נהר שלום כתב:ישראל אליהו כתב:ספרדי שמברך הנותן ליעף כח, נגד 'שלשת עמודי ההוראה' ונגד השו"ע ונגד המנהג הקדום,
איני רואה שום טעם הגיוני, אלא רק משום שכך אמר האר"י.
א. יש את ביאור הב"ח והט"ז ב. מנהג קדום מלפני מרן
כיון שלקחת, מן הסתם, את דברך מדברי היב"א, על כן ברשותך אתייחס ישירות לדברי היב"א.
פסק בשו"ע (סי' מו ס"ו) שאין לברך הנותן ליעף כח. ובאמת שכן היה המנהג מימות הגאונים שלא לברכה, שהרי בספרים אשר מונים את סדר מאה ברכות מרב נטרונאי גאון אינם מזכירים ברכה זאת (כגון שבלי הלקט, תניא רבתי) וכן רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון לא מזכירים ברכה זו, ואולם כיום מנהג רוב ככל בני ספרד לברכה על פי דברי רבינו האר"י, וכמ"ש החיד"א בברכ"י (סי' מו), "עתה נתפשט המנהג בגלילותנו לברך זאת הברכה, עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל (שער הכוונות דף ב' ע"ב). כי אף דקבלנו הוראות מרן, קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל, גם הוא יורה לברכה. ומה גם שכתב הרב כנסת הגדולה דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו. וכן ראוי לנהוג", ע"כ דברי החיד"א.
[מה שכתב החיד"א דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן הב"י בסוף ימיו, זהו מחמת דברי האר"י, וכמ"ש הכנסת הגדולה שי"א שרבינו המחבר ז"ל חזר בו בסוף ימיו, והיה אומרה בהזכרת שם ומלכות
על פי הקבלה. וכן כתב החיד"א עצמו בספרו קשר גודל (סי' ה אות יז). ובטוב עין (סי' ז ד"ה ומטעם זה), שיתכן שאחר פטירת האר"י שמע מרן דעתו ולכן חזר בו, ע"ש].
ואולם בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כה) טען שלא קבלנו הוראות האר"י. ומה שכיום אנו מברכים הנותן ליעף כח, זהו מכיון שהובאה ברכה זו בראשונים, הרי הם הסמ"ג (עשין כז) בברכות הודאה, ובמחזור ויטרי, ובהרד"א, והטור, וכ"פ הרמ"א ז"ל בהגה. וע"כ לומר חדא מתרתי, או שכן היתה הגירסא בגמרא לפני ראשונים אלו, וכמ"ש הב"ח (סי' מו), או שכ"ה תקנת הגאונים, וכמ"ש הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (סי' ג אות ט).
ונשיב על טענותיו (אחה"מ):
1) מה שכתב שמנהג בני ספרד היינו משום אותם הראשונים (כהסמ"ג) שכתבו לברכה, ומשום שכן גרסו בש"ס, במחכ"ת דבר זה תמוה מאוד, דכיצד נעלם הכלל "ספק ברכות להקל"? והיאך קמו והנהיגו לברך בקום ועשה כנגד דעת חלק מהראשונים שלא הזכירו ברכה זו ומהם שלושת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והשבה"ל, והרוקח, והאשכול, והסמ"ק, ומהרי"ל, וכן פסק בב"י ובשו"ע שאין לאמרה, וכן בין המקובלים שקודם האר"י היו שלא הזכירו ברכה זו, כגון רבי עזרא מגירונה, והריקנטי, ותולעת יעקב, וכן חלק מסידורים הנמשכים אחר הקבלה לא הזכירו כלל ברכה זו (לפירוט ולעוד מקורות, ראה בקובץ אסופות ח"א עמ' שסד-שסה), והיאך לפתע התחילו להנהיג לברך כנגד כל אלו? והכלל בכה"ג היה צריך להיות סב"ל, ובפרט שדעת השו"ע שלא לברך, ואף אילו היה השו"ע פוסק לברך, הרי עבדינן סב"ל אף נגד מרן השו"ע, וכיצד כאן הנהיגו לברך? ומה שהסתייע מדברי הב"ח, הרי הב"ח כתב כן ליישב את מנהג
