פורום אוצר החכמה

דרומי כתב:אדרכן מילתא: כאשר יצא האדמור מחבד בקריאתו לזיכוי הרבים במצות תפילין (תשכ"ז), כתב לו הגר"י הוטנר מכתב ארוך שלכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים אלא חושבים שזה קופסאות בעלמא, וממילא אינם יוצאים י"ח. והיו חילופי מכתבים ארוכים בענין זה.

באג2000 כתב:ברוב המצוות יש את סברת החיי אדם גבי קריאת שמע (אין לי מראה מקום מדויק, הובא במשנה ברורה) שאדם שהולך לבית כנסת מתכוין באופן כללי לעשות כרגע מה שציווה אותו הקב"ה, ועל כן גם אם לא כיוון בפירוש לקיים המצווה כשקרא ק"ש יצא יד"ח בדיעבד.
אולם יש מצוות שבהם הכוונה היא חלק מהמצווה, למשל בקריאת שמע אם לא כיוון בפסוק הראשון - הוא לא קיבל ע"ע מלכות שמים, ואין פה מעשה מצווה כלל, ובזה צריך לחזור ולקרוא . וכן בתפילין אם לא זוכר יצי"מ וכו׳ הרי חסר במעשה המצווה. (וזהו הנדון של הגרי הוטנר)
אבל כשאינו יודע האם לכוין בפעולת ההנחה או במציאות שיש עליו תפילין , הרי סוף סוף הוא כיוון למצווה במה שיהיה.

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

ישא ברכה כתב:בעז"ה

לא הבנתי למה לא שייך את דברי החיי"א. הרי אדם שמניח תפילין ואינו יודע אם המצוה הינה פעולת ההנחה או התוצאה שהתפילין עליו, אעפ"כ יש לו כוונה כללית שהוא רוצה לעשות את מה שבורא עולם ציוה, והוא מודע שבכלל פעולת הנחת התפילין המצוה איך שהוא נמצאית שהרי כך נהגו ישראל לקיים מצות תפילין (והוא לא נכנס לדעת איך בדיוק וכו'), והמטרה שלו היא לקיים את מה שה' ציוה, א"כ סו"ס הוא עשה את המצוה עם כונתה.

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

כרמי שלי כתב:ב"ה

בחידושי הגר"ח (סטענסיל אות מ. מהדו' מישור פסחים קטז, א) מבאר ג' הוספות וחילוקים במצות ספור יצי"מ בליל פסח על זכירת יצי"מ שבכ"י, ומסיים: "וכיון שמצוֹת צריכות כוונה, צריכין לכוין לצאת המצוה בג' דברים אלו". ע"כ.

נמצינו למדים כלל גדול - דידיעת גדר וענין מעשה המצוה נצרכת ומעכבת בכדי לצאת יד"ח.

[וסברא היא. דהרי הסבור עד"מ שמצות ד"מ - בנענועם היא, חשיבא נטילה גופה לגבי' כהכשר והקדמה למצוה ולאו אדעתי' למיפק בה י"ח. וכן עד"מ התוקע בשופר וכסבור דתקיעה מצוה, אין דעתו וכוונתו לשמיעת קול שופר].

אך אין הדעת סובלת זאת. דאי הכי, לא שבקו לן חיי ויצא ערער על מצות רבות ורמות באשר רובא דאינשי אינן בקיאין בגדריהן. וכגון במצות תפילין, דבלא ידיעה וכונה האם המצוה היא בהנחתן או בהיותן מונחות - לא עלתה לו להאמור. וכהנה רבות בשארי מצות, אשר תמאן הדעת לקבל.

עפר לרגלם כתב:לכאורה הכוונה היא לא שבכל מצוה צריכים לכוון את הגדר שלה, אלא רק בעניין הזה, שזו ההגדרה של סיפור, ומסתבר שמי שמספר סיפור וחושב שהוא מתפלל לא יוצא, וזה כעין מתעסק, ולכן אם מה שקובע את הדבר לסיפור זה הדברים שכתב שם, אם המספר לא יודע מזה, ממילא הוא לא מתכוון כלל לסיפור, והוי כמו מתעסק.

