פורום אוצר החכמה

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

הצעיר באלפי כתב:הפוסקים האחרונים דנו בענין ייחוד בדרכים בנסיעה במכונית ואכמל"ב
השאלה הוא, אם הנהג יושב במושב הקדמי והאשה יושבת מאחורה, לכאורה א"א להם לבוא לידי עבירה זולת אם יעמדו בצד הכביש, והפוסקים לא חששו לזה (חוץ מהאג"מ).
האם סברא זו מוזכר בפוסקים

תוכן כתב:

הצעיר באלפי כתב:הפוסקים האחרונים דנו בענין ייחוד בדרכים בנסיעה במכונית ואכמל"ב
השאלה הוא, אם הנהג יושב במושב הקדמי והאשה יושבת מאחורה, לכאורה א"א להם לבוא לידי עבירה זולת אם יעמדו בצד הכביש, והפוסקים לא חששו לזה (חוץ מהאג"מ).
האם סברא זו מוזכר בפוסקים

איסור יחוד הוא לא כשהם במצב עבירה, אלא האיסור הוא הקירוב דעת שמביא שיגיעו למצב של עבירה.

1189. יחוד: יחוד הוא איסור ככל האיסורים ונדחה מפני פיקו"נ דעדיין אינו תחילת גילוי הערוה וההיתר להציל את הטובעת מיירי גם כשיש יחוד, ולכן יולדת או מיילדת הצריכה לנסוע בשבת מחוץ לתחום ולצורך זה תתייחד עם הנהג - תסע ואינה צריכה שיחללו אחרים את השבת ביציאה מחוץ לתחום כדי להצילה מיחוד [דלא כמהרש"ק שהתייחס ליחוד כאביזרייהו דג"ע], אולם אביזרייהו שאני שרצה לספר עמה מאחורי הגדר דאינו בתורת יחוד אלא כקריבה לעבירה.
1190. אין אפשרות לעבירה: כשנמצאים במצב יחוד - משך הזמן האסור הוא קבוע אף שאין אפשרות טכנית לעבירה - כגון הנוהג ברכב לבד עמה במדבר שנזקק לעצירה כדי לעבור, או בבנין בודד כשהוא בקומה ראשונה והיא בקומה מאה.
1195. יחוד באוטובוס: לכמה בנות אשכנזיות אין בעיה לנסוע באוטובוס גם מאוחר בלילה, ונראה שהדבר מותר גם לספרדיות שהרי יחוד תלוי גם במצב פסיכולוגי המאפשר לעבור עבירה, ובנסיעה באוטובוס אין הרגשה המאפשרת לעבור עבירה אף אם החלונות גבוהים [אא"כ הנסיעה היא במדבר וברור שאיש לא יעבור], וניתן לצרף להיתר גם את מה שאומן באומנותו טריד, ואם גם לא תשאר בת לבד עם הנהג - הרי זה גם צנוע; אם נסעה באוטובוס האחרון מחוץ לעיר ולפתע נשארה לבד עם הנהג - יכולה להשאר באוטובוס דאינו יחוד מן הדין.
1196. יחוד במונית: ביום מותר לנסוע לבד במונית, ובלילה יש להמנע, ובשעת הדחק תשאל חכם.
1197. יחוד בטרמפ: אם יוצא בטרמפ בשעה 2200 יכול להקל לצרף שתי נשים כשיש תנועה תדירה אך לצרף אשה אחת אינו מדרכי הצניעות.
1199. יחוד במעלית: בדרך כלל אין בנסיעה במעלית משום איסור יחוד ולכן אינה צריכה לצאת כשחילוני נכנס, וגם מותר להכנס לשם.

