דברי הח"ח בחילוק הדינים בין מי שמכירו למי שאינו מכירו; הקושיות על דינו באינו מכירו הן מצד לשון המקרא והן מצד היושר וההגיון[ב] הנה רבינו החפץ חיים בפתיחה לספרו (עשין ג) כתב שלפעמים עובר נמי במצות עשה ד'בצדק תשפוט עמיתך', ובדבריו בבאר מים חיים שם מתבסס על לשונו של רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג פיסקא ריח), וז"ל,
והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ב): הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך", ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חובה, ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה וכו'.
והוסיף הח"ח:
ואל יתפיס עלי הקורא לאמר שבודאי חולק הרמב"ם על רבינו יונה והסמ"ג והסמ"ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב"ם שם כתב בסוף מאמרו במשנה הנ"ל שהוא מדרכי החסידות, דזה אינו דהרמב"ם שם איירי באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק או רשע לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב"ם בפ"ה מהלכות דעות בה"ז שמונה זה בין מידותיו של ת"ח, ומשמע שהוא רק מדה בעלמא, התם איירי ג"כ בכהאי גוונא. ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא.
והראיה מהרמב"ם גופא בספר המצוות במצונה קעז הנ"ל כתב בהדיא, ובכללה ג"כ שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות. מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי"ג מצוות נאמרו לכל [נדצ"ל בכל] ישראל.
וראה כי דברינו אמת, דבמשנה באבות וכן ברמב"ם הל' דעות הנ"ל דאיירי במידות נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ובמימרא דשבועות הנ"ל ובספר המצוות הנ"ל דאיירי בביאור המ"ע דבצדק וכו' נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות. חבירך משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.
העולה מדברי רבינו הח"ח, כי אמנם המימרא מיירי דווקא במי שהוא חבירך, דהיינו שאתה מכירו, שבזה חיוב גמור הוא לדון לכף זכות, אבל מי שאינו מכירו אם הוא צדיק או רשע, בזה לא מיירי הפסוק כלל, וזה אינו חיובא דאורייתא, אלא רק מדה טובה בעלמא.
ולכאורה אף כי הדברים נפלאים המה הן בדיוק לשון חז"ל והן בלשונות הרמב"ם, מ"מ קשה טובא, חדא, מצד לישנא דקרא, היכן נכנס בלשון המקרא דמיירי דווקא במי שהוא מכירו, ואדרבה הרי פשטיה דקרא מיירי בדיינים ובמי שבא לפניהם להתדיין שאינם מכירים כלל את הבעלי דינים, והיכי נוכל להגביל הקרא רק לחבירו שיודעו ומכירו.
וביותר צ"ב, מהי מידת ההגיון והיושר בזה, מפני מה מי שאינו מכירו לצדיק או רשע אין מחויב להטות דינו לכף זכות, ולמה יפסיד את חזקת כשרותו.