פורום אוצר החכמה

עקביה כתב:כמדומני שמעבר המים דרך הבגד הוא המלבן אותו, ולכן במים נקיים קל יותר להבין שסוחט הוא מלבן.

יושב סתר כתב:ראה ארחות שבת פי"ג הערה ע"ד

פרנקל תאומים כתב:אבל הוא לא דן ולא מבאר מה היא באמת הסברא של ''סוחט תולדה דמלבן".

פרנקל תאומים כתב:

עקביה כתב:כמדומני שמעבר המים דרך הבגד הוא המלבן אותו, ולכן במים נקיים קל יותר להבין שסוחט הוא מלבן.

אולי פעם כשכבסו בידיים, היה לזה משמעות. אבל כיום, בגד שיצא נקי מהמכונה, והוא עדיין רטוב, האם כשאסחט ממנו את המים, יש לכך משמעות של ליבון וכיבוס מבחינה מציאותית?

בברכה המשולשת כתב:לכאורה זה קשור גם למחלוקת הראשונים בגדרי שרייתו זה הוא כיבוסו (בייחוד דעת היראים)

שומע ומשמיע כתב:לא הבנתי.
אם המים לא ספגו לכלוך, אז בשביל מה יש אותם?

ולכאו' נפק''מ בכביסה שלנו היום, שהמכונה סוחטת כמה פעמים, וכשהיא מסיימת את פעולתה, הבגד עודו ספוג במים, אבל אלו הם כבר מים נקיים (מהמים המלוכלכים המכונה כבר התפטרה בסחיטות המרובות שלה), האם גם בבגד שלנו היוצא מן המכונה יש לחוש לסוחט תולדה דמלבן? (כלומר באופן שאין כאן תולדה דדש, עכ''פ מדאו', היינו כשהמים הולכים לאיבוד).

מקדש מלך כתב:באגלי טל מבאר שעצם ניקוי הבגד מהמים הבלועים בו נחשב מלבן, שהמים עצמם נחשבים לכלוך. עיין שם.

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:לכאורה זה קשור גם למחלוקת הראשונים בגדרי שרייתו זה הוא כיבוסו (בייחוד דעת היראים)

האו''ש הנ''ל טוען שמצינו מח' הראשונים אם שרייתו הוי כיבוסו גם בבגד נקי או בדרך לכלוך, אבל לא מצינו מח' כזו לגבי סחיטה, ומזה מסיק שסחיטה אסורה בוודאי גם בבגד נקי.

מדוע דווקא ל''יראים'' יותר מר''ת?

ואגב, מה באמת טעמם של ר''ת והיראים האוסרים שרייה בבגד נקי, האם משום ''לא פלוג''?

פרנקל תאומים כתב:

שומע ומשמיע כתב:לא הבנתי.
אם המים לא ספגו לכלוך, אז בשביל מה יש אותם?

ולכאו' נפק''מ בכביסה שלנו היום, שהמכונה סוחטת כמה פעמים, וכשהיא מסיימת את פעולתה, הבגד עודו ספוג במים, אבל אלו הם כבר מים נקיים (מהמים המלוכלכים המכונה כבר התפטרה בסחיטות המרובות שלה), האם גם בבגד שלנו היוצא מן המכונה יש לחוש לסוחט תולדה דמלבן? (כלומר באופן שאין כאן תולדה דדש, עכ''פ מדאו', היינו כשהמים הולכים לאיבוד).

שומע ומשמיע כתב:

פרנקל תאומים כתב:

שומע ומשמיע כתב:לא הבנתי.
אם המים לא ספגו לכלוך, אז בשביל מה יש אותם?

ולכאו' נפק''מ בכביסה שלנו היום, שהמכונה סוחטת כמה פעמים, וכשהיא מסיימת את פעולתה, הבגד עודו ספוג במים, אבל אלו הם כבר מים נקיים (מהמים המלוכלכים המכונה כבר התפטרה בסחיטות המרובות שלה), האם גם בבגד שלנו היוצא מן המכונה יש לחוש לסוחט תולדה דמלבן? (כלומר באופן שאין כאן תולדה דדש, עכ''פ מדאו', היינו כשהמים הולכים לאיבוד).