יואל שילה כתב:לא מובן לי מה לא מובן בדברי אותו פוסק.
איסור ייחוד איננו הקירוב, כי על קירוב לפעמים ביהרג ואל יעבור, ואיסור ייחוד הוא לאו ככל הלאוין.
באיסור ייחוד מדובר כשאינם יוצרים קשר פריצותי, ואם יש קשר כזה - זה איסור עצמי גם ללא איסור ייחוד.
האיסור הוא להמצא בסיטואציה שבה אם יתפתח משהו - יהיו נוחים לעבירה, ולכן אם הם בסיטואציה שאם הם בה - לא יהיו נוחים לעבירה - אין איסור ייחוד.
'בעלה בעיר' הוא לא כי הוא עשוי באמת לבוא ולתפוס אותם על חם, אלא הוא הגורם שתחושת האשה לא תהיה נוחה להתפתות, ולזה התכוונתי במשל לבעלה בעיר.
כששניים נמצאים בשדה לבד - ברור שהם נוחים להתפתות, וכי צריך לזה ראיות?
הכרתי אשה שנסעה באוטובוס בתוך תל אביב, ונותרה לבד, ולא ירדה, והנהג סטה מהדרך, ובסוף אמר לה שהיא צריכה להזהר מכל מיני אנשים, ושחרר אותה בלי לפגוע בה, וכי היא עברה על איסור ייחוד?
אמנם, בהחלט יתכן שכששנים יסעו למצפה רמון בשעת לילה, כלומר 40 קילומטר לאחר שדה בוקר ללא שום יישוב - שזו סיטואציה מזמינה פיתוי, ולא על זה מדובר.

כעת מצאתי את הכתבים שלי ממנו:

1189. יחוד: יחוד הוא איסור ככל האיסורים ונדחה מפני פיקו"נ דעדיין אינו תחילת גילוי הערוה וההיתר להציל את הטובעת מיירי גם כשיש יחוד, ולכן יולדת או מיילדת הצריכה לנסוע בשבת מחוץ לתחום ולצורך זה תתייחד עם הנהג - תסע ואינה צריכה שיחללו אחרים את השבת ביציאה מחוץ לתחום כדי להצילה מיחוד [דלא כמהרש"ק שהתייחס ליחוד כאביזרייהו דג"ע], אולם אביזרייהו שאני שרצה לספר עמה מאחורי הגדר דאינו בתורת יחוד אלא כקריבה לעבירה.
1190. אין אפשרות לעבירה: כשנמצאים במצב יחוד - משך הזמן האסור הוא קבוע אף שאין אפשרות טכנית לעבירה - כגון הנוהג ברכב לבד עמה במדבר שנזקק לעצירה כדי לעבור, או בבנין בודד כשהוא בקומה ראשונה והיא בקומה מאה.
1195. יחוד באוטובוס: לכמה בנות אשכנזיות אין בעיה לנסוע באוטובוס גם מאוחר בלילה, ונראה שהדבר מותר גם לספרדיות שהרי יחוד תלוי גם במצב פסיכולוגי המאפשר לעבור עבירה, ובנסיעה באוטובוס אין הרגשה המאפשרת לעבור עבירה אף אם החלונות גבוהים [אא"כ הנסיעה היא במדבר וברור שאיש לא יעבור], וניתן לצרף להיתר גם את מה שאומן באומנותו טריד, ואם גם לא תשאר בת לבד עם הנהג - הרי זה גם צנוע; אם נסעה באוטובוס האחרון מחוץ לעיר ולפתע נשארה לבד עם הנהג - יכולה להשאר באוטובוס דאינו יחוד מן הדין.
1196. יחוד במונית: ביום מותר לנסוע לבד במונית, ובלילה יש להמנע, ובשעת הדחק תשאל חכם.
1197. יחוד בטרמפ: אם יוצא בטרמפ בשעה 2200 יכול להקל לצרף שתי נשים כשיש תנועה תדירה אך לצרף אשה אחת אינו מדרכי הצניעות.
1199. יחוד במעלית: בדרך כלל אין בנסיעה במעלית משום איסור יחוד ולכן אינה צריכה לצאת כשחילוני נכנס, וגם מותר להכנס לשם.

יואל שילה כתב:הבנאדם קיבל היתר הוראה מגדולי עולם בערך בגיל עשרים, ומאז עברו הרבה יותר מחמשים שנה.
תשאיר את הזעזועים למקום אחר.