כרמי שלי כתב:

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

ואף אם נניח להבנת דברי הגר"ח, עדיין תקשי לן מסברא דסוכ"ס המניח תפילין ואינו מודע בשעת ההנחה שזו היא מצותה אלא מחשב למצוה בהוויית התפילין עליו (כתוצאה מהנחתו), לא נתכוון למצוה במעשה ההנחה גופא.

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

אתה מאלה שסוברים שאת ר' חיים צריך ללמוד כמו שלומדים ראשון?
גם אם כן, נראה לי שזה שייך רק על ר' חיים בספר ולא בסטנסיל.

החושב כתב:

ואף אם נניח להבנת דברי הגר"ח, עדיין תקשי לן מסברא דסוכ"ס המניח תפילין ואינו מודע בשעת ההנחה שזו היא מצותה אלא מחשב למצוה בהוויית התפילין עליו (כתוצאה מהנחתו), לא נתכוון למצוה במעשה ההנחה גופא.

ומה בכך?
אני לא חושב שזה דבר מצוי. כי סתם אנשים מניחים תפילין ושוהים עם תפילין כי כך צריך לעשות, וזה נחשב כוונת מצוה.
ואם אחד הניח תפילין וחשב סתם למדוד, ואחר כך החליט שיהיה לשם מצוה - אז אה"נ.
דרך אגב, מי אמר שהמצוה זה דווקא להניח?

כרמי שלי כתב:

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

לדבריך הול"ל רק דכל ענינים אלו לעיכובא הם, מבלי להכנס לחובת הכונה הנגזרת מכך.

החושב כתב:

כרמי שלי כתב:אך אין הדעת סובלת זאת.

שאלת חכם חצי תשובה. ובמקרה זה, זה שלושת רבעי תשובה.
ודאי לא מסתבר שהגר"ח אמר דברים זרים כאלה שצריך לכוון ולחשוב על כל אחד מהגדרים. בפרט שאין שום צורך להבין כך את לשונו (או, ליתר דיוק, לשון תלמידיו).
אלא כוונת דבריו שבזמן שעוסק בכל אחד מהחלקים (למשל, מתחיל בגנות, מספרי טעמי מצוות) הוא צריך לכוון שעכשיו אני מקיים מצווה. ואם התחיל בגנות ללא כוונת מצוה, ואחר כך נזכר שזה ליל הסדר ושזה מצוה - אז צריך לחזור מהתחלה.

דרומי כתב:לכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים

אפרים זלמן כתב:

דרומי כתב:לכאורה יש לחשוש שהמניחים לפי תומם אינם יודעים בכלל את תוכן ה'תפילין' ואינם יודעים אפילו שיש פרשיות בתוך הבתים

ומה עם בחורי החמד שלנו?..

דמשק כתב:.

מקדש מלך כתב:אם כבר כוונות בהגדה יש כוונה פשוטה ונחוצה פי כמה: לדעת הרבה פוסקים יש לכוון בהגדה פירוש המילות, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה.

ואף שלכאורה אין כל נוסח ההגדה מעכב (אם כי יש לי על כך הערה נפלאה מאו"ח סימן ערה, ואכה"מ), מכל מקום במילים שלא כיון לא יצא ידי המצווה.

מקדש מלך כתב:לכאורה הוא הידור בכוונה.
בדיעבד יוצאים אפילו אם לא כיוונו בכלל, אם מינכר מתוך המעשה שנעשה לשם מצוה. ואעפ"כ לכתחילה לא סומכים על זה, וכן הלאה.

כרמי שלי כתב:הלא זהו תורף הענין המתברר, מה תועיל הידיעה הכללית שעושה לשם מצוה בעוד אינו יודע ומכיר במה והיאך היא המצוה.