על זה בדיוק שאלתי אם הבגד כבר נקי למה יש את המים האלו, אלא שזה לרווחא דמילתא שלא יישאר שום לכלוך קל או חומר ניקוי וכו', אם כן זה כיבוס.

בקשר לאבני נזר יעוין בתשובת הגריש"א על ניקוי עדשות מגע [מובאת בסוף הספר ארחות-שבת], שכתב שדבריו קשים מאד, והביא גם מהשו"ע הרב לא כן.

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:לכאורה זה קשור גם למחלוקת הראשונים בגדרי שרייתו זה הוא כיבוסו (בייחוד דעת היראים)

האו''ש הנ''ל טוען שמצינו מח' הראשונים אם שרייתו הוי כיבוסו גם בבגד נקי או בדרך לכלוך, אבל לא מצינו מח' כזו לגבי סחיטה, ומזה מסיק שסחיטה אסורה בוודאי גם בבגד נקי.

מדוע דווקא ל''יראים'' יותר מר''ת?

ואגב, מה באמת טעמם של ר''ת והיראים האוסרים שרייה בבגד נקי, האם משום ''לא פלוג''?

כתבתי 'יראים' כי משם אני זוכר שיטה זו.
כמדומני שזה דאורייתא לשיטתם, ואולי זה פשוט הגדר עצמו

פרנקל תאומים כתב: למה כוונתך שזה הגדר עצמו? ללבן בגד נקי?

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב: למה כוונתך שזה הגדר עצמו? ללבן בגד נקי?

שעצם השרייה מוגדרת כליבון

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב: למה כוונתך שזה הגדר עצמו? ללבן בגד נקי?

שעצם השרייה מוגדרת כליבון

כן, אבל מה זאת אומרת? מה''ת לומר ששריית בגד נקי במים נקיים תהיה מלאכת מלבן מהתורה? הלא הוא לא מלבן שום דבר.

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב: למה כוונתך שזה הגדר עצמו? ללבן בגד נקי?

שעצם השרייה מוגדרת כליבון

כן, אבל מה זאת אומרת? מה''ת לומר ששריית בגד נקי במים נקיים תהיה מלאכת מלבן מהתורה? הלא הוא לא מלבן שום דבר.

אם נגדיר מלבן=ניקוי, אז אה"נ זה לא מובן, אבל אם נגדיר שעצם השרייה היא ליבון גם אם היא לא מנקה, אז זה עצם הגדר ואין מה להקשות. לכאורה, זה עצם עניין "שרייתו זה הוא כיבוסו"

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב:

בברכה המשולשת כתב:

פרנקל תאומים כתב: למה כוונתך שזה הגדר עצמו? ללבן בגד נקי?

שעצם השרייה מוגדרת כליבון

כן, אבל מה זאת אומרת? מה''ת לומר ששריית בגד נקי במים נקיים תהיה מלאכת מלבן מהתורה? הלא הוא לא מלבן שום דבר.

אם נגדיר מלבן=ניקוי, אז אה"נ זה לא מובן, אבל אם נגדיר שעצם השרייה היא ליבון גם אם היא לא מנקה, אז זה עצם הגדר ואין מה להקשות. לכאורה, זה עצם עניין "שרייתו זה הוא כיבוסו"

לא הבנתי. שרייתו זה הוא כיבוסו, מה זה כיבוס? אתה אומר שיתכן כי המושג כיבוס לא קשור כלל לניקוי? כלומר התורה אוסרת פעולה של שרייה אע''פ שהפעולה הזו לא יוצרת שום שינוי בבגד ושום תיקון? איזו ''מלאכת מחשבת'' יש כאן? הלא הפעולה הזאת חסרת כל משמעות? מה הסברא בזה?
ומה יהיה התרגום המילולי של המילה ''מלבן''? הלא הוא מלבין שום דבר.