יואל שילה כתב:לא מובן לי מה לא מובן בדברי אותו פוסק.
איסור ייחוד איננו הקירוב, כי על קירוב לפעמים ביהרג ואל יעבור, ואיסור ייחוד הוא לאו ככל הלאוין.
באיסור ייחוד מדובר כשאינם יוצרים קשר פריצותי, ואם יש קשר כזה - זה איסור עצמי גם ללא איסור ייחוד.
האיסור הוא להמצא בסיטואציה שבה אם יתפתח משהו - יהיו נוחים לעבירה, ולכן אם הם בסיטואציה שאם הם בה - לא יהיו נוחים לעבירה - אין איסור ייחוד.
'בעלה בעיר' הוא לא כי הוא עשוי באמת לבוא ולתפוס אותם על חם, אלא הוא הגורם שתחושת האשה לא תהיה נוחה להתפתות, ולזה התכוונתי במשל לבעלה בעיר.
כששניים נמצאים בשדה לבד - ברור שהם נוחים להתפתות, וכי צריך לזה ראיות?
הכרתי אשה שנסעה באוטובוס בתוך תל אביב, ונותרה לבד, ולא ירדה, והנהג סטה מהדרך, ובסוף אמר לה שהיא צריכה להזהר מכל מיני אנשים, ושחרר אותה בלי לפגוע בה, וכי היא עברה על איסור ייחוד?
אמנם, בהחלט יתכן שכששנים יסעו למצפה רמון בשעת לילה, כלומר 40 קילומטר לאחר שדה בוקר ללא שום יישוב - שזו סיטואציה מזמינה פיתוי, ולא על זה מדובר.

הכרתי אשה שנסעה באוטובוס בתוך תל אביב, ונותרה לבד, ולא ירדה, והנהג סטה מהדרך, ובסוף אמר לה שהיא צריכה להזהר מכל מיני אנשים, ושחרר אותה בלי לפגוע בה, וכי היא עברה על איסור ייחוד?

הצעיר באלפי כתב:

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

יכול להיות
אבל עובדא הוא, שרוב פוסקי זמנינו מחמירים וסוברים שיש ייחוד בנסיעה במכונית, כמובן שזה בכביש שאין מכוניות, וכו'.
ונשאלת השאלה מה הסברא בזה כי היא יושבת מאחורה והוא מקדימה.

כדכד כתב:גם הרב

הצעיר באלפי כתב:

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

יכול להיות
אבל עובדא הוא, שרוב פוסקי זמנינו מחמירים וסוברים שיש ייחוד בנסיעה במכונית, כמובן שזה בכביש שאין מכוניות, וכו'.
ונשאלת השאלה מה הסברא בזה כי היא יושבת מאחורה והוא מקדימה.

לא הביא מקור לדבריו ולא כתב בשם מי הוא אומר ש"רוב פוסקי זמננו" מחמירים ועוד קורא לזה "
עובדא".
מה שידוע לי בענין הוא שאם מדובר בדרך שעוברים בה הרבה אנשים אין איסור יחוד נואם אין שם איש והדרך שוממה יש איסור ייחוד

יואל שילה כתב:כוונתי שאף שברור שלא עברה על איסור ייחוד כשנותרה לבדה באוטובוס בתוך תל אביב - מ"מ כמעט קרה מכך אסון, וע"כ שאין קשר מוכרח בין הדברים, שאף שתמיד יש אפשרות תאורטית לאסונות אבל על איסור ייחוד לא עוברים אא"כ הכניסו את עצמם לסיטואציה שהיא עצמה קירוב הדעת, שהיא היא השביל המוביל לקירוב אסור.
ואם נסיעה בנאלית ברכב לא נחשבת כסיטואציה של קירוב הדעת - הרי שאין בה איסור ייחוד, וכמובן שמיירי בשני אנשים שנסיעה משותפת איננה בכלל פריצות, כגון כשלוקח טרמפ את גיסתו, או כשרואה את השכנה בחוץ תחת מטר גשם סוחף - שאז עצם הטרמפ איננו מעשה התקרבות.
הנידון מי הוא הרב ומה סמכותו הוא לא רלוונטי, שערי דחיה לא ננעלו, לא חייבים לקבל את הדברים, ובפרט כשזה אנונימי, אך רבש"ע - קצת כבוד ודרך ארץ, מדובר בזקן בהוראה וירא הוראה.

יואל שילה כתב:הנידון מי הוא הרב ומה סמכותו הוא לא רלוונטי, שערי דחיה לא ננעלו, לא חייבים לקבל את הדברים, ובפרט כשזה אנונימי, אך רבש"ע - קצת כבוד ודרך ארץ, מדובר בזקן בהוראה וירא הוראה.

