה ופיו של חבירו כפיו דמי א"כ אפי' אם אינו ראוי לקרות בעצמו מחמת שהוא אלם מ"מ לא גרע בזה. וכמו שבמדבר רבי רחמנא שיוצא י"ח בקריאת אחר לכתחלה הה"נ לנשתתק אע"פ שניטל דבור פיו מ"מ דיבור פיו של חבירו במקומו עומד לצאת הוא בשמיעתו משום שומע כעונה כשאר כל אדם שאינו אלם...



וחשבתי דיתכן לומר דבנידון דידן הוא נמי תורף הדין, דחשיב אינו ראוי לענות אמן. וצ"ע.