בברכה המשולשת כתב:אני התכוונתי שאולי (לפי שיטה זו) יש שני מסלולים בהגדרת ליבון. מסלול אחד הוא ניקוי. מסלול שני הוא שרייה, גם אם אין בה ניקוי, ואז ליבון יהיה משמעו- שטיפה (וזכר לדבר- יחוורון).
הסברא בזה היא (אולי) שבדר"כ שטיפה/השרייה היא כן פעולה בעלת משמעות המשנה את מצב הבגד, אז התורה עצמה עשתה מעין "לא פלוג" ואסרה כל השריית בגד.

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:אני התכוונתי שאולי (לפי שיטה זו) יש שני מסלולים בהגדרת ליבון. מסלול אחד הוא ניקוי. מסלול שני הוא שרייה, גם אם אין בה ניקוי, ואז ליבון יהיה משמעו- שטיפה (וזכר לדבר- יחוורון).
הסברא בזה היא (אולי) שבדר"כ שטיפה/השרייה היא כן פעולה בעלת משמעות המשנה את מצב הבגד, אז התורה עצמה עשתה מעין "לא פלוג" ואסרה כל השריית בגד.

איפה התורה עשתה? זה לא פסוק.

בברכה המשולשת כתב:

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:אני התכוונתי שאולי (לפי שיטה זו) יש שני מסלולים בהגדרת ליבון. מסלול אחד הוא ניקוי. מסלול שני הוא שרייה, גם אם אין בה ניקוי, ואז ליבון יהיה משמעו- שטיפה (וזכר לדבר- יחוורון).
הסברא בזה היא (אולי) שבדר"כ שטיפה/השרייה היא כן פעולה בעלת משמעות המשנה את מצב הבגד, אז התורה עצמה עשתה מעין "לא פלוג" ואסרה כל השריית בגד.

איפה התורה עשתה? זה לא פסוק.

אליבא דמאן דס"ל שרייתו זה הוא כיבוסו אז ע"כ שזה גדר הדין, גם בלי פסוק (ובלא"ה הלכות שבת מקרא מועט והלכות מועטות. וכי היכן נאמרו גדרי בורר בפסוק)?

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:אני התכוונתי שאולי (לפי שיטה זו) יש שני מסלולים בהגדרת ליבון. מסלול אחד הוא ניקוי. מסלול שני הוא שרייה, גם אם אין בה ניקוי, ואז ליבון יהיה משמעו- שטיפה (וזכר לדבר- יחוורון).
הסברא בזה היא (אולי) שבדר"כ שטיפה/השרייה היא כן פעולה בעלת משמעות המשנה את מצב הבגד, אז התורה עצמה עשתה מעין "לא פלוג" ואסרה כל השריית בגד.

איפה התורה עשתה? זה לא פסוק.

אליבא דמאן דס"ל שרייתו זה הוא כיבוסו אז ע"כ שזה גדר הדין, גם בלי פסוק (ובלא"ה הלכות שבת מקרא מועט והלכות מועטות. וכי היכן נאמרו גדרי בורר בפסוק)?

אבל בשביל 'לא פלוג' צריך מקור.

בברכה המשולשת כתב:

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:

שומע ומשמיע כתב:

בברכה המשולשת כתב:אני התכוונתי שאולי (לפי שיטה זו) יש שני מסלולים בהגדרת ליבון. מסלול אחד הוא ניקוי. מסלול שני הוא שרייה, גם אם אין בה ניקוי, ואז ליבון יהיה משמעו- שטיפה (וזכר לדבר- יחוורון).
הסברא בזה היא (אולי) שבדר"כ שטיפה/השרייה היא כן פעולה בעלת משמעות המשנה את מצב הבגד, אז התורה עצמה עשתה מעין "לא פלוג" ואסרה כל השריית בגד.

איפה התורה עשתה? זה לא פסוק.

אליבא דמאן דס"ל שרייתו זה הוא כיבוסו אז ע"כ שזה גדר הדין, גם בלי פסוק (ובלא"ה הלכות שבת מקרא מועט והלכות מועטות. וכי היכן נאמרו גדרי בורר בפסוק)?