בני אשכנז, שכתב: "הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרוקח מדלא כתבוה אלמא דלא היו גורסים ברכה זו בתלמוד, אבל אנו בני אשכנז דקבלנו ברכה זו מאבותינו וגם הסמ"ג כתבה אין ספק שהיו גורסים כך בתלמוד". גם הט"ז (סי' מ"ו) כתב: "וכבר העיד רמ"א על המנהג
בבני אשכנזים שיש לאומרה ואין אחר המנהג כלום". אבל לדידן בני ספרד, באיזו זכות נעזוב את דברי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ומרן השו"ע, ונלך אחר גירסא/מנהג של בני אשכנז. וביותר תמוה אחה"מ, שהרי שפתי הפוסקים ברור מללו שהטעם שנהגו בדורם לברך הוא על פי קבלת רבינו האר"י ותורת הסוד ולא הזכירו שזהו משום אותם ראשונים שכתבו לברכה, וכיצד אפשר לחלוק עליהם בדבר השייך למציאות ולטעון שאין הטעם כמו שהם כתבו אלא מטעמים אחרים?! ונביא בזאת כמה מדברי האחרונים אשר בדורם החלו לנהוג לומר ברכת הנותן ליעף כח. וזה לשון שו"ת הלק"ט (סי' קפד): שאלה. מהו לברך הנותן ליעף כח. תשובה.
סוד ה' ליראיו, ואני בבואי לכאן מצאתי שהנהיגו לאומרה, גם אני כאחד מהם, ע"כ. וכן הפרי חדש (סי' מו) מעיד: "פה ירושלים תובב"א נתפשט המנהג לאומרו
עפ"י כתבי הרב הקדוש מהר"י אשכנזי ז"ל זולתי קצת יחידים שאין אומרים אותו ואני אחד מהם", ע"כ. ונעתיק שוב את דברי החיד"א בברכ"י (סי' מו): עתה נתפשט המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה
עפ"י כתבי רבינו האר"י זצ"ל, ע"כ. ובטוב עין (סי' ז) ומטעם זה נתפשט בכמה קהלות לומר ברכת הנותן ליעף כח וכו', דמאחר דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ופירש סודה כן ראוי לעשות, דודאי אלו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה כן הוה עביד עובדא בנפשיה, ע"כ. וכן בן דורו של החיד"א רבי אליהו ישראל בספרו כסא אליהו (סי' מו) כותב "כבר נתפשט המנהג בכל המקומות לאומרה
על פי כתבי האר"י ז"ל". ועל כן הדבר תמוה כיצד כתב היב"א שהחלו לנהוג כן משום אותם ראשונים שכתבו לאמרה, בעוד שאותם אחרונים כתבו שהטעם שבדורם החלו לנהוג ולהנהיג לברך 'הנותן ליעף כח' היינו מחמת דברי האר"י ז"ל [ולא משום אותם הראשונים שכתבו לאמרה]?
2) ומה שכתב היב"א עוד תירוץ אמאי מברכינן האידנא ברכת הנותן ליעף כח, וזהו משום "שכן הוא תקנת הגאונים, וכמ"ש הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (סי' ג אות ט)", ע"כ. גם זה תמוה מאוד אחה"מ, דהן אמת שכ"כ הצמח צדק שכן כתבו הגאונים, אולם מה נעשה ולא מצאנו גאונים שכתבו לברך הנותן ליעף כח, ואף הצמח צדק לא ציין היכן כתבו הגאונים דבר זה, ואדרבא נראה שהמנהג מימות הגאונים היה שלא לברכה, וכדמוכח מספרי הראשונים אשר מונים את סדר מאה ברכות מרב נטרונאי גאון (כגון שבלי הלקט והתניא רבתי) אינם מזכירים כלל ברכה זו, גם רב עמרם גאון ורב סעדיה גאון לא הזכירו ברכה זו בסידוריהם, וכן הראשונים הבאים אחריהם כגון הרי"ף והרמב"ם לא כתבו ברכה זו, ומוכח דאינה תקנת הגאונים. גם קשה ע"ז, דאף אם ימצאו גאונים כאלו, מ"מ היה לנו שלא לברך ומשום סב"ל. ועוד שגם על תירוץ זה יקשה קושייתנו דלעיל שהרי אותם הפוסקים שהחלו לנהוג ולהנהיג לברכה כתבו ג"כ שהטעם שנהגו לברך הוא על פי קבלת רבינו האר"י ז"ל, ולא הזכירו כלל שזהו משום תקנת הגאונים.