אוצר החכמה כתב:

יואל שילה כתב:כוונתי שאף שברור שלא עברה על איסור ייחוד כשנותרה לבדה באוטובוס בתוך תל אביב - מ"מ כמעט קרה מכך אסון, וע"כ שאין קשר מוכרח בין הדברים, שאף שתמיד יש אפשרות תאורטית לאסונות אבל על איסור ייחוד לא עוברים אא"כ הכניסו את עצמם לסיטואציה שהיא עצמה קירוב הדעת, שהיא היא השביל המוביל לקירוב אסור.
ואם נסיעה בנאלית ברכב לא נחשבת כסיטואציה של קירוב הדעת - הרי שאין בה איסור ייחוד, וכמובן שמיירי בשני אנשים שנסיעה משותפת איננה בכלל פריצות, כגון כשלוקח טרמפ את גיסתו, או כשרואה את השכנה בחוץ תחת מטר גשם סוחף - שאז עצם הטרמפ איננו מעשה התקרבות.
הנידון מי הוא הרב ומה סמכותו הוא לא רלוונטי, שערי דחיה לא ננעלו, לא חייבים לקבל את הדברים, ובפרט כשזה אנונימי, אך רבש"ע - קצת כבוד ודרך ארץ, מדובר בזקן בהוראה וירא הוראה.

אני לא מבין כמה דברים בעניין הזה.
הראשון זה מה הסיפור בא ללמדנו. אנחנו דנים כאן על השאלה ההלכתית של יחוד. אם במקרה הזה לא היה ייחוד עד שהנהג התחיל לפעול בכוח. אז אין כאן ייחוד ותו לא מידי. אם הנושא כאן הוא האם כדאי לאשה להשאר לבד עם נהג אגד זה לא הנושא ההלכתי.

הדבר השני שאני לא מבין זה שלוקחים פה איזה סברת הלב והופכים אותה לעיקר הדיון בלי ראיות מהדינים בגמרא ובשולחן ערוך
ייחוד הוא איסור. בלי קשר לשאלה מה ההסבר שלו. כל מקרה שיש בו ייחוד הדבר אסור. ומצד שני כל מקרה שכתוב עליו בגמרא ובפוסקים שהוא מותר הרי זה מותר. כמו בכל התורה כולה. וכדי להתיר צריך להביא ראיות ודימויים.
איך אפשר להגיד את הדברים שהדגשתי לעיל בלי ראיה?

הנושא של קירוב הדעת הוא הסבר שאומרים בלומדות. למשל ר' הלל היה אומר שזה ההבדל בין ייחוד לבין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים שייחוד יסוד האיסור שלו הוא קורבה והאיסור בחתן שאין בו סוגה בשושנים הוא שמא יבא ובזה הסביר כמה קושיות בסוגיה בכתובות שם.

הצעיר באלפי כתב:

כדכד כתב:גם הרב

הצעיר באלפי כתב:

יואל שילה כתב:לימדני פוסק חשוב שכמעט ואין מציאות של איסור ייחוד בנסיעה
מאחר ואיסור הייחוד נובע מהתחושה שכעת הכל נוח לקירוב, ולכן בבעלה בעיר, וכל כיו"ב שאין תחושה שמאפשרת קירוב - אין איסור ייחוד.
ולכן טען שמאחר ובנסיעה ברכב אין תחושה שזה מקום מתאים לקירוב, שהרי רק פרוצים ביותר מנצלים לזה את את צידי הדרכים - אשר על כן בד"כ אין איסור ייחוד.

יכול להיות
אבל עובדא הוא, שרוב פוסקי זמנינו מחמירים וסוברים שיש ייחוד בנסיעה במכונית, כמובן שזה בכביש שאין מכוניות, וכו'.
ונשאלת השאלה מה הסברא בזה כי היא יושבת מאחורה והוא מקדימה.

לא הביא מקור לדבריו ולא כתב בשם מי הוא אומר ש"רוב פוסקי זמננו" מחמירים ועוד קורא לזה "
עובדא".
מה שידוע לי בענין הוא שאם מדובר בדרך שעוברים בה הרבה אנשים אין איסור יחוד נואם אין שם איש והדרך שוממה יש איסור ייחוד

נכון, ראה בהודעה ראשי, כתבתי רק שבאופן שיש התנאים של ייחוד (כביש שקט וכו') אז סוברים הפוסקים שזה ייחוד.