אבל בשביל 'לא פלוג' צריך מקור.

לא הבנתי. לפי המהלך הזה שהצעתי, עצם הגדר הוא גדר של לא פלוג

פרנקל תאומים כתב:נפסק בשו''ע סימן שכ''א, שמותר לדוך פלפלין אם עושה כן ע''י קתא דסכינא ולתוך קערה (ולא לתוך המכתשת של יום חול) וה''ה לגבי מלח, ויעו''ש במ''ב שאם עושה את הדיכה לתוך המכתשת או ע''י המדוך של יום חול, הרי שהוא עובר על מלאכת טוחן מהתורה, ורק ע''י שעושה שני שינויים כנ''ל (קתא דסכינא וקערה) מותר לעשות כן.

ולכאו' צ''ב, אם יש כאן מלאכת טוחן, מה מהני ליה תרי שינויי להתיר את הפעולה? הלא כל שמצינו הוא ששינוי מוריד את המלאכה מדרגה של דאו' לדרגה של דרבנן, אבל היכן מצינו שע''י תרי שינויי יהיה מותר לגמרי אף מדרבנן?
וכי יעלה על הדעת שאדם הרוצה להוציא מרה''י לרה''ר ואין כל עירוב, יעשה את ההוצאה ע''י שני שינויים ותהיה ההוצאה מותרת לגמרי אף מדרבנן?

פרנקל תאומים כתב:נפסק בשו''ע סימן שכ''א, שמותר לדוך פלפלין אם עושה כן ע''י קתא דסכינא ולתוך קערה (ולא לתוך המכתשת של יום חול) וה''ה לגבי מלח, ויעו''ש במ''ב שאם עושה את הדיכה לתוך המכתשת או ע''י המדוך של יום חול, הרי שהוא עובר על מלאכת טוחן מהתורה, ורק ע''י שעושה שני שינויים כנ''ל (קתא דסכינא וקערה) מותר לעשות כן.

ולכאו' צ''ב, אם יש כאן מלאכת טוחן, מה מהני ליה תרי שינויי להתיר את הפעולה? הלא כל שמצינו הוא ששינוי מוריד את המלאכה מדרגה של דאו' לדרגה של דרבנן, אבל היכן מצינו שע''י תרי שינויי יהיה מותר לגמרי אף מדרבנן?
וכי יעלה על הדעת שאדם הרוצה להוציא מרה''י לרה''ר ואין כל עירוב, יעשה את ההוצאה ע''י שני שינויים ותהיה ההוצאה מותרת לגמרי אף מדרבנן?

שומע ומשמיע כתב:

פרנקל תאומים כתב:נפסק בשו''ע סימן שכ''א, שמותר לדוך פלפלין אם עושה כן ע''י קתא דסכינא ולתוך קערה (ולא לתוך המכתשת של יום חול) וה''ה לגבי מלח, ויעו''ש במ''ב שאם עושה את הדיכה לתוך המכתשת או ע''י המדוך של יום חול, הרי שהוא עובר על מלאכת טוחן מהתורה, ורק ע''י שעושה שני שינויים כנ''ל (קתא דסכינא וקערה) מותר לעשות כן.

ולכאו' צ''ב, אם יש כאן מלאכת טוחן, מה מהני ליה תרי שינויי להתיר את הפעולה? הלא כל שמצינו הוא ששינוי מוריד את המלאכה מדרגה של דאו' לדרגה של דרבנן, אבל היכן מצינו שע''י תרי שינויי יהיה מותר לגמרי אף מדרבנן?
וכי יעלה על הדעת שאדם הרוצה להוציא מרה''י לרה''ר ואין כל עירוב, יעשה את ההוצאה ע''י שני שינויים ותהיה ההוצאה מותרת לגמרי אף מדרבנן?

viewtopic.php?f=17&t=40672&hilit=%D7%A4%D7%9C%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%9F

שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלד:
ולזה אקדים מה דמצינו במאי דקי"ל דבמלאכת שבת יש פטור כלאחר יד וכמו שנזכר בהך תוספתא גופא דבתולש כלאחר יד פטור וכן הוא בכל המלאכות, אבל בפטור זה דכלא"י עצמו, יש חילוק בין שנעשה המלאכה בשינוי גדול ובין שנעשה בשינוי קטן, וכענין שאמרו במלאכת בורר (שבת דף עד ע"א) וכן קיי"ל להלכה בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת, ע"כ. הרי מבואר דבפטורא דכלא"י איכא תרי גווני, בשינוי רבה מותר אף לכתחלה כגון בורר ביד, ובקנון ובתמחוי דהוי שינוי זוטא פטור מן התורה, אבל מ"מ אסור מדרבנן. וכן מצינו במלאכת טחינה (שבת דף קמא ע"א), אר"י הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי, תרתי אסור, רבא אמר כיון דמשני אפילו טובא נמי. וכן קי"ל להלכה, (או"ח סימן שכא). וכתב בשיבולי הלקט הו"ד בב"י שם בזה"ל: איכא דקשיא ליה, כיון דכדרכו חייב משום טוחן, ע"י שינוי ליהוי פטור אבל אסור. תשובה, קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי וקתא דסכינא הוי שינוי גמור. הילכך מותר לכתחלה, כדאמרינן גבי בורר בנפה ובכברה חייב, בקנון ותמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור, ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחלה, עכ"ל שבלי הלקט.

פרנקל תאומים כתב:מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקיא ובחולה אם לחלל את השבת, ואם יש מח' בין הרופאים ספק נפשות להקל, ומשום ספק נפשות השו''ע פוסק את דברי ר''י בתוס' שהובאו בטור (דלא כדעת הרמב''ם) ש''ויש מי שאומר שא''צ מומחה, דסתם בנ''א חשובין מומחה קצת" ומחללים שבת אפי' עבור מכה שאינה של חלל, אם סתם בנ''א (עכ''פ ישראל) אומר שהוא מכיר שזהו חולי המצריך חילול, אלא שכתב רבינו המג''א שאין סתם אדם נאמן להכחיש את המומחה, ואם סתם אדם אומר שצריך לחלל עבור החולה ואילו מומחה אומר שא''צ חילול, אנו שומעים למומחה ולא מחללים.

והנה, נשאלתי, מה יהיה הדין, לדברי המג''א, אם מי מבני ביתו של החולה, נניח אשתו, אומרת שמהיכרותה את בעלה החולה, לדעתה העניין בהול ויש לחלל עבורו את השבת, ואילו הרופא/מומחה אומר שא''צ חילול?
לכאו' אפשר לומר שאפי' שהיא בגדר ''סתם בנ''א" ואינה מומחה, הלא לגבי בעלה היא ''מומחה'' מפני שהיא מכירה את הטבע שלו וכו'. האמנם?
השאלה הזו עשוייה להיות מצוייה היום כאשר ניגשים עם החולה למוקד ושם מקבל אותו רופא תורן שאינו מכירו כלל וכלל, והוא פוטר אותו לשלום ואומר שאין כל חשש, אך בני הבית של החולה המכירים בטבעו מכחישים את הרופא ואומרים שצריך לחלל.

מה אומרים חבריי?

פרנקל תאומים כתב:שאלה נוספת באותו עניין שבוודאי נידונה אצל פוסקי זמננו:

הנה כתב רבינו הרמ''א דמה שהביא המחבר ''ויש מי שאומר דכל בנ''א חשובים מומחין קצת" (אם הם מכירים באותו חולי. מ''ב) זה דווקא בישראלים אך לא באינם יהודים וביאר המ''ב כיוון שהישראלים מצווים על השבת, ואם הם אומרים לחלל, ניתן לסמוך עליהם, משא''כ אינם יהודים.