3) וממילא גם אין לטעון שהיה זה מנהג קדום עוד קודם מרן הב"י, שהרי האחרונים הנ"ל מעידים שעד זמנם לא נהגו לברך הנותן ליעף כח. וכן משמע מדברי הכנה"ג, שלא נהגו בזמנו לברכה. גם הב"ח כתב שבסידורי ספרד לא נזכרה ברכה זו.
4) גם אין לומר שהמנהג הונהג משום שי"א שמרן הב"י עצמו חזר בו, וכמו שיש שהבינו ממה שהביא הכנסת הגדולה (הגהות ב"י, סי' מ"ו) עדות מת"ח אחד ששמע שמרן השו"ע חזר בו והתחיל לברכה בשם ומלכות. זה אינו, חדא, וכי ע"פ שמועות ישנו כל ישראל מנהגיהם נגד דברים המפורשים בשו"ע? וכמו שהקשה עליו הכנה"ג (שם) בזה"ל: "וגערתי בהם, שלא מפני עדות המעיד ששמע על פי השמועה, נניח מה שכתב כאן (בב"י ובשו"ע) ונבא לידי ברכה לבטלה". ועוד, יש להבין באמת מדוע מרן הב"י חזר בו (אם באמת חזר בו), והרי איהו גופיה כתב בב"י דאינו יודע מי יוכל לחדשה? אולם המעיין בכנה"ג יראה שאותו ת"ח העיד "שרבינו המחבר ז"ל חזר בו בסוף ימיו, והיה אומרה בהזכרת שם ומלכות
על פי הקבלה". הרי לנו שאף אם נקבל עדות זו, ונאמר שעל פיה החלו לנהוג לברכה, סוף סוף הכל משורש אחד יצא, שאף מרן השו"ע הדר ביה מחמת דברי האר"י ז"ל. וא"כ לימדנו מרן להועיל שיש לילך אחר הקבלה אף בדיני ברכות ואף נגד ג' עמודי ההוראה ונגד המנהג הקדום.
5) גם אין לומר דאה"נ אנן לא ננקוט את דברי החיד"א שיש לשנות ולברך ע"פ הסוד, אלא שמ"מ כיון שכבר נהגו לברך 'הנותן ליעף כח', השתא אין אומרים סב"ל נגד המנהג. זה אינו דאם אותו מנהג אשר הושתת על פי כללו של החיד"א אינו להלכה, א"כ הוי ליה מנהג בטעות, ויש לבטל המנהג, ולשוב ולנהוג כשלושת עמודי ההוראה וכמרן השו"ע, ובפרט בסב"ל, ויהיה אסור לברך ברכת הנותן ליעף כח.
6) ויש הטוענים טעון אחר, שרק בענייני תפילה תופסים כסברת האר"י, משא"כ בשאר מצוות. ואולם אף שמצאנו לכמה אחרונים שכתבו כן (בשו"ת דברי יוסף סי' ג'), הנה דעתם שרק
בענייני נוסחאות יש לילך אחר הקבלה וכפי שמבואר להדיא בשו"ת דברי יוסף הנ"ל, דבזה אין הפסד אם ישנו הנוסחאות, אך בברכות שבתפילה סבירא להו שאין לשנות, וסברתם פשוטה דמאי שנא ברכות התפילה משאר ברכות, וכי ב'ענייני תפילה' ליכא איסור ברכה לבטלה? ואם בשאר ברכות לא נשנה ע"פ הסוד הוא הדין שבברכות התפילה אין לשנות ע"פ הסוד, ואה"נ דלדידהו אין לברך הנותן ליעף כח, משום שאין זה בכלל "נוסחאות התפילה" שאין בזה כ"כ נפק"מ, אלא זוהי ברכה חדשה, שהיא בחשש ברכה לבטלה. אולם ממנהגינו שנהגנו לברך הנותן ליעף כח, ולא חיישינן לברכה לבטלה, מוכח דלא שנא נוסחאות התפילה ולא שנא ברכות, ובכולהו אזלינן אחר הסוד.