פורום אוצר החכמה

כידוע טמא מת אסור לו להיכנס למחנה לוויה אך לא מצאנו כל איסור להשכיב מת במחנה לוויה מה גם שהרי משה רבינו נשא עצמות יוסף עמו ולא מצינו שהניח לעצמות יוסף בטרם נכנס למשכן. (וראה בגמ' סוטה חכם לב יקח מצוות שמשה נשא עמו עצמות יוסף במשך ארבעים שנה).

ולפי"ז לשם מה מיהרו להוציאם מחוץ למשכן.

מן התורה טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה ואפילו מת עצמו וכמו שציינת מעצמות יוסף, והיא גמרא מפורשת בפסחים סז, א, וטמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו, אלא אפילו מת עצמו. שנאמר (שמות יג) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו - במחיצתו. ומה שאסור טמא מת ליכנס להר הבית הוא מד"ס.
אמנם מחנה שכינה שאסור טמא מת ליכנס שם מן התורה, כ"ש שמת עצמו אסור.

כ"ש שמת עצמו אסור מנין לך זאת?!.

ויותר נראה בזה שאכן אין כל איסור להשאיר מת, גם לא במחנה שכינה, ובזה מדייק היטב דברי רש"י פרק י' פסוק ד' ד"ה שאו וכו' שכתב בזה"ל "כאדם האומר לחבירו העבר את המת מלפני הכלה, שלא לערבב את השמחה". וכמו שכתבנו, כיון שמעיקר הדין לולא ביטול שמחת חנוכת המשכן לא היה להם למהר כלל להוציאם.

כתבתי בדרך אפשר.

תולעת ספרים07 כתב:כ"ש שמת עצמו אסור מנין לך זאת?!.

קודם כל, מדברי הגמרא שציטטתי "ואפילו מת עצמו", משמע שמת יותר חמור לענין זה מחי טמא מת.
יכולתי להסתפק בזאת, אך עוד יותר, בעצם הפסוק שהביאה הגמרא ברור שהוא לא רק ללמוד ממנו היתר במת, אלא ללמוד גם היתר בטמא מת מכ"ש, וא"כ במחנה שכינה נלמד מת מטמא מת לאיסורא במכ"ש.
זה ברור ואין צריך לפנים אך לטובת הענין, אצטט לשון ספרי דבי רב להר"ד פארדו:

אם אינך סומך על אחרונים (אולי נכתבו הדברים בדרך דרוש...), ראה גם בריטב"א חולין ב ע"ב שמפורש שלומדים לטמא מת שמותר במחנה לויה מהפסוק של עצמות יוסף ומוכח כדברינו.

אמנם יש לתת מקום לדבריך, לפי דברי התוס' סוטה דף כ' ע"ב ד"ה לא טמא מת, ודוק.
ויש עוד להאריך בזה.

היכן כתוב שמיהרו להוציאם מן המשכן?
יש נידון רחב באחרונים האם מת עצמו טמא או שהוא רק מטמא והוכיחו לזה ממדרשים גבי אלישע ובן השונמית.

והלא מקרא מלא הוא שמיני (י,ד) ויקרא משה וכו' ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם וגו'.

מה רצית שישארו בפנים לנצח? צריך לקבור אותם באיזשהו שלב יש מצווה לקבור מתים

אם רצונך לומר משום בל תלין עד כמה שידוע לי איסור בל תליו קיים רק בירושלים ולא במדבר. - לדעתי היה עדיף להגיד שם כמה פרקי תהלים ולא למהר לקבור אותם.
לא כך?!

תולעת ספרים07 כתב:אם רצונך לומר משום בל תלין עד כמה שידוע לי איסור בל תליו קיים רק בירושלים ולא במדבר. - לדעתי היה עדיף להגיד שם כמה פרקי תהלים ולא למהר לקבור אותם.
לא כך?!

ברור שאמרו פרקי תהלים
רק אחרי שגמרו את כל הספר חי פעמים חי אנשים אמר משה להוציאם ולקוברם וכי יש ענין לומר ספר תהלים יט פעמים?

אם הבנתי אותך נכון כאן נצוינו על מצוות קבורה בפרשת שמיני וקמ"ל קרא שלא הניחו אותם בהיכל או בעזרה בהיות שנתחייבו על מצוות קבורה. יפה.

עיין יבמות ז:

מבואר בסיפרי זוטא עה"פ הנוגע במת בנפש אדם שהנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא.
וכן משמעות תוס' נידה ע,ב ד"ה מתים שפשיטא שבן השונמית לא בעי הזאה ועי' בהג' הרד"ל שם, ובבפרדס יוסף פר' וירא אות ס"ב במהדורה החדשה.
ולפי"ז לכארורה אין חילוק בין מחנה שכינה למחנה לווויה והוציאום כדי שלא לערב את השמחה או לקיים מצוות קבורה, ולא מחמת טומאה.

ראה דיוק לשון רש"י: כאדם האומר לחבירו כו' - והיינו שאין כאן דין וגזירה, אלא ענין של דרך ארץ כו'.

תולעת ספרים07 כתב:אם רצונך לומר משום בל תלין עד כמה שידוע לי איסור בל תליו קיים רק בירושלים ולא במדבר. - לדעתי היה עדיף להגיד שם כמה פרקי תהלים ולא למהר לקבור אותם.
לא כך?!

המודגש - כנראה נכתב כבדיחה, כי איסור "בל תלין" ומצוות "כי קבור תקברנו ביום ההוא" (והיינו לפני השקיעה, כפי שכתב אדה"ז בב' מקומות, שאמנם על הלאו אינו עובר עד עלות השחר, אבל בעשה עובר בשקיעה) - הם איסורים מדאורייתא שנוהגים בכל זמן ובכל מקום, ומה שאין מלינים את המת בירושלים הוא מדרבנן ובמקום שאין את העשה והלאו מדאורייתא כגון שהלינו לכבודו.


ולגופו של אשכול - וכי גרע מת משרץ שמוציאים אותו ממחנה שכינה אפילו בשבת?! (כפי שנאמר במשנה האחרונה במסכת עירובין)


אגב, בפשטות יש כאן כעין דין של "עשה דוחה לא תעשה" שעשה של "וישלחו מן המחנה" דוחה לא תעשה של "ואל המקדש לא תבוא" (כלומר: מישאל ואלצפן טימאו את עצמם במודע כדי להוציא את נדב ואביהוא).

עזריאל ברגר כתב:
ולגופו של אשכול - וכי גרע מת משרץ שמוציאים אותו ממחנה שכינה אפילו בשבת?! (כפי שנאמר במשנה האחרונה במסכת עירובין)

לפי מש"כ לעיל אזי שרץ גרע שהוא עצמו טמא משא"כ מת אינו טמא רק מטמא.

מיכאל1 כתב:

עזריאל ברגר כתב:
ולגופו של אשכול - וכי גרע מת משרץ שמוציאים אותו ממחנה שכינה אפילו בשבת?! (כפי שנאמר במשנה האחרונה במסכת עירובין)

לפי מש"כ לעיל אזי שרץ גרע שהוא עצמו טמא משא"כ מת אינו טמא רק מטמא.

עכ"פ את שניהם מוכרחים להוציא כדי שלא ייטמאו אחרים בנגיעתם (וכ"ש מת - שמטמא גם במשא ובאוהל, אם כי ייתכן שהמשכן אינו נחשב אוהל לגבי טומאת אהלות, שכן איננו יכול לקבל מעזיבה, ויש לחקור).