ומה הדין בזמננו כשבנ''א שאיננו מומחה, והוא יהודי חילוני, והוא טוען בתוקף שהוא מכיר באותו חולי של החולה ושיש לחלל שבת עבורו בבהילות, האם אכן, הלכה למעשה, אין לשמוע לו, וכמו באינו יהודי, כיוון שגם בעלמא הוא אינו חושש מחילול שבת? אמנם הוא מצווה על השבת, אך הוא אינו מודע לכך (או חמור מזה- מודע לכך ומחללה בשאט נפש).

עזריאל ברגר כתב:

פרנקל תאומים כתב:מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקיא ובחולה אם לחלל את השבת, ואם יש מח' בין הרופאים ספק נפשות להקל, ומשום ספק נפשות השו''ע פוסק את דברי ר''י בתוס' שהובאו בטור (דלא כדעת הרמב''ם) ש''ויש מי שאומר שא''צ מומחה, דסתם בנ''א חשובין מומחה קצת" ומחללים שבת אפי' עבור מכה שאינה של חלל, אם סתם בנ''א (עכ''פ ישראל) אומר שהוא מכיר שזהו חולי המצריך חילול, אלא שכתב רבינו המג''א שאין סתם אדם נאמן להכחיש את המומחה, ואם סתם אדם אומר שצריך לחלל עבור החולה ואילו מומחה אומר שא''צ חילול, אנו שומעים למומחה ולא מחללים.

והנה, נשאלתי, מה יהיה הדין, לדברי המג''א, אם מי מבני ביתו של החולה, נניח אשתו, אומרת שמהיכרותה את בעלה החולה, לדעתה העניין בהול ויש לחלל עבורו את השבת, ואילו הרופא/מומחה אומר שא''צ חילול?
לכאו' אפשר לומר שאפי' שהיא בגדר ''סתם בנ''א" ואינה מומחה, הלא לגבי בעלה היא ''מומחה'' מפני שהיא מכירה את הטבע שלו וכו'. האמנם?
השאלה הזו עשוייה להיות מצוייה היום כאשר ניגשים עם החולה למוקד ושם מקבל אותו רופא תורן שאינו מכירו כלל וכלל, והוא פוטר אותו לשלום ואומר שאין כל חשש, אך בני הבית של החולה המכירים בטבעו מכחישים את הרופא ואומרים שצריך לחלל.

מה אומרים חבריי?

כבר הבאת בהודעתך השניה את מה שהורו לנו רבותינו ''ויש מי שאומר דכל בנ''א חשובים מומחין קצת (אם הם מכירים באותו חולי. מ''ב)", ופשוט לי שבני ביתו של החולה הם הרבה פעמים מומחים לאין ערוך יותר מרופא-תורן, ולא אחת ולא שתים קרה שבני ביתו של החולה נהמו כאריות וצעקו על הרופאים שהם (בני הבית) יודעים שזה מסוכן יותר ממה שנראה לעין בראיה שטחית, והתברר כדבריהם, והצילו את החולה, ושכרם כפול בשמים ובארץ.

פרנקל תאומים כתב:

עזריאל ברגר כתב:

פרנקל תאומים כתב:מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקיא ובחולה אם לחלל את השבת, ואם יש מח' בין הרופאים ספק נפשות להקל, ומשום ספק נפשות השו''ע פוסק את דברי ר''י בתוס' שהובאו בטור (דלא כדעת הרמב''ם) ש''ויש מי שאומר שא''צ מומחה, דסתם בנ''א חשובין מומחה קצת" ומחללים שבת אפי' עבור מכה שאינה של חלל, אם סתם בנ''א (עכ''פ ישראל) אומר שהוא מכיר שזהו חולי המצריך חילול, אלא שכתב רבינו המג''א שאין סתם אדם נאמן להכחיש את המומחה, ואם סתם אדם אומר שצריך לחלל עבור החולה ואילו מומחה אומר שא''צ חילול, אנו שומעים למומחה ולא מחללים.

