פורום אוצר החכמה

זכורני שיש דברים מפורשים, אבל נעלמו ממני כעת.

בהא דאמרי' ספק דאו' לחומרא,
איך הדין כאשר הספק הוא - דלמא אינו בר חיובא כלל,
כגון ספק יהודי ספק גוי, ספק קטן ספק גדול, ספק שוטה, ספק סומא (למ"ד), וכו',

האם אמרי' בזה ספק דאו' לחומרא, והאם יש חילוק בין המקרים הנ"ל.

דו"ק בש"ש שמעתא א' פרק ג'.

עושה חדשות כתב:זכורני שיש דברים מפורשים, אבל נעלמו ממני כעת.

בהא דאמרי' ספק דאו' לחומרא,
איך הדין כאשר הספק הוא - דלמא אינו בר חיובא כלל,
כגון ספק יהודי ספק גוי, ספק קטן ספק גדול, ספק שוטה, ספק סומא (למ"ד), וכו',

האם אמרי' בזה ספק דאו' לחומרא, והאם יש חילוק בין המקרים הנ"ל.

כמדומה פרי חדש
גבי ספק טומטום בציצית

משנ"ב סימן סז ס"ק א:
שו"ע: ספק אם קרא ק"ש חוזר ומברך:
(א) ק"ש - ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ב לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה:

כמדומה שתלוי בשאלה מהו גדר הדין של 'ספיקא דאורייתא לחומרא'
אם זהו דין מחודש, שמתחדשת הוראה חדשה - 'תחמיר!', אז זה לא שייך אם יש ספק שמא הוא גוי.
אבל אם אין שום דין מחודש, אלא שאסור לעשות כך כי אולי תיכשל בעבירה - אז זה שייך גם בספק גוי.
נראה לי הגרש"ש מוכיח כצד השני, וגם לי הקטן יש כמה ראיות לזה. [וגם לפי הצד הראשון, הצד השני הוא לכאורה ודאי נכון ('לכאורה ודאי' זה ניסוח יפה, נכון?)].

אני רואה שהשאלה לא הובנה.

ספד"א לחומרא מחייב את האדם לחוש לצד שהוא מחוייב, אפי' שלפי הצד השני הוא פטור. זה אפשרי כאשר הוא מסופק האם כבר קיים או לאו, או כאשר הוא מסופק האם הוא איש או אשה לגבי מצוות שנשים פטורות, וכל כה"ג,

השאלה שלי היא, באופן שלפי צד הפטור, הוא לא רק פטור מהמצוה הזו, אלא הוא מופקע בכלל מכל המצוות. לדוג' ספק שהוא בכלל קטן הפטור מכלום, או גוי, וכד'.

ובזה יש לחלק, דלעולם ל"ש דין 'לחומרא' אלא היכא דהגברא הוא בר חיובא באופן כללי, ואז גם על צד הפטור הוא מחוייב בדין "ספק דאורייתא לחומרא". אבל אם בצד השני הרי הוא פטור מכל הוראה שהיא, י"ל שהוא פטור גם מההוראה של ספד"א לחומרא. וכאן יש לחלק בין גוי וקטן וכו'.

בצעירותי שמעתי ע"ז פעם שיעור, או מפי הגר"א גניחובסקי זצ"ל, או מפי הגר"ב שרייבר שליט"א, וכעת איני זוכר.

על קטן עיין יבמות פ על נעשה סריס למפרע ותוספות שם

עושה חדשות כתב:אני רואה שהשאלה לא הובנה.

השאלה הובנה היטב. אבל אולי לא הבנת את התשובה.

ספד"א לחומרא מחייב את האדם לחוש לצד שהוא מחוייב, אפי' שלפי הצד השני הוא פטור. זה אפשרי כאשר הוא מסופק האם כבר קיים או לאו, או כאשר הוא מסופק האם הוא איש או אשה לגבי מצוות שנשים פטורות, וכל כה"ג,

לא נכון. כלומר, זה בכלל לא מוכרח להבין כך.
יש לומר שצריך להחמיר מתוך כך שאולי זה אסור. כלומר, לפי הצד שזה אסור - זה אסור. ולפי הצד שזה מותר - זה מותר (אפילו שלא ברור לך איזה צד הוא נכון). וכיון שאתה לא יודע, ותעשה עכשיו מספק, ובסוף יתברר שזה היה אסור - אז אתה עבריין ואין לך שום תירוץ, כי לא נתחדש דין 'ספיקא דאורייתא לקולא'.

החושב כתב:

עושה חדשות כתב:אני רואה שהשאלה לא הובנה.

השאלה הובנה היטב. אבל אולי לא הבנת את התשובה.

לא התכוונתי אל כת"ר, אלא לאלו שהביאו ראיה מטומטום.

החושב כתב:כמדומה שתלוי בשאלה מהו גדר הדין של 'ספיקא דאורייתא לחומרא'
אם זהו דין מחודש, שמתחדשת הוראה חדשה - 'תחמיר!', אז זה לא שייך אם יש ספק שמא הוא גוי.
אבל אם אין שום דין מחודש, אלא שאסור לעשות כך כי אולי תיכשל בעבירה - אז זה שייך גם בספק גוי.
נראה לי הגרש"ש מוכיח כצד השני, וגם לי הקטן יש כמה ראיות לזה. [וגם לפי הצד הראשון, הצד השני הוא לכאורה ודאי נכון ('לכאורה ודאי' זה ניסוח יפה, נכון?)].