ישא ברכה כתב:

יואל שילה כתב:לא מובן לי מה לא מובן בדברי אותו פוסק.
איסור ייחוד איננו הקירוב, כי על קירוב לפעמים ביהרג ואל יעבור, ואיסור ייחוד הוא לאו ככל הלאוין.
באיסור ייחוד מדובר כשאינם יוצרים קשר פריצותי, ואם יש קשר כזה - זה איסור עצמי גם ללא איסור ייחוד.
האיסור הוא להמצא בסיטואציה שבה אם יתפתח משהו - יהיו נוחים לעבירה, ולכן אם הם בסיטואציה שאם הם בה - לא יהיו נוחים לעבירה - אין איסור ייחוד.
'בעלה בעיר' הוא לא כי הוא עשוי באמת לבוא ולתפוס אותם על חם, אלא הוא הגורם שתחושת האשה לא תהיה נוחה להתפתות, ולזה התכוונתי במשל לבעלה בעיר.
כששניים נמצאים בשדה לבד - ברור שהם נוחים להתפתות, וכי צריך לזה ראיות?
הכרתי אשה שנסעה באוטובוס בתוך תל אביב, ונותרה לבד, ולא ירדה, והנהג סטה מהדרך, ובסוף אמר לה שהיא צריכה להזהר מכל מיני אנשים, ושחרר אותה בלי לפגוע בה, וכי היא עברה על איסור ייחוד?
אמנם, בהחלט יתכן שכששנים יסעו למצפה רמון בשעת לילה, כלומר 40 קילומטר לאחר שדה בוקר ללא שום יישוב - שזו סיטואציה מזמינה פיתוי, ולא על זה מדובר.

הרושם שלי, שאיסור יחוד הינו חשש מעבר לחששות הרגילים המצויים בתורה, (אין כאן שימוש בכלים של רוב או חזקה וכדומה), ומשכך לא קל לאמוד לבד מתי ראוי לחשוש ומתי לא. אני משער שכיום רוב בני אדם לא היו מקבלים את ההיתר של בעלה בעיר, עד שמתחו את היריעה לכל הכיוונים מחד קיבלו את ההיתר הזה לכל מה שיש רצף עירוני לדיני עירובין (וכל גוש דן כעיר אחת) ומאידך קיבלו גם את ההגדרות המקילות של עיר לגבי פורים (רשות עירונית אחת), וכל נוי-יורק עיר אחת היא. והדברים קרובים לחוכא ואיטלולא. הפחד הפסיכולגי המדובר, אולי היה מתאים בימות עבר, שככל הנראה אימת בעלה היה כפל כפליים מהיום, (אחרי הכל אנו מושפעים מהתרבות העוטפת אותנו, שרק בנס איננו נבלעים בתוכה), קשה להזדהות עם הפחד הזה בדורינו.
בנוסף לכל, לדעתי כל אדם שאינו שומר תורה ומצוות בחזקה פרוץ, וקרוב למדרגת מי שלבו גס בה, וקשה לאפשר לו את ההיתר המפוקפק בזמנינו, (כמובן לדעתי הענייה) של בעלה בעיר.
ובעיקר, כפי שכתבתי לעיל. למרות שהתאווה אותה תאווה, ויתכן שאולי נחלשה, קשה לנו לאמוד נכון את צורת החיים העתיקה, ממה חששו, עד כמה חששו, וכיצד פתרו את החששות, כי יסוד הדברים תלוי ברמת הפריצות המקובלת באותה התקופה, במורא האשה מבעלה, בתרבות חיים, ועוד. ובהעדר יכולת השוואה ודמיון למה שהיה, עלינו לנהוג לחומרא ולא לקולא.

