פלוריש כתב:האחרונים (כמדומני החל מהמנ"ח) מחלקים בדינים מסויימים בין מעשה המצווה לקיום המצווה.
אשמח לקבל דוגמאות לכך, והגדרות מתי אומרים זאת.
תודה!
אכתוב כאן בקצרה מהרשום אצלי:
ונחלקו הפוסקים אם צריך להניח פתיתים לפני בדיקת חמץ דאל"כ הוי ברכתו לבטלה אם לא ימצא חמץ או דאינו צריך משום שמברך על הבדיקה.
וע'
בביאור הגר"א שביאר ב' השיטות בזה וז"ל
ומחלוקתם תלוי בפלוגתת ר"ת ור"י שכתב הרא"ש בפ"א דברכות סי' יג' בברכת הסוכה על השינה וע' תוס' שם ובפ"ד דסוכה. וראיה דאין צריך מדאמרינן בפ"ק דפסחים יבדוק בתוך המועד וע' לקמן סי' תלה' דיבדוק בברכה וע' פרי חדש ועוד יש ראיה דאין צריך ברכת המפיל עכ"ל. הרי שהגר"א מבאר דנחלקו בענין שאינו קשור דוקא לפסח, רק ביאור הדבר הוא, דהנה זה לשון הרא"ש בברכות סי' יג' "וכיוצא בזה שאל ר"י את ר"ת אם צריך לברך על השינה דיותר חמור שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסורה חוץ לסוכה, והיה ר"י רוצה לומר דהא דאין מברכין על השינה היינו משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך. אבל ר"ת השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ושנון ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרת מלברך עליהן עכ"ל.
הנה מבואר
דר"י היה סבור שאין אפשרות לברך על השינה, דממ"נ, לפני שנרדם אינו יכול לברך דשמא לא ירדם וברכתו לבטלה, ואם כבר נרדם אינו יכול אז לברך במציאות. ומזה יש ללמוד לכל המצות כולם דהבא לקיים המצוה ואינו בטוח שיקיימנה אינו יכול לברך דשמא לא יקיימנה. וממילא ה"ה בבדיקת חמץ אף שעסוק כעת למצוא את החמץ, אך שמא לא ימצא וממילא הוי ברכה לבטלה, ולפיכך צריך להניח העשרה פתיתין.
אבל לדעת ר"ת אינו כן, דזה אינו סיבה למה לא יברך על השינה, דהא שפיר יכול לברך לפני השינה על מה שמתכונן לישון, ואם לא נרדם בסוף אין זה ברכה לבטלה, דהברכה קאי על מה שעסוק לקיים המצוה, ואף שלבסוף לא עלתה בידו אין זה מעכב בברכה. ורק מטעם שהברכה שבירך בשעת הסעודה עולה גם לשינה, מטעם זה הוא דלא מברך על השינה. ולפי זה בבדיקת חמץ לא אכפת לן מה שלבסוף לא ימצא חמץ, דהוא עושה את מעשה המצוה שהיא בדיקה ואף שלא ימצא לית לן בה
והוסיף הגר"א ראיה דיכול לברך גם אם לבסוף לא ימצא חמץ, מהא דמברך ברכת המפיל אף שלא ברור שירדם ומוכח דהברכה היא על התעסקותו במעשה המחייב הברכה אף שבפועל יתכן שלא יגיע אותו הדבר שמברך עבורו. [והיינו שהגר"א מוכיח מזה כשיטת הר"ת, אך בדעת הר"י צ"ל דמזה אין ראיה וכמ"ש הביאור הלכה בשם החיי אדם דהתם אינה ברכה לבטלה גם אם לא ירדם לפי שנתקנה ברכה זו על מנהגו של עולם].
הנה לפי הגר"א יוצא שאין מחלוקתם בהלכות חמץ, ולכו"ע חובתו היא לבדוק את החמץ בשביל לבערו, וזהו מעשה מצותו לבדוק בשביל למצוא חמץ, והקיום הוא בזה שימצא את החמץ ולא בעצם מעשה הבדיקה, ואם לא ימצא לכו"ע לא קיים מצות חז"ל, אך כיון שעשה מה שמוטל עליו מתקנת חז"ל יש בזה מעשה מצוה שצוו אותו לבדוק אולי ימצא, אבל בעצם הבדיקה עצמה לא חשיב קיום מצוה.
והנה יש להוסיף ביאור בדברי הגר"א, דנראה
שמחלוקתם של ר"י ור"ת היא בכל ברכת המצוות, על מה ניתקנה הברכה.
אם מה שתיקנו חז"ל ברכת המצות הוא על מעשה המצוה או על קיום המצוה. דהיינו אם הקיום של המצוה הוא המחייב את הברכה, ואם ליכא קיום ודאי, ליכא ברכה. או דלמא דהברכה נתקנה על מעשה המצוה, ועל מה שעוסק במעשה של עשיית מצוה הוא דתיקנו הברכה, ולכן ס"ל לר"ת דאף שלבסוף לא יישן ולא יקיים המצוה, אכתי יכול לברך, דהא עוסק הוא במעשה המצוה של ישיבה בסוכה.