זה לא נכון לומר שהצד השני הוא ודאי נכון, כי הרי לפי הרמב"ם ספד"א לקולא (מדאו'), ומהיכ"ת שיש כאן ב' פלוג'.
גם בסברא יש לי לדון האם קטן מחוייב בזהירות שמא יכשל, (ואולי בדוקא נקטת את הדוגמא של גוי).

עושה חדשות כתב:

החושב כתב:כמדומה שתלוי בשאלה מהו גדר הדין של 'ספיקא דאורייתא לחומרא'
אם זהו דין מחודש, שמתחדשת הוראה חדשה - 'תחמיר!', אז זה לא שייך אם יש ספק שמא הוא גוי.
אבל אם אין שום דין מחודש, אלא שאסור לעשות כך כי אולי תיכשל בעבירה - אז זה שייך גם בספק גוי.
נראה לי הגרש"ש מוכיח כצד השני, וגם לי הקטן יש כמה ראיות לזה. [וגם לפי הצד הראשון, הצד השני הוא לכאורה ודאי נכון ('לכאורה ודאי' זה ניסוח יפה, נכון?)].

זה לא נכון לומר שהצד השני הוא ודאי נכון, כי הרי לפי הרמב"ם ספד"א לקולא (מדאו'), ומהיכ"ת שיש כאן ב' פלוג'.

לפי הרמב"ם, כפי הנראה, יש דין מחודש ש'ספיקא לקולא'. וכמו שיש דין 'הלך אחר הרוב' - שזה דין מחודש. כלומר, גם אם בסוף אכלת איסור - לא נורא. ולפי הרמב"ם הוא הדין בספק שקול - פועל כאן דין הכרעת הספיקות שמורה לך שאפשר להקל.
אבל אם ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, אז גם אם נאמר שזהו גם סוג של הכרעה (ודוגמא לדבר, כאילו שהיה כאן רוב לחומרא), אבל על כל פנים, גם כלפי גברא שהכרעה זו אינה שייכת (כגון גוי), על כל פנים נשארים הדברים במצב של "אל תעשה כך כי אולי זה אסור".

מה הדין בכל ספק אי דין הוי דאורייתא או דרבנן או נכנס בכלל ספק דאורייתא לחומרא
מעולם תמהתי על דברים כאלה - יש כמה דברים ומצוות ברמב"ם שכל ההכרח שהיא דאורייתא ולא אסמכתא היא רק לשון אגב שלא במקומו בש"ס או בספרי וכדומה, ונמצא שאם לא הי' לדוגמא הכרח זו הי' נוטה לומר מכח מהות הדבר שאינו אלא אסמכתא, או דרבנן, נמצא שבאמת יש כמה דברים שבעצם יתכן שהיא דאורייתא רק אין לזה קבלה מפורשת ויתכן ושייך לחלוק בזה, וכל המחלוקת הראשונים היא רק במשמעות הסוגיות, ולא בקבלה שדברים כאלו נשתכחו במשך הדורות ולא נשמרו, ודוגמא לדבר מחלוקת במציצה יש ג' דעות בפוסקים, אי הוא מדרבנן, או משום סכנה, או דהוי כחלק ממצות מילה עכ"פ לכתחילה מהלכה למשה מסיני, האם זה מקרי ספק דאורייתא

מעיין כתב: ודוגמא לדבר מחלוקת במציצה יש ג' דעות בפוסקים, אי הוא מדרבנן, או משום סכנה, או דהוי כחלק ממצות מילה עכ"פ לכתחילה מהלכה למשה מסיני, האם זה מקרי ספק דאורייתא

כמדומה חלק מהדברים בעניין זה [במיוחד שזה חלק ממצות מילה מדאורייתא או מדרבנן] נאמרו מטעמים השקפתיים - לעמוד כנגד המשנים את מסורת אבותינו. כך שאולי כדאי לחפש דוגמא אחרת...

נקטתי דוקא דוגמא זו, וברצוני לנגוע לעוד שאלה חופפת, למה דבר שאכן שקול ויתכן שהיא מדאורייתא או מדרבנן, למה ע"פ רוב היותר חרדים יצדדו שהיא דאורייתא, והשואפים לחדשות יאמרו שאינו דאורייתא.
ולמה בזמן התנאים ואמוראים והראשונים הצדדים אם חצי שיעור אסור מה"ת או מדרבנן, או אם תפלה דאורייתא או דרבנן, לא נבע מכח השקפה חרדית או השכלה ח"ו.
האם זה בא שהחרדים מרצונם להחמיר, כיון שהמשכילים רצונם לזלזל בזה [וכיון שכן להוציא מלבם חששו וצדדו שהיא דאורייתא אף שע"פ עיקר הדין ע"פ כללי הפסק אפשר שלא חששו לכך, וזה בבחינת מיגדר מילתא, ומ"מ אינו שקר כיון שבאמת יש צד ומשמעות קצת פוסקים ודברי חז"ל שנוטין כן...]
ומ"מ מצינו לפעמים שהפריזו על המדה בדברים מפורסמים שמביאים לידי גיחוך, לדוגמא לומר שהפסק הקאפיטלען הוא הלכה למשה מסיני [לא אציין מקור...]