אוהב עמו כתב:החזון איש שהתיר ייחוד בבעלה בעיר גם כשבעל לא יודע היכן אשתו נמצאת וגם כשיש לה תירוץ להימצאותה שם ודאי סבר שזהו ענין פסיכולוגי
כמו גם ההיתר שכל ירושלים עיר אחת

כדכד כתב:

אוצר החכמה כתב:

יואל שילה כתב:כוונתי שאף שברור שלא עברה על איסור ייחוד כשנותרה לבדה באוטובוס בתוך תל אביב - מ"מ כמעט קרה מכך אסון, וע"כ שאין קשר מוכרח בין הדברים, שאף שתמיד יש אפשרות תאורטית לאסונות אבל על איסור ייחוד לא עוברים אא"כ הכניסו את עצמם לסיטואציה שהיא עצמה קירוב הדעת, שהיא היא השביל המוביל לקירוב אסור.
ואם נסיעה בנאלית ברכב לא נחשבת כסיטואציה של קירוב הדעת - הרי שאין בה איסור ייחוד, וכמובן שמיירי בשני אנשים שנסיעה משותפת איננה בכלל פריצות, כגון כשלוקח טרמפ את גיסתו, או כשרואה את השכנה בחוץ תחת מטר גשם סוחף - שאז עצם הטרמפ איננו מעשה התקרבות.
הנידון מי הוא הרב ומה סמכותו הוא לא רלוונטי, שערי דחיה לא ננעלו, לא חייבים לקבל את הדברים, ובפרט כשזה אנונימי, אך רבש"ע - קצת כבוד ודרך ארץ, מדובר בזקן בהוראה וירא הוראה.

אני לא מבין כמה דברים בעניין הזה.
הראשון זה מה הסיפור בא ללמדנו. אנחנו דנים כאן על השאלה ההלכתית של יחוד. אם במקרה הזה לא היה ייחוד עד שהנהג התחיל לפעול בכוח. אז אין כאן ייחוד ותו לא מידי. אם הנושא כאן הוא האם כדאי לאשה להשאר לבד עם נהג אגד זה לא הנושא ההלכתי.

הדבר השני שאני לא מבין זה שלוקחים פה איזה סברת הלב והופכים אותה לעיקר הדיון בלי ראיות מהדינים בגמרא ובשולחן ערוך
ייחוד הוא איסור. בלי קשר לשאלה מה ההסבר שלו. כל מקרה שיש בו ייחוד הדבר אסור. ומצד שני כל מקרה שכתוב עליו בגמרא ובפוסקים שהוא מותר הרי זה מותר. כמו בכל התורה כולה. וכדי להתיר צריך להביא ראיות ודימויים.
איך אפשר להגיד את הדברים שהדגשתי לעיל בלי ראיה?

הנושא של קירוב הדעת הוא הסבר שאומרים בלומדות. למשל ר' הלל היה אומר שזה ההבדל בין ייחוד לבין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים שייחוד יסוד האיסור שלו הוא קורבה והאיסור בחתן שאין בו סוגה בשושנים הוא שמא יבא ובזה הסביר כמה קושיות בסוגיה בכתובות שם.

מי הוא ר' הלל?
הסבר שאומרים בלומדות כחו יפה להיות גם סברא הלכה למעשה כל עוד אין ראיה שהוא לא נכון (ואז גם בלומדות הוא לא טוב) וסברת הלב בודאי יכולה להפוך לעיקר הדיון וכך פוסקים הלכה בכל מקום. כל מקום שכתוב שאסור הוא אסור וכל מקום שכתוב שמותר הוא מותר וכל מקום שלא כתוב אם הוא אסור או מותר הרי שיש לדמותו לאחד מהם ואיך אפשר לדמות אם לא בכח סברת הלב?

זאב ערבות כתב:

