פורום אוצר החכמה

לכאורה הפשט הפשוט המקובל הוא, שטבעה של קנאה לקנא ברחוקים ממך ולא בקרובים אליך ביותר, שאדם חפץ בהצלחתם בלי נגיעות אישיות. כלומר יש איזשהי פינה נקייה מקנאה מגונה.
אך אולי ואולי הפשט שונה, ואדרבה יש בו ביקורת סמויה על טבע האדם:
כי דווקא לגבי בנו ותלמידו של אדם, שיכול לזקוף את הצלחתם לעצמו, כי הוא חינכם והדריכם, בהם אינו מתקנא.
האם ניתן להאמר?

אני חושב שהפשט הפשוט הוא הפשט השני, והראיה שלא נאמר דין זה בחבר הטוב ביותר.

בנו של אדם הוא עטרה לראשו וצבי תפארתו, כמה שנאמר 'עטרת זקנים בני בנים', ומשום כך אין אדם מתקנא בבנו; אדרבה, שמח הוא בלבו על גדולתו והצלחתו.
תלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כמו שכתב רש"י בסוף פרשת וילך, ומשום כך אין אדם מתקנא בתלמידו, לפי שאין קנאה קיימת אלא בהצלחת הזולת.

אולי אפשר לפשוט מהתקנאות בחתן, ראה הקדמת מהדו"ב לב"ק של חתן מהרש"א, אם כי היה גם תלמידו...

אליהו בן עמרם כתב:לכאורה הפשט הפשוט המקובל הוא, שטבעה של קנאה לקנא ברחוקים ממך ולא בקרובים אליך ביותר, שאדם חפץ בהצלחתם בלי נגיעות אישיות. כלומר יש איזשהי פינה נקייה מקנאה מגונה.
אך אולי ואולי הפשט שונה, ואדרבה יש בו ביקורת סמויה על טבע האדם:
כי דווקא לגבי בנו ותלמידו של אדם, שיכול לזקוף את הצלחתם לעצמו, כי הוא חינכם והדריכם, בהם אינו מתקנא.
האם ניתן להאמר?

ונפק"מ כאשר לא יכול לייחס את הצלחת בנו/תלמידו לעצמו, שאז לפי הפשט השני - כן יקנא.
וניפוק ונחזי מאי עמא דבר?

וכן האם זה נאמר גם על אם ובנה/ביתה, (וכן אב וביתו).

אגב שמעתי פעם שאם רב מקנא בתלמידו זה סימן שאינו רבו ודו"ק והבן.

על זה נאמר: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". וכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו, ולכן נראה כדברי הסברא השנייה.