פורום אוצר החכמה

בחיי אדם ח"א כלל ס"ו סעיף ט' כתב:

ואם התינוק חולה, יש לסמוך על הפוסקים דמתירין איסור דרבנן לקטן. ואף על גב דבבריא לא סמכינן עלייהו, מכל מקום בחולי שאין בו סכנה על כל פנים מותר לומר לנכרי שיאכילנו. ואם צריך לחמץ בפסח, אם אפשר שיוליך הקטן לבית הנכרי ושם יאכילנו, מוטב. ואם אי אפשר לו להוליך אותו לשם, אז יביא הנכרי החמץ לביתו ויאכילנו בביתו. ואם לפעמים לא יהיה הנכרי שם, יתן לו תינוק ישראל. אבל גדול אסור ליגע בחמץ

ולא זכיתי להבין, שהרי מתחיל שההיתר הוא רק 'איסורי דרבנן', וא"כ האיך מתיר איסור אכילת חמץ דאורייתא?
ובשלמא להאכיל ע"י גוי י"ל דהוי רק איסור דרבנן דאמירה לעכו"ם לספייה, אך הרי ממשיך וכותב שאם א"א ע"י גוי אפשר גם ע"י ישראל, ורק לא ע"י גדול - מחמת חשש שמא יאכל, אך לא מחמת איסור ספייה.
ובאמת מקורו מהמג"א בסי' שמ"ג, אך שם הקדים לכך שברשב"א מבואר שמותר לספות 'מידי דצריך לתינוק', ולכן מאכילים אותו ביוה"כ, ומשמע שההיתר הוא אף איסורי תורה, ושפיר מובן מדוע מתיר חמץ, אך החיי"א הוקשה לו [כפי שתמהו עוד אחרונים על המג"א, עיין תורת שבת, תהלה לדוד, ועוד] שהרי ברשב"א מבואר שרק איסור דרבנן מותר, ולכן תיקן ופתח הסעיף שההיתר הוא רק באיסורי דרבנן, אך לא הבנתי האיך השאיר א"כ את ההיתר להאכילו חמץ דאורייתא אף שאין בו סכנה?

א. אולי מ"ש "צריך לחמץ" כוונתו שיש בזה חשש פקו"נ?
ב. מה כתבו פוסקים אחרים בסוגיא זו?

עזריאל ברגר כתב:א. אולי מ"ש "צריך לחמץ" כוונתו שיש בזה חשש פקו"נ?
ב. מה כתבו פוסקים אחרים בסוגיא זו?

א. זה לשונו:

מכל מקום בחולי שאין בו סכנה על כל פנים מותר ...

ב. זה מה שאני מבקש מחכמי הפורום שיחכמוני,
ואם איני טועה - חביבה עליך תורת השו"ע הרב, עיין נא מש"כ בסי' ת"נ, גם שם יש מה לתמוה שהתיר כה"ג, ואיני מבין טעמו, וגם ציין מקורו מהחק יעקב, ולפו"ר נראה שהחק יעקב לא התיר אלא במצב של פיקוח נפש, עיי"ש ודו"ק.

אכן אדמו"ר הזקן מתיר במפורש לומר לנכרי להאכיל חמץ בפסח לתינוק חולה שאין בו סכנה, כמבואר בסימן תנ סעיפים כד-כו.

עזריאל ברגר כתב:אכן אדמו"ר הזקן מתיר במפורש לומר לנכרי להאכיל חמץ בפסח לתינוק חולה שאין בו סכנה, כמבואר בסימן תנ סעיפים כד-כו.

זה ניחא, עיקר הקושי שמתיר אף ע"י ישראל בליכא נכרי.
והיום ראיתי שכבר נתקשה עליו בתהל"ד סי' שמ"ג

אולי כוונתו לא לחמץ בעין [איזה מין רפואה יכולה להיות בפת שאינה במצה?] אלא לחמץ נוקשה או בתערובת. שמזה נעשה תרופה. וא"ש.

הוה אמינא כתב:אולי כוונתו לא לחמץ בעין [איזה מין רפואה יכולה להיות בפת שאינה במצה?] אלא לחמץ נוקשה או בתערובת. שמזה נעשה תרופה. וא"ש.

נראה לך סביר כך לסתום 'חמץ' ונבין מעצמנו שמדובר בדרבנן?
לשאלתך איזה רפואה - לפי הבנתי אין הכוונה שהחמץ מרפא אותו, אלא מדובר בכגון שהקטן מפונק ואינו אוהב לאכול מצה, וכדי שיקבל מזון מזין יש צורך להאכילו חמץ

הוה אמינא כתב:אולי כוונתו לא לחמץ בעין [איזה מין רפואה יכולה להיות בפת שאינה במצה?] אלא לחמץ נוקשה או בתערובת. שמזה נעשה תרופה. וא"ש.

אבל הוא מדבר שם על ב"י וב"י, ועצ"ע.

חיים סגל כתב:

הוה אמינא כתב:אולי כוונתו לא לחמץ בעין [איזה מין רפואה יכולה להיות בפת שאינה במצה?] אלא לחמץ נוקשה או בתערובת. שמזה נעשה תרופה. וא"ש.

נראה לך סביר כך לסתום 'חמץ' ונבין מעצמנו שמדובר בדרבנן?

לענ"ד, זה לא לסתום אלא לפרש. אם כנים הדברים שמדובר בתרופה, אז פשוט אפילו בלי לפרש שזה לא בדאורייתא וכנ"ל.

בשו"ע אדמו"ר הזקן שמג,ה כותב מפורש שמותר לומר לנכרי להאכיל קטן חולה במאכלות אסורות.

ומרהיטת דבריו שם נראה שעל הקטן אין איסור עצמי, אלא רק לגדול יש איסור להאכילו משום "בל תאכילום", וע"י גוי - ה"ז אמירה לנכרי, ולצורך חולה - מותר.