ישא ברכה כתב:הרושם שלי, שאיסור יחוד הינו חשש מעבר לחששות הרגילים המצויים בתורה, (אין כאן שימוש בכלים של רוב או חזקה וכדומה), ומשכך לא קל לאמוד לבד מתי ראוי לחשוש ומתי לא. אני משער שכיום רוב בני אדם לא היו מקבלים את ההיתר של בעלה בעיר, עד שמתחו את היריעה לכל הכיוונים מחד קיבלו את ההיתר הזה לכל מה שיש רצף עירוני לדיני עירובין (וכל גוש דן כעיר אחת) ומאידך קיבלו גם את ההגדרות המקילות של עיר לגבי פורים (רשות עירונית אחת), וכל נוי-יורק עיר אחת היא. והדברים קרובים לחוכא ואיטלולא. הפחד הפסיכולגי המדובר, אולי היה מתאים בימות עבר, שככל הנראה אימת בעלה היה כפל כפליים מהיום, (אחרי הכל אנו מושפעים מהתרבות העוטפת אותנו, שרק בנס איננו נבלעים בתוכה), קשה להזדהות עם הפחד הזה בדורינו.
בנוסף לכל, לדעתי כל אדם שאינו שומר תורה ומצוות בחזקה פרוץ, וקרוב למדרגת מי שלבו גס בה, וקשה לאפשר לו את ההיתר המפוקפק בזמנינו, (כמובן לדעתי הענייה) של בעלה בעיר.
ובעיקר, כפי שכתבתי לעיל. למרות שהתאווה אותה תאווה, ויתכן שאולי נחלשה, קשה לנו לאמוד נכון את צורת החיים העתיקה, ממה חששו, עד כמה חששו, וכיצד פתרו את החששות, כי יסוד הדברים תלוי ברמת הפריצות המקובלת באותה התקופה, במורא האשה מבעלה, בתרבות חיים, ועוד. ובהעדר יכולת השוואה ודמיון למה שהיה, עלינו לנהוג לחומרא ולא לקולא.

אין ספק שבימים קדמונים היה לנשים יותר מורא מבעליהם ובפרט הפחד מלהיות גרושה, אך עיון חטוף בספרי השו"ת מראה שבעיות פריצות היו קיימות גם בדורות הקודמים ללא קשר לצורת החיים. אך יש להבדיל בין אלו הנתקפים ביצר של עריות שאז שום דבר לא יעצור אותם (בין בעלה בעיר או לא ומעשים שבכל יום יעידו ואין צורך לפרט), לבין מצב שבו יש לאנשים שליטה על עצמם ואז דיני יחוד אפקטיביים ומהווים אלמנט נוסף של שמירה. הלוואי היה כדבריך שהיינו יכולים לעשות כזה חילוק ברור בין חילוניים לשומרי תורה ומצוות ולצערינו לא ניתן היום לשפוט לפי מראהו של האדם.

לכן צריך להחמיר ולא להקל. דהיינו לא להסתמך על פתרונות שקשה להזדהות עמהם היום כמו בעלה בעיר

אוצר החכמה כתב:

כדכד כתב:

אוצר החכמה כתב:

יואל שילה כתב:כוונתי שאף שברור שלא עברה על איסור ייחוד כשנותרה לבדה באוטובוס בתוך תל אביב - מ"מ כמעט קרה מכך אסון, וע"כ שאין קשר מוכרח בין הדברים, שאף שתמיד יש אפשרות תאורטית לאסונות אבל על איסור ייחוד לא עוברים אא"כ הכניסו את עצמם לסיטואציה שהיא עצמה קירוב הדעת, שהיא היא השביל המוביל לקירוב אסור.
ואם נסיעה בנאלית ברכב לא נחשבת כסיטואציה של קירוב הדעת - הרי שאין בה איסור ייחוד, וכמובן שמיירי בשני אנשים שנסיעה משותפת איננה בכלל פריצות, כגון כשלוקח טרמפ את גיסתו, או כשרואה את השכנה בחוץ תחת מטר גשם סוחף - שאז עצם הטרמפ איננו מעשה התקרבות.
הנידון מי הוא הרב ומה סמכותו הוא לא רלוונטי, שערי דחיה לא ננעלו, לא חייבים לקבל את הדברים, ובפרט כשזה אנונימי, אך רבש"ע - קצת כבוד ודרך ארץ, מדובר בזקן בהוראה וירא הוראה.

אני לא מבין כמה דברים בעניין הזה.
הראשון זה מה הסיפור בא ללמדנו. אנחנו דנים כאן על השאלה ההלכתית של יחוד. אם במקרה הזה לא היה ייחוד עד שהנהג התחיל לפעול בכוח. אז אין כאן ייחוד ותו לא מידי. אם הנושא כאן הוא האם כדאי לאשה להשאר לבד עם נהג אגד זה לא הנושא ההלכתי.

הדבר השני שאני לא מבין זה שלוקחים פה איזה סברת הלב והופכים אותה לעיקר הדיון בלי ראיות מהדינים בגמרא ובשולחן ערוך
ייחוד הוא איסור. בלי קשר לשאלה מה ההסבר שלו. כל מקרה שיש בו ייחוד הדבר אסור. ומצד שני כל מקרה שכתוב עליו בגמרא ובפוסקים שהוא מותר הרי זה מותר. כמו בכל התורה כולה. וכדי להתיר צריך להביא ראיות ודימויים.
איך אפשר להגיד את הדברים שהדגשתי לעיל בלי ראיה?

הנושא של קירוב הדעת הוא הסבר שאומרים בלומדות. למשל ר' הלל היה אומר שזה ההבדל בין ייחוד לבין הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים שייחוד יסוד האיסור שלו הוא קורבה והאיסור בחתן שאין בו סוגה בשושנים הוא שמא יבא ובזה הסביר כמה קושיות בסוגיה בכתובות שם.

מי הוא ר' הלל?
הסבר שאומרים בלומדות כחו יפה להיות גם סברא הלכה למעשה כל עוד אין ראיה שהוא לא נכון (ואז גם בלומדות הוא לא טוב) וסברת הלב בודאי יכולה להפוך לעיקר הדיון וכך פוסקים הלכה בכל מקום. כל מקום שכתוב שאסור הוא אסור וכל מקום שכתוב שמותר הוא מותר וכל מקום שלא כתוב אם הוא אסור או מותר הרי שיש לדמותו לאחד מהם ואיך אפשר לדמות אם לא בכח סברת הלב?

ר' הלל זה ר' הלל זאקס שהיה ראש ישיבה בחברון כשלמדתי אצלו.
בעיקרון אתה צודק שסברות יכולות להשפיע למעשה. אבל ברור שכאן לא. ו

ישא ברכה כתב:לא כתבתי שבעבר לא היו עבירות, אבל המציאות היתה שונה, וקשה להקיש מזמן חז"ל למציאות הנוכחית, ויתכן שהיו דברים שבעבר היו אפקטיביים והיום פחות. (ולכן צריך להחמיר ולא להקל. דהיינו לא להסתמך על פתרונות שקשה להזדהות עמהם היום כמו בעלה בעיר). וסיפורים בשותי"ם אינם יכולים להציב בפנינו דוגמה כיצד התנהלו החיים בעבר, במיוחד בתחום הזה שעבר מהפך גדול.
ולגבי החילוק בין שומ"צ לאלו שאינם, ברור שאנו יכולים לעשות. ר' זאב היקר, מותר לנו לטפוח על השכם ולהיות גאים בכך שאנחנו עדיין נושאי דגל לא תאנף בעולם שאיבד כל רסן. לא שאין כאלו שאין תוכם כברם, יש גם יש. אבל כאשר אנו מודדים ציבורים, אז אנחנו ציבור נקי לאין ערוך מכל שאר החוגים הלא דתיים. וכן, זה מגיע בין היתר ממשמרת למשמרתי כמו איסור יחוד, ועוד כהנה. אשרינו שזכינו בעולם בו מליונים איבדו כל ערך מוסרי (מלבד חיה ותן לחיות) ישנם מעטים שעוד מחזיקים בערכים נוספים. ממש אינני מבין את המרירות הקבועה בסוגיות מעין אלו על הציבור הדתי.

כדכד כתב:???
את זה הרב כותב לא רק בלי ראיות אלא גם בלי הסבר.
למה כל כך ברור שסברות שיכולות להשפיע למעשה לא יכולות להשפיע כאן.
הרי כך זה בכל התורה כולה שמה שלא מפורש צריך להכריע בדרך של דימוי מילתא למילתא על פי סברא בדרך כלל.

אוצר החכמה כתב:...מעבר לזה שהמסקנה כמו שהציג אותה הרב יואל שילה שכל היכא שהמציאות מסביב מונעת קירוב אין בזה ייחוד הלא מעוררת שאלה איך לא מצאנו היתר כזה בפוסקים. אמנם לא היו להם אוטובוסים אבל ציורים כאלה יש לאין סוף ולמה לא ביארו את זה. במידה מסויימת יש גם ראיות להפך. למשל גברי מבחוץ ונשי מבפנים ולהיפך. אני כותב במידה מסויימת כי אני מבין שאפשר לדחות ולהגיד הכא במאי עסקינן במקרה שיש בו אפשרות של קירוב. ולכן אני לא טוען שזה ממש ראיה אבל הכיוון לא כזה.