והנה נידון זה אם ברכת המצוות נתקנה על המעשה מצוה או קיומה, לכאורה בזה תלוי גם כן הנידון מי המברך בכל פעם ששליח עושה מצוה עבור המשלח, דאם אזלינן בתר הקיום מצוה, הרי שהמשלח שהוא המקיים את המצוה הוא שצריך לברך, אבל אם בתר מעשה המצוה הרי שהמשלח לא עושה מאומה בעצם שהשליח. ונרחיב הדברים.
דהנה כתב השו"ע בסי' תלב' ס"ב, דאם רוצה בעל הבית לבדוק בעזרת בני הבית, צריכים לעמוד אצלו בשעת הברכה, ואז יבדקו כל אחד במקומו על סמך ברכת הבעל הבית. והנה אינו מובן מה ענין בני הבית לברכת הבעל הבית, דהא חובת הבדיקה לא קיימא אלא על בעל הבית, והוא המחוייב בבדיקה, אלא שמקיים חיובו ע"י דין שליחות, דחשיב שבדק בכל הבית מדין שליחות. אך מה ענין השליחים לברכה, והרי אינם מצווים כלל בבדיקה זו, ומה שייכותם לברכה.
אך הישוב לזה הוא, דהנה המג"א בסק"ו כתב דמדברי השו"ע יש ללמוד דאם בעל הבית אינו בודק כלל, רק מצוה לאחר לבדוק, דצריך השליח לברך. והק' המג"א מה ענין הברכה לשליח, ואיך יאמר אקב"ו, והא אינו מצווה כלל לבדוק בית זה. וכתב המג"א דצ"ל דכיון דמצוה קעביד שייך הוא בברכה. עכ"ד המ"א. הרי מפורש בדבריו דאף שהשליח לא מקיים מצוה לעצמו בשליחות זו, עכ"ז צריך הוא לברך, וה"ט מפני מעשה המצוה שעושה. והנה זה פשוט שהברכה שייכת לשליח, ואין היא מתחייסת למשלח, ואף שהמשנ"ב בסק"י כתב דהשליח מברך "דהוי כשלוחו גם לענין הברכה", ודאי שאין המכוון שהוא שלוחו לענין הברכה, דאין שייך בזה שליחות כמובן.
והנה מבואר כאן בדברי המשנ"ב דהברכה לא ניתקנה על קיום המצוה, שהרי הקיום הוא של הבעה"ב דשלוחו כמותו, וחשיב שקיים מצות הבדיקה, ומדוע שלא יברך הוא, וע"כ שהברכה נתקנה על מעשה המצוה, אבל קיום מצוה גרידא אין בו כדי לחייב ברכה. והטעם לזה יש לומר, על דרך שכתב הב"י בסי' תלד' בטעם הדבר שלא תיקנו חז"ל ברכה על ביטול חמץ, מפני שלא תיקנו על מצוה שבלב, וא"כ יש לומר דקיום גרידא לא עדיף מזה. רק דאם יש מעשה הוי דבר חשוב לתקן עליו ברכה [שו"מ בס"ד שכן ביאר הגרש"ז במנחת שלמה ח"ב]
והנה יש להוכיח מדברי הרשב"א יסוד זה ג"כ, דהברכה ניתקנה על מעשה המצוה אף ללא הקיום. דהרשב"א בתשובה ח"א ת' רמד' כתב דאם קראו מגילה והפסיקו באמצע וחזרו דאין צריכים לחזור ולברך וה"ה במי שסח באמצע דאינו חוזר ומברך. והנה במקרא מגילה הלא כל שלא קרא את כל המגילה לא יי"ח, וא"כ על מה קאי הברכה ואיך מועילה הברכה הרי לא קיים שום מצוה כל שלא גמר את כל הקריאה. ומה שמוכח מזה שחז"ל תיקנו את הברכה על מעשה המצוה, ואם מתחיל מעשה המצוה שפיר יש לברכה על מה שתחול, משא"כ אם נימא דהברכה נתנקנה על קיום המצוה ומוכח ברשב"א כמשנ"ת לענ"ד. וע' במקראי קדש בענין אם שח באמצע הבדיקה.
והנה מה שנתבאר דמוכח מהא דשליח מברך דהדין ניתקן על מעשה המצוה ולא על קיומה, הרי זה לכאורה דלא כשיטת הר"י שהביא הגר"א, דהוא ס"ל דהברכה ניתקנה רק על הקיום, ולכן כתב דלא יברך על שינה בסוכה שמא לא יישן, ונראה מזה שלדידיה לא יברך השליח כיון שאין לו קיום.