והנה, נשאלתי, מה יהיה הדין, לדברי המג''א, אם מי מבני ביתו של החולה, נניח אשתו, אומרת שמהיכרותה את בעלה החולה, לדעתה העניין בהול ויש לחלל עבורו את השבת, ואילו הרופא/מומחה אומר שא''צ חילול?
לכאו' אפשר לומר שאפי' שהיא בגדר ''סתם בנ''א" ואינה מומחה, הלא לגבי בעלה היא ''מומחה'' מפני שהיא מכירה את הטבע שלו וכו'. האמנם?
השאלה הזו עשוייה להיות מצוייה היום כאשר ניגשים עם החולה למוקד ושם מקבל אותו רופא תורן שאינו מכירו כלל וכלל, והוא פוטר אותו לשלום ואומר שאין כל חשש, אך בני הבית של החולה המכירים בטבעו מכחישים את הרופא ואומרים שצריך לחלל.

מה אומרים חבריי?

כבר הבאת בהודעתך השניה את מה שהורו לנו רבותינו ''ויש מי שאומר דכל בנ''א חשובים מומחין קצת (אם הם מכירים באותו חולי. מ''ב)", ופשוט לי שבני ביתו של החולה הם הרבה פעמים מומחים לאין ערוך יותר מרופא-תורן, ולא אחת ולא שתים קרה שבני ביתו של החולה נהמו כאריות וצעקו על הרופאים שהם (בני הבית) יודעים שזה מסוכן יותר ממה שנראה לעין בראיה שטחית, והתברר כדבריהם, והצילו את החולה, ושכרם כפול בשמים ובארץ.

זאת אומרת שיש לסייג את דברי המג''א ולהסביר דהם דווקא בסתם בנ''א שאינם מכירים היטב את החולה, משא''כ בני ביתו הקרובים, דהם חשובים "בקיאים" או ''מומחים'' לגבי החולה שלהם. או שדברי המג''א הם דווקא ברופא שמכיר היטב את החולה ואת ההסטוריה הרפואית שלו וכו'.
ההבנתי נכונה את כת''ר?

עזריאל ברגר כתב:

פרנקל תאומים כתב:שאלה נוספת באותו עניין שבוודאי נידונה אצל פוסקי זמננו:

הנה כתב רבינו הרמ''א דמה שהביא המחבר ''ויש מי שאומר דכל בנ''א חשובים מומחין קצת" (אם הם מכירים באותו חולי. מ''ב) זה דווקא בישראלים אך לא באינם יהודים וביאר המ''ב כיוון שהישראלים מצווים על השבת, ואם הם אומרים לחלל, ניתן לסמוך עליהם, משא''כ אינם יהודים.

ומה הדין בזמננו כשבנ''א שאיננו מומחה, והוא יהודי חילוני, והוא טוען בתוקף שהוא מכיר באותו חולי של החולה ושיש לחלל שבת עבורו בבהילות, האם אכן, הלכה למעשה, אין לשמוע לו, וכמו באינו יהודי, כיוון שגם בעלמא הוא אינו חושש מחילול שבת? אמנם הוא מצווה על השבת, אך הוא אינו מודע לכך (או חמור מזה- מודע לכך ומחללה בשאט נפש).

אינני יודע בבירור מה לומר בזה, אבל נלפענ"ד שאם היית מוכן להשקיע על פי דבריו סכום כסף גדול (כגון להזמין אמבולנס בעלות של כמה מאות שקלים, מתוך ידיעה שלא תקבל על זה החזר - מפני סיבה כלשהי) - אז זה אומר שבעיניך מדובר עכ"פ בספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
וכמובן שהדבר תלוי במידת מהימנותו של האדם שאומר "בתוקף" שהוא מכיר באותו חולי וכו', וכבר כתב הנשר הגדול (בהלכות עדות) "ודבר זה לפי מה שיראה הדיין, שאי אפשר לכוון הדעות בכתב".

אבל כללו של דבר, כפי שראיתי שכתבו לאחרונה בענין אחר:
אם אין חשש פיקוח נפש - אל תעשה כלום עד שיתברר לך שהמעשה שאתה הולך לעשות הוא מותר בשבת.
ואם יש חשש פיקוח נפש - תעשה הכל כדי להציל את נפשו של היהודי, ואח"כ תברר האם מה שעשית היה מדויק ע